יום שבת, 18 בדצמבר 2010

אחי דומה לי

התמונה מתוך הבלוג המגניב הזה

לפני כמה שנים חזר אחי הצעיר מטיול במזרח עם חוויות ושלל מתנות.
אני קיבלתי גם מחברת נייר אורז כרוכה בבד כחול ונקשרת בחוט.
"מחברות ציטוטים" יש לי עוד מימי התיכון, אז עוד לא היה אינטרנט עמוס בציטוטים ומובאות ואני מאוד חיבבתי דברי חוכמה- העתקתי יפה למחברות- 8 מחברות עד היום אם להיות מדויקת.
באחד הדפים במחברת הזו, הנוכחית מהבד ההודי, שכבר מכהנת במקביל לאינטרנט- אני מעתיקה משפטים שעושים לי את זה- מספרים. הם עוד לא מצוטטים במרחבים הוירטואלים.

והנה- מתוך באבא ג'י של יונתן יבין (ומתי כלנו נבין שהוא היבין הנחשב?!? אני כבר הבנתי):

"ישבתי ועישנתי וחשבתי עליה, על אחים בכלל.
שהם כמו אברים שלך,שהם משפחה, אבל לא במובן הראשוני של הורים,
שהם זולת- אבל לא כמו חברים וודאי לא כמו זרים. שהם מחזיקים בדם שלך, והדמיון ביניכם מוכיח שאתה לא חד פעמי. שהם החָבַרות המתחרות שלך בענף אהבת ההורים
ושהיחסים ביניכם ישמשו מודל לכל האינטראקציות החברתיות בחייך..."

אני עושה זום אאוט קטן על בנותי.
שלוש יצורות שונות בתכלית ודומות להפליא.
אני יכולה לערוב שבכולן אותם חומרי הגלים. כולן גם נאפו באותו התנור ובאותן טמפרטורות. כמעט אותן הדקות בדיוק.
וכל אחת סרט שונה לגמרי. לא אותן התכונות המובילות, לא אותו חוש ההומור, לפעמים הן נראות לי דומות ולפעמים שלישית מה קשור.
בעיקר מעניין לי מאוד כאן ואני ממש לא יכולה לראות, אפילו לא בקצה האופק במעורפל- מה צופן להן העתיד- איך הן תהינה כמבוגרות? הן תהינה חברות? יריבו? יהיו טובות לאבא ואמא?
ומה הן יעשו כשיהיו גדולות?
דווקא כאן אסתכן בלהיות שוטה (כאילו שאני כבר לא עכשיו...) ואנבא: אחת  תיגע באופנה, השניה בבעלי חיים ואנשים- כנראה באופן משולב, והשלישית? תתכנן בתים/ערים/עיצוב... נו שוין,
ניפגש עוד 20 שנים קצרות ונראה מה ייצא...

ככה גם בבית אבא שלי-
הדמיון מלכתחילה היה בעייתי- אני בת והם בנים,
אבל- כשאני עזבתי את בית הורי - היו צריכים אי אילו נסיעות של טנדרים וואנים מהקיבוץ של הדודים...
אחי עזב בערך עם תיק גב.
אני צבעונית ומבורדקת, הם מסודרים.
אחד ישן עד מאוחר ושניים קמים כשאומרים בוקר טוב,
מה משותף לכולנו? הומור ציני, חיפוש תמידי, ואהבה אחד לשני, גם דאגה, גם אם לא מדברים 3 פעמים ביום, תמיד דואגים ואוהבים. ככה זה בצד הזה של פולניה.
אה, ושלושתינו חייבים לקרוא משהו בזמן האוכל- עיתון, החוברת של כרטיס האשראי, את התוית על היין ו...הבנתם את הרעיון...

הפעם קצת קצר- כמו שיחת טלפון עם בנים...
פלא שכישורי הליהוג בטלפון לוקים?! -יש לי אחים בנים!
"מה קורה?, מה הענינים? הכל בסדר? טוב ביי..."

מתכון חדש בבית דושי באדיבות עמר בכורתי- פריטטת תפודים.
טוב ביי.

פריטטת עמר
1/2 ק"ג תפודים קלופים ומבושלים עד שכמעט מוכנים לפירה (טיפה פחות)
4 ביצים
4 כפות קמח
1/4 כוס חלב
200 גר' מוצרלה או "עמק" מגורדת
1/2 חב' חמאה או 2 כפות שמן קנולה
מלח ופלפל

טורפים את הביצים, חלב, קמח לתבלינים לבלילה אחידה.

מצננים את התפודים המבושלים, פורסים אותן לפרוסות ברוחב 1/2 ס"מ ומטגנים בשמן קלות (לא צ'יפס),
ואז:
יוצקים מצקת מהבלילה למחבת בה טוגנו התפודים ומסדרים שורת תפודים, עליה זורים גבינה, ושוב- בלילה, תפודים וגבינה עד שכבה אחרונה של תפודים שמכוסה רק בבלילה.
מטגנים על אש קטנה לפחות 10 דק',
ואז- הופכים- או לבד (אם אתם אמיצים) או בעצזרת צלחת- מכסים את המחבת בצלחת, הופכם את התכולה לצלחת,ו אז מחליקים את ה"עוגה" ההפוכה מחזירים למחבת.
תהנו ותשמינו בכייף...






יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

אבא מספיק טוב ולביבות חג

א. האבא של הבנות שלי הוא לא חלק מהתזה שאני מריצה כאן- הוא באמת אבא מספיק טוב- ולמעלה מכך.
אחרי שסיכמנו את תנאי היסוד מתחילים.


מחקרים רבים ומאמרים שונים עוסקים ב"אמא טובה מספיק" והיום עורר אותי טורה של אורית נבון ששוב- כמה מפתיע ופופלארי- עוסק באמא.
ואני, נודניקית שכמוני- מבקשת להסיט את האש בבקשה למי שמכניס את אמא להריון ולא, תפקידו לא מסתיים שם, גם לא האחראיות, וגם- חמודים שלי- לא נקיפות המצפון ותחושות האשם.
דרך אגב- גם בזה אנחנו אשמות- האמהות- לא האמהות שלהם אלא המהות של ילדיהם. שבשמחה מוגזמת מידי לוקחות את האחריות על כל צרות העולם על כיתפיהן.
גם כשאנחנו רוצות להחמיא לעצמינו- הסאב-טקסט מוצף ועולה על גדותיו מרגשות אשם.


ועכשיו - צרור קלישאות של ההורות בדור שלי (לוקח אחריות מוגבלת):
גם לי מותר לצאת לעבודה כמו כל גבר (רק לא להרוויח כמוהו ולקבל ריקושטים ארסיים מהסביבה)
גם אני בחרתי להישאר בבית (אולי כי ככה חינכו אותי?! או כי, שוב, אני מרוויחה פחות וקל יותר לוותר על משכורתי?)
גם לי קשה לשחרר ולתת לו לעשות את כל המטלות ה"קטנות" (חוגים, כביסות, ימי הורים, חוגים, גן שעשועים וכו'...) כי לפתע יסתבר שהוא מסוגל - ומה יהא עלי? מי ישק את כפות רגלי בהערצה?


ושאלת השאלות מבחינתי הבוקר- אם אתם - האבות- כל כך מעורבים- למה על ספת הפסיכולוג העתידית ישבו ילדינו ויאשימו בכל רק את אמא?
ובטון בוגר יותר- למה?- ככה!
כי אמא היא לנצח- וכנראה ביולוגית- שונה מאבא,
כי מודל היחסים אמא ילד- הוא מודל שממשיך איתנו עד פרידתינו מהאדמה.
כי עדיין לנו יש דרכים, יכולות, ותובנות  שקיימות בכל אמא באופן אבולוציוני שלא קיימות אצלו- מחובר לנשיותו ככל שיהיה.
כי אם בחרתי לוותר על משרות נחשקות ודחקתי בעדינות את האב המעורב מעמדות כוח מסוימות - שעל מנת לכבוש את חינוך בנותי קצת יותר- זה היה בגלל רגע מכונן אחד- בו בכורתי בת השבוע נשלחה חזרה למיון לחטוף מחלות שונות ומגוונות, ואני ממרומי חוסר נסיונו ועולות ימי- הבנתי את גודל האחריות ושיקול הדעת בזמן אמת ואמרתי לא. היא שלי. ולראשונה בחיי- כל העולם והשמיים וכל צבאם היו יכולים לקפוץ לי.
ובאופן מפתיע צדקתי.
התחושות היו משהו שלא הכרתי - זו אני וזה מה שאני רוצה- להיות אמא שלהן - קניתי את החבילה השלמה והמחייבת וטוב לי.
ואני מקפידה לשמור על שפיותי, היותי ישות עצמאית, וגם על הדבר המעניין הנוסף בחיי- על הזוגיות.
בחרתי - וחיי מצדיקים את בחירתי מידי יום.
ואתן יודעות מה?- היום, לא בא לי לקטר.
גם לא לקרוא תאוריות.
יש לי כביסה, ארוחת צהריים, מסיבת חנוכה, אלבום להכין לחתונה של נגה, והצגה עם קובי בערב.
חג אורים שמח.


לביבות הדס - טעימות ומכוערות להפליא.

8-9 תפו"א קלופים ומגוררים (אפשר בפומפיה, בהחלט גם במגרדת שבמעבד מזון),
בצל גדול מגורר כנ"ל (או שניים בינוניים).
3-4 ביצים,
4 כפות קמח בערך
מלח לתיבול.
והמון שמן

את התפודים המגוררים סוחטים משאריות הנוזלים ומערבבים את כל החומרים זולת השמן.
מחממים טוב טוב את השמן במחבת,
מכינים בידיים לבביבות בגודל של בערך 5 ס"מ קוטר ומשטחים מאוד - שלא יהיהו עבות- תוכן לא ייעשה.
מטגנים עד להזהבה משני הצדדים.
יש כאילו שאצלם הלביבות שורדות עד שאמא מכינה רוטב יוגורט.
אצלי לא.
חג שמח!!!!

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

על צירופי מקרים ותפוחי אדמה.

פעם חשבתי שאני ברת מזל בצורה יוצאת דופן וקורים לי דברים שממש לא קורים לאחרים.
אני מאלו שפוגשים כמעט בכל סיטואציה מישהו שהם מכירים. אבל אז הבנתי שאני פשוט ישראלית. אנחנו חיים - פיזית בשלולית קטנטנה ומיובשת- ואני מוכנה לממן את המחקר -שלחלוטין ברורות לי תוצאותיו. המחקר הנ"ל יטען שאכן כולם היו עם כולם בצבא/תיכון/שכונה/מילואים (הקף את בחירתך או כל התשובות נכונות).
התמונה מאתר מגניב ביותר- miliion faces

ובכל זאת.
כשאהובי הנוכחי והלתמיד, ואני התחלנו לצאת וסיפרתי לאמא שלי מה שם משפחתו- היא מייד ביקשה שאברר אם למשפחה שלו הייתה מכולת ברמת גן ליד הבית שלה.נזעקתי "לא כולם מרמת גן"- הטפתי במרץ.... כמובן שכולם מרמת גן. מרמת יצחק ברמת גן - אם להיות ספציפים. בטח שהמכולת היתה של סבא שלו.

לפני 11 שנים בערך הייתי הבעלים הגאה (כמה שנים טובות) של מכונית חיפושית אהובה ומופלאה (שאני עדיין מקווה שהיא פוקדת איפושהו את כבישי ישראל ולא נפחה סופית את נשמתה...) ונסעתי איתה פעמיים בשבוע למשמרות ערב בת"א - מאיזור עמק חפר רבתי.
האוטו היה באמת תותחי - וכל ערב גם הסעתי את כל חברי לעבודה לביתיהם- כי נתקע להם האוטו ורק הטנק שלי תפקד תחת כל מזג אויר...
לילה אחד נורת השמן נדלקה ועצרתי למלא שמן בתחנת הדלק בגלילות (אחרי כמה שנים קם שם הסינמה סיטי ובכלל כל איזור התעשיה בהרצליה הרביץ התפתחות- אז היה שם די בודד ב-12 בלילה...).
בעודי ממלא שמנים ודלקים ומקלפת מדבקות של המפלגה "עלה ירוק" מהרכב (משום מה מישהו הניח שאם יש לי חיפושית אני גם מנפסת להנאתי... אני ממש לא עישנתי אפילו סיגריה...) ראיתי שהמתדלקים מזיזים מכונית והנהגת עומדת עם מכשיר סלולרי ובוכה- הלך האוטו.
כיאה לחינוך הסוציאליסטי/ צבאי שלי- שלא מפקירים חברה בשטח. ניגשתי ושאלתי אם אוכל לעזור.
אקצר את המו"מ הקצר והמנומס שלי עם הגברת (בת גילי בערך), ואספר שלקחתי אותה טרמפ לתחנת האוטובוס בכפר שמריהו. בעודינו עומדות ברמזור (היא מודה לי מעמקי נשמתה ואני ב"זה שום דבר" הפולני המתבקש) היא מצביעה על התחנה ואומרת- הנה בעלי.
אני רואה את מי שהיה חבר שלי 3 שנים, שלא לומר כמעט בעלי שלי בעצמי.
אינסטנקטיבית אמרתי "זה....." כנראה שכל כך החוורתי שהיא שאלה אם הוא עשה לי משהו...
לדיצת ליבי- הרמזור התחלף, הגברת ירדה מהרכב, הנ"ל התכופף לומר תודה וכמעט מת, ואני נהגתי לביתי תוך מלמול עקשני-
יו איזה קטע, אף אחד לא יאמין לי....

לפני שנתיים ומשהו הגענו לגליל ומיד התחלתי לעבוד בניהול צעדה. התבקשתי בוקר אחד לעשות טלפון לגברת שפעם עזרה בה.
התקשרתי וענה לי קול מוכר שדיווח שמי שאני מחפשת- כבר לא גרה כאן יותר.
ניסיתי טלפון נוסף, והגעתי לאותו בחור מוכר.
לא רק לי הוא היה מוכר - גם הוא זיהה. כמה קל, מסתבר, לזהות את אהובתך מהתיכון?! עברו רק עשרים שנים קצרות...
וככה זה ממשיך- אני עושה הפנינג לתינוקות- ניגש אחד האבות לספר לי שהייתי משקי"ת ת"ש שלו בצבא,
אני מתחילה מקום עבודה חדש- ויושבת ליידי בת דודה שניה. בעלי מתחיל מקום עבודה חדש והוא במשרד עם אח של הבת דודה מהמשפט הקודם...

ובכלל - לא פעם אני חושבת על ישהו יותר משניה וחצי - והוא נגלה מול עיני.
כזו אני וכאילו הם חיי.
עכשיו אני חושבת על גשם- נכון הוא יבוא?

מאפה תפודים משמין של שרי לוי
כף חמאה
4-5 תפו"א לבישול בתנור (לבנבנים יותר) קלופים ופרוסים דק.
1 גבינת סקי 9% (לא במבצעים- הגודל הרגיל...),
מיכל שמנת מתוקה
4 כפות גבנ"צ מגורדת
1 ביצה טרופה
כף חרדל
מלח
פלפל
פרמזן מגורדת

משמנים תבנית 26 בחמאה ומכסים בתפודים הפרוסים (למי שיש מעבד מזון- לפרוסות הכי דקות)
מערבבים בקערה את שאר המרכיבים והתבלינים- לא את הפרמזן,
ושופכים על התפודים-שיתכסו יפה.
אופים כ- 40 דק' בחום בינוני גבוהה (180-200), ובדקה, שתיים האחרונות מוסיפים את הפרמזן לקישוט.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

עבר מחוק ומאפה לאורחים


כתבתי ומחקתי שלוש פעמים רשומה אופטימית וקופצנית על צירופי מקרים, נשמור אותה ברשותכם לימים הבלתי מיושמים האלו- שאולי ירד בהם גשם, שבהם נזדקק לאופטימיות ושמחה.
בנתיים לזיכרו של החורף הישראלי אני חזרתי לסרוג ואני נהנית מכל רגע, אולי כי זו היתה אחת הפסגות שהייתי צריכה לכבוש.
בעלומי - כל מלאכת כפיים הייתה לי קלה ומוצלחת- במקביל ניסיתי כאימהות אימהותי לסרוג- וייצרתי כמו אבות אבותי- מדפים.
הפעם יוצא צעיף אחלה, רך ונעים.
ועכשיו סיפור ובסופו שיר מלא לבקשתכם וכרגיל מתכון נחמה חורפי.
הסיפור הוא על מישהי שלמדתי מאוד לאהוב בשנים האחרונות, ושאני מקווה שלא תהרוג אותי שאני כותבת- כי פתאום באיזה ציווי פנימי- אני חושבת שיש סיפורים שצריכים להיכתב- למה? כי היא לא לבד- כי (והפעם במובן הטוב של הביטוי) יש אלף כמוה, בכל עיר, בכל מדינה ובכל מקום בעולם.
היא כבר רחוקה ממני מאוד, ומאוד קרובה (סליחה על הביטוי הסתום) ויש לי רשות מלאה ממנה לכתוב.
בסיפור הוא בעצם על נימוס פולני טוב, על מה נכון ולא נכון ועל מה הלב משלם.
לפני מליון שנה בערך בשנות השמונים של המאה שעברה היה לה חבר, היתה לה אהבה ענקית, ויום אחד היא הרגישה מאוד מבולבלת, זו היתה אהבה בוגרת ראשונה והיא- כנערה חשבה קצת שעוד מוקדם לה מידי, ובכלל התקופה ההיא היתה מאוד מבולבלת לה. היא ביקשה ממנו זמן לחשוב לבד- לחפש צלילות וזמן בדיקות עם עצמה.
בשלב הזה- זה לא נשמע על פניו חטא שיש לו בקצה תשלום ריגשי כואב.
או הו...
משרשרת הוליוודית של טעויות - זה היה הסוף.
ואם נעבור מהוליווד לטלנובלות מהזן הפחות מוצלח הסתבר שהבלבול נבע מהעובדה הפשוטה שהיא היתה בהריון, ולא, לא נולד מזה ילד- ההריון הסתיים מהר מאוד וכואב מאוד (טלנובלה מהזן הירוד אבל לא משאול תחתיות הז'אנר) ובאמצעי התקשרות של המאה הקודמת- היא לא הצליחה לספר לו.
דבילי?- ביותר, לא נתפס?- עוד יותר.
קרה לכל אחת מאיתנו- כולל אותי?- בצורה זו או אחרת- בהחלט.
אבל-
כמו הרבה שכמותה- היא לא הייתה מהבוכות על חלב שגלש - ועדיין עודנה גברת עם גזע חזק ומוצק.
היא כיום אמא מאושרת, אשה אהובה ואוהבת במערכת זוגית שעומדת בטלטלות, שמחות, מצוקות ומבחנים.
אבל מידי פעם- או בתאריכים מסוימים, או סתם משיר ברדיו היא עוד פעם שם, למרות שבתאוריה השער נסגר וננעל וזרקו את המפתח.

למה אני מספרת את זה- כמו כל דבר לאחרונה- כי אני יודעת שיום אחד בנותי האהובות יקראו את הדברים האלו,
וכן יש לי לקח להן ולכל מי שיכול להיתרם מהסיפור הקטן הזה.
א. תקשיבו ללב מחד- ותעשו זום אאוט למצבים מאידך- תקחו עשרה צעדים אחורה והחוצה ותבחנו את מצבכן- טוב לכן? תלחמו, לא מושלם לכן? הלב לא מלא באהבה?- עימדו על זכותכן לחשוב.
ב. כפי שנסחה בכורתי הפעוטה בשברון ליבה הראשון אחרי לילה אחד קשה- ואני מצטטת "מי שלא רוצה אותי- גם אני לא רוצה אותו" ובניגוד לאמא שלה וחברותיה- דפדפה הלאה...
פעם קראנו ביחד מאמר מטופש- והיא שאלה אותי את השאלה הבנאלית מהמאמר- מה תכונה מושכת בעיניך אצל גבר- ועניתי לה- שהתכונה החשובה לי בעיקר אצל כל גבר שהיה עד היום- שקודם כל הוא ירצה אותי, בעיני זה מאוד מושך...
ג. תשתדלו לסגור פרקים ולהמשיך מחוזקות הלאה, אבל אם הם מידי פעם צפים - חייכו אליהם בסלחנות וחיבה ותמשיכו משם גדולות ומקסימות, שזה רק יבנה אתכן ולא לתת מקום להרוס.
תודה לח' על הרשות לכתוב את סיפורה, ותודה לויסלבה שימבוסקה שרבים ביקשו את שירה המלאה- כתיבת קורות חיים בתרגומו של רפי וייכרט:


מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.
 
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
 
תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
 
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
 
כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
 
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
 
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

 לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר


והמאפה החורפי לאורחים:
התמונה מתוך בלוג אמריקאי מגניב.
טארט בצל סגול וגבינת עיזים של איילת הירשמן - מתוך לאישה (בליב איט או נוט....)

המרכיבים 

כ-250 גרם בצק עלים מופשר (אבל עדיין קר), מרודד מראש 6 בצלים סגולים קטנים-בינוניים, קלופים וחצויים
1/3 כוס שמן זית
 
1 כף סוכר חום
1/2 כפית מלח
פלפל שחור גרוס
1 כפית חומץ בלסמי
10 גבעולי טימין טריים
1/2 כוס גבינת פקורינו או גבינת פרמזן או גבינת קשקבל, מגוררת או מפוררת גס
1 גליל גבינת עזים רכה, פרוסה לפרוסות של 1/2 1 - 2 ס"מ

ההכנה

1. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות). מרפדים תבנית בנייר אפייה.

2. הבצלים: מחממים במחבת את שמן הזית מעל להבה בינונית- גבוהה, מוסיפים את הסוכר, המלח והפלפל השחור ומחממים עד שהסוכר נמס בשמן, מוסיפים (בזהירות) את החומץ הבלסמי ומערבבים, מוסיפים 2 גבעולים מהטימין ומניחים בזהירות את הבצלים החצויים, כשצדם החצוי כלפי מטה. מנמיכים את הלהבה לבינונית ומבשלים כ-10 דקות, או עד שהבצלים סופגים היטב את הקרמל, ומקבלים גוון זהוב-שחום כהה. הופכים את חצאי הבצלים וממשיכים לבשל כך עוד כמה דקות, עד שהם ספוגים היטב בקרמל. מעבירים את הבצלים לצלחת, לצינון.

3. הבצק: מוציאים את הבצק מהמקרר, חותכים ממנו ריבוע בגודל 15 ס"מ ומניחים בתבנית, על נייר האפייה.  בעזרת סכין, מסמנים על הבצק, במרחק 1 ס"מ מהקצוות, מסגרת פנימית - מקפידים שלא לבצע חיתוך עד הסוף, אלא חיתוך שטחי בלבד. דוקרים את הבצק בחלק הפנימי של הריבוע בכמה מקומות (זה יייצור שוליים תפוחים לבצק, ויימנע מהחלק הפנימי של הבצק לתפוח). אם שאר המרכיבים עדיין לא מוכנים, או לא מספיק צוננים (הבצלים), מאחסנים את התבנית עם הבצק במקרר ממש עד לאפייה. בצק עלים צריך להיכנס לתנור כשהוא קר.

4. הרכבת הטארט: זורים בחלקו הפנימי של הריבוע את גבינת הפקורינו (או הפרמזן או הקשקבל). מניחים שלוש שורות של עיגולי גבינת עיזים וחצאי בצל מקורמלים, ומתבלים אותם מלמעלה במלח ובפלפל. מניחים מלמעלה 3 מגבעולי הטימין. אופים 15-20 דקות, עד ששולי הטארט מזהיבים מאוד וגבינת העזים מתחילה להינמס קצת, אבל עדיין  שומרת על צורתה. מוציאים ואם רוצים, נפטרין מגבעולי הטימין שנאפו עם הטארט ומניחים במקום גבעולי טימין טריים. מגישים.


יום שני, 1 בנובמבר 2010

הדסי הפרועה


לא הצליח לי.
כשדמיינתי את בנותי בעיני רוחי (או בהביטי בהן בעודן מוצצות בקבוק או שד) ראיתי אותן אוחזות בעיקר ספר בידן וקוראות.
לא הצליח לי.
הן לא אני, מפתיע?! תודה לאל לא.
בילדותי ה"קוראת" בקיבוץ-הספרים הקסימו ומילאו את עולמי.
הייתי בכל צהריים נכנסת דרך בית הילדים שלנו לספריה ובכל יום לוקחת ספר חדש.
עד שפשוט בערך בתחילת כיתה ו' סיימתי את הספריה של חברת הילדים והורשתי - תוך פיקוח קפדני - להשאיל בספרית המבוגרים.
אז גם התגלה שאולי הכל נבע מהעובדה השולית שפשוט לא ראיתי טוב. 
נו, לכי תדעי שכל תסביכי המתמטיקה שלך נובעים מזה שפשוט לא העתקת נכון מהלוח?! עוד שלולית חלב מלוחה מדמעות מיותרות...
פיתחתי טכניקה שעד היום קשה לי להסביר. ספר ארוך (לדוגמא "אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן") נגמר תוך 4 שעות קריאה. המשעממים- 7 שעות ברוטו.
ספרים קצרים- 2 באחה"צ.
לא פלא שיש דמויות שאני מחשיבה כחברות אישיות לחלוטין, אחת שלא זכתה להרבה כבוד ומקומות מכבדים בפנטיאונים של תמר גל מדפי תמר או אן שירלי, היא לילי הפרועה של רבקה קרן.
היא ילדת פנימיה שהעזה את כל מה שאני לא יכולתי לחשוב שמותר, היא אמרה, היא חגגה, היא היתה מנומסת, היה לה אח גדול ושווה (ולי היו קטנים ומעצבנים), היא היתה דקה (ואני בהחלט הייתי עבה) ורק דבר אחד היה משותף לנו- להלן תמונתה:

זולת העניין הפעוט הזה היא היתה פיסגת שאיפותיי.
אחריה באה אנטיגונה.
לעומת לילי היא כבר היתה קצת פחות מנומסת. כבר כתבתי עליה. האימאים אמא של כל הבנות ששמות זין גדול על כל מה שנחשב בסביבה ולא חשוב להן כהוא זה.
היו עוד מלא, גיבור "אני אתגבר" של דבורה עומר, וזוהרה של שמוליק, ובת מונטסומה, ואפילו אן שירלי הג'ינג'ית, וקוזט ופנטין מעלובי החיים ו... אני כבר זקנה, לא זוכרת יותר.
אחר כך הגיעה סילביה פלאט ואיין ראנד ואפילו טלילה כ"ץ של עירית לינור, וכל הבנות של ג'יין אוסטין שאני מכירה אישית אחת אחת והן היו חברותי הטובות הרבה הרבה זמן, ושילה לוין מניו יורק.

אפשר להבין שיש לי המון חברות, הן לא יכולות לעזור לי בעיתות משבר, הן לא נושקות על לחיי בפגישותינו המחודשות - אבל אני בטוחה שהן אוהבות אותי כמו שאני אוהבת אותן.
לכן חשבתי שאולי כדאי שגם לנשים הקטנות בביתי יהיו גם חברות כאילו. אולי... יום אחד נחלוק גם חברות- כבר ציינתי שאני אופטימית?!?

ואם ברשומה תרבותית עסקינן- השבוע קראתי שוב את ויסלבה שימבורסקה - משוררת- שמה שאנחנו חולקות זה את המוצא...
בשירה "קורות חיים ישנן 4 שורות שממצות יפה את קורות חיי. חומת על כל שביב אות ופסיק בהתרגשות רבה:
"
תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו."

פה, דרך אגב, קר מאוד בערב והשמועה אומרת שכבר חורף....

מרק עדשים
ראשית- הסוד- סלרי...
 
עכשיו נתחיל:


משרים עדשים חומות ופושטיות לחלוטין במיים רותחים עד 3 ס"מ בערך מעל גובהן עם כפית סודה לשתיה, כמה? משהו כמו 300 גר' אפשר יותר אם יש סיר יותר גדול.
העדשים תופחות פלאים- אפשר להוסיף מיים רותחים להשריה. 
אחרי 3-4 שעות או לילה, מסננים ורחציפ את העדשים ומניחים לרגע במסננת.
בנתיים:
קוצצים בצל בינוני ומטגנים  במעט שמן עד שהוא הופך שקוף,
קוצצים 3-4 ענפי סלרי לטבעות קטנות ומטגנים ביחד עם הבצל.
מוסיפים את העדשים ומטגנים מעט.
מוסיפים מיים רותחים שעוברים ב-6-7 ס"מ את העדשים.
מטבלים בקצת אבקת מרק עוף למי שחייב, 
במלח ופלפל לפי הטעם. 
במשפחת דושי- מוסיפים כף גדושה פפריקה מתוקה.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

חופשי ומאושר - Are you kidding me ?!




שואלים אותי ביומיים האחרונים איך היתה החופשה בארה"ב,
ואני - מתגרה ידועה בעין הרע ובכלל בשמיים וכל צבאם- עונה: יותר מידי טוב.
כן, בהחלט יש דבר כזה.
חופשות מקסימות, מתוזמנות, מפנקות, במקומות מקסימים ובעיקר- גדולות מהחיים היומיומיים הן בעיה.

אני מלכת הבינוניות וחיי מאוד מאוד פשוטים- כמובן רק בעיני וכמובן רק כשאני חוזרת מחופש מוצלח.
נכון- בפולניה אם אנחנו סובלים אנחנו ישנים יותר טוב... אבל לרגע ברצינות,
כמה טובה יכולה להיות חופשה שאתה חוזר ממנה עם סימני שאלה הרבה יותר גדולים ממה שיצאת אליה.
למרחרחים בתולדות הבלוג- אפשר לחוש שהכותבת אפעס לא מקפידה לכתוב כל שבוע (לשמחתי וגאוותי ננזפתי בתקופה האחרונה מכל מיני כיוונים על ההזנחה...), שיש שאלות.
או אה... ארבע טון כובד של שאלות.



פתאום אמיתות ואקסיומות חיי מתמלאות בסימני שאלה בעיקר סביב המיקום וההגיון.
פתאום מרחוק אנחנו נראים קצת כמו וריאציה לבנטינית של טירוף. בפרספקטיבה של אוקיאנוס וחצי יבשת מסתבר שחיינו אינטנסיביים פי 8 בערך מעמלקי העולם....
אמהות ישראל, יקירותי - חיות חיי טירוף לא מקובלים לחלוטין: אנחנו אמהות במשרה וחצי (הכנתי את הבית לאמא שלי שבאה "לנפוש" בגליל - וגיליתי שאני מעבירה חפיפה על תפקיד רחב, עצום, ומקיף- ולא מקבלים עליו שקל), ועובדות- שלא לומר עושות קריירה, אנחנו מתחזקות קשר חם עם הורינו ואחינו (זה למשל בארה"ב- ואני יודעת שאני מכלילה- לא קיים ברוב המקרים), אנחנו חביבות לשכנינו, זמינות לחברותינו, ו... אופס- כן, גם בנות זוג. אם אנחנו לוקחות עזרה בתשלום- אנחנו מפונקות, אם אנחנו מקטרות- על מה? - אנחנו לא הולכות לעבודה משמונה עד אלהים יודע מתי ולמה? ככה זה, ככה כולן.

ועוד אקסיומת חיים- הציונות, - או אם לנסח בצורת שאלה- אפשר חופש? קת?! כמה שנים?!? יכול להיות שבחו"ל מרוויחים הרבה יותר, ובואו נתפשר: נניח שמוציאים אותו הדבר?! יכול להיות שחנוך לוין צדק- שהייאוש שם יותר נוח?!?
מדברי אפשר להבין שלאחרונה אני חושבת שכן, הייאוש שם הרבה יותר נוח. ומשהו בהתנהלות הכללית יותר הגיוני- מסיימים לעבוד ב-16:00 מקסימום 17:00 כולם, חגים "מתארגנים" לתוך לוח השנה ככה שימשיכו סופ"ש. ונקים שם, ומנומס שם ו... לראשונה בחיי לא התגעגעתי לישראל. כל הבהמות הנוהמות בעיהברית בדציבלים של הופעת רוק בלב הטיימס סקוור לא הוסיפו לאי הגעגוע...
יעבור לי? קרוב לודאי, ואם לא? אז תצפו לחדשות.
והרשומה הבאה (שמתם לה שאני מנהלת גם כאן דיאלוג- פעם רשומה ופעם פוסט, ופעם אני אחליט...)

והמתכון?!?

עוגת קפה (ככה קוראים בשם יפה לבחושות) עם קרנבריס שאכלתי לצערי יותר מידי בסטאר באקס מידי בוקר.
אפשר להחליף בכל פרי קצוץ אחר ויש גם קפואות במרכולים....
מתוך אתר שנקרא- עכשיו אתם מבשלים.


וכן, באנגלית


Streusel:
3/4 cup brown sugar
1/2 cup flour
1 teaspoon cinnamon
1/4 cup butter

Cake:
1/2 cup soft butter
1 cup sugar
2 eggs
1 teaspoon vanilla
2 cups flour
1 teaspoon baking powder
1 teaspoon baking soda
1/2 teaspoon salt
1 cup sour cream or plain yogurt
2 cups cranberries



Directions:
Preheat oven to 350 degrees F. (בערך 180 מעלות שלנו).

For streusel: mix together brown sugar, flour, and cinnamon. Blend in butter until crumbly. Set aside.

For cake: cream butter with sugar until light and fluffy. Beat in eggs, one at a time. Stir in vanilla.

Mix flour, baking powder, baking soda, and salt. Add to creamed mixture, alternately with sour cream or yogurt.

Spread in a greased 9 inch tube pan.

Cover with cranberries, and sprinkle the streusel on top.

Bake for about 55 minutes.

Remove from pan, and serve warm.

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

סליחה, דבש, עוגיות, טחינה ופקאן סיני


אני לא מאמינה באלוהים זה או אחר. בכורתי מזכירה לי את זה בכל פעם שאני נושאת שמו לשווא.
כשהן אומרות את השם המפורש - אני עונה כמנהג הפולנים הקלישאתיים:"את יכולה לקרוא לי אמא..." למה למי היו במצטבר 3 יממות צרירי לחץ ללא אפידורל ו-14 תפרים?! לאלוהים?!

אנחנו לא צמים- למרות שמידי פעם בפעם מרביצים איזה חטא חביב.
אני למשל- וסליחה על הוידוי- שלא לומר- המסמך האנושי המזעזע- אני מרכלת לפעמים....
כמה ימים לפני כיפור ישבתי עם חברה על המדרכה ליד הבית ו... איך לומר... קישקשנו... ואז הגורל/ האלוהות/ הקארמה (הקף את מה שאת/ה מאמין/ה בו) עקץ אותי עקרב בתחת.
באמא שלי.
לא מתים מזה מסתבר אבל ללא ספק מדובר בחתיכת עונש. כואב, כואב, כואב.

העקיצה היותר מענינת באה מכיוון הבכורה "אני מאמינה שיש אלוהים" הגיעה האמירה- כפי הנראה אחרי הרבה מחשבות והתלבטויות.
בעיקר- הערכתי. וזו גם היתה תגובתי- בבית אפיקורסי כשלנו יש כאן הרבה אומץ. יש אלוהים בליבה מסתבר אבל אין שום סיכוי לחזרה בתשובה-ההלכות והמנהגים מוזרים וזרים לה וממש לא מענינים אותה. בנתיים.
אני מנהלת איתו כבר שנים מרכת יחסים מעניינת. לפעמים- אני מודה- אני בודקת עד כמ אגיע רחוק בהתרסה כדי שאענש... הגעתי רחוק אבל כנראה התקזזתי על סך המעשים הטובים שלי- שלא נענשתי.
לנצח אני אאמין שחשוב לשמור על הגר, והחלש, והעני והמוגבל על אי אכילת שרימפס.
וחשוב ומותר האדם מן האדמה, ואם יגידו לפנות את ביתי תמורת שלום וחיים- ראו אותי כארוזה ומוכנה. אני כנראה לנצח אחנך את בנותי לחמול ולהגן, ולעמוד על זכויותיהן וזכויות כל אדם שזקוק לעזרתן ולא אחנך שאם אעבור על הלכה זו או אחרת האדמה תפער את פיה ותבלע את כולנו.
אני נושאת את שמו לשווא, אני מספרת בדיחות שואה (דרך אגב- אמנם טיעון פופוליסטי- אבל רבאק- איפה הוא היה אז?!).
אני רואה נצחית של חצאי כוסות מלאות- לעיתים עד כדי טמטום קל ומאמינה באדם ולא חושבת שכל העולם מרמה אותי (וקשה לי מאוד עם מי שכן).
אני משתדלת להרביץ בבנותי דרך ארץ גם בדרכים בארץ וגם במובנים הרבים הנוספים של הביטוי הזה (ולעיתים רוצה להרביץ גם דברים אחרים אבל עוצרת בזמן... ואם יש אלוהים הוא יודע שלעיתים מגיע להן...),
ויש הרבה אנשים שמגיעה להם סליחה ממני- שפגעתי שלא בכוונה, שזנחתי, ששכחתי, שאהבתי מרחוק ולא ידעתי מה להגיד, ששנאתי ואני חושבת שבשנאתי עשיתי רע, ששתקתי כשהייתי צריכה לצרוח.
בגדול- החטא הכי גדול שלי הוא שאהבתי יותר מידי.
והמבין יבין.

אני רוצה לבקש סליחה מהאיש שלי שלפעמים אני לוקחת אותו כמובן מאליו וזו בערך ההגדרה האחרונה שניתן להגדיר איתה אותו.
מהבנות שלי- שלפעמים אין לי סבלנות ניצחית.
בגלל אותה הסיבה גם מההורים שלי.
מהאחים שלי- שהתברכו באחות שלא יודעת לנהל סמול טוק בטלפון, ומתקשרת רק פעם בשבוע, אבל זה יקירי כי אין לי אחות! אני פשוט לא מתורגלת!

ואם יש אלוהים- אז אדוני: סליחה, אבל בהתחשבנות בינינו- לא אני צריכה לצום...

והנה נקמת הגברת בדיאטה בשאר העולם:

עוגיות טחינה עם דבש ופקאן סיני של בני סיידא - נכון היו כבר- גם אלו שוות בריבוע....

200 גר' חמאה רכה
100 גר' (שקית) אבקת סוכר
5 כפות דבש
1 חלמון (מה עושים עם החלבון? זורקים! תתארו לכם....)
1 כפית תמצית וניל
1 כוס טחינה גולמית
2 וחצי כוסות קמח מנופה
1 כפית אבקת אפייה
50 גר' פקאן סיני קצוץ דק (אפשר במעבד מזון ב"פולסים" קצרים).

שמים בקערת המיקסר עם וו לישה את החמאה, אבקת הסוכר, ומערבלים 3 דק' עד לקבלת קרם בהיר.
מוסיפים את הדבש, החלמון ותמצית הווניל ומערבלים עוד 1/2 דקה. משאירים את המיקסר לעבוד ומוסיפים בזרם דק את הטחינה.
מוסיפים את הקמח, אבקת האפיה והפקאנים ומעבדים לבצק אחיד.

עכשיו לפינת היצירה:
צרים מהבצק 3 גלילים בניילון נצמד (כבר בניילון החתוך) בקוטר 2-3 ס"מ, מגלגלים על משטח העבודה עד לקבלת גליל סביר (בני סיידא כותב "נאה"...) ושומרים במקרר שעתיים- באין שעתיים בנמצא אפשר בפריז- אבל אל תגלו...
מחממים תנור לחום בינוני (180),
חותכים את גלילי הבצק לעיגולים בעובי 1/2 ס"מ, מניחים על תבנית עם נייר אפיה ו"לוחצים" על כל עיגול חצי פקאן סיני.
אופים כ-20 דק' או עד שהעוגיות מזהיבות...
מקררים מאפסנים - אם זה מגיע לכדי אפסון...


חג סוכות שמח!


יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

פלאים של החיים (ופלא שאני מרזה...)



השבוע הגיעה שיחת הנפש החצי שנתית שלי עם החברה הטובה שהצטמצמה לכדי יומולדת שמח פעם בשנה- וחג שמח- פעמיים בשנה.
אני כל כך אוהבת אותה שממש לא אכפת לי - אפילו לכלול בשיחות הנדירות האלו את ה "איזה חנטרישיות אנחנו, וצריך להיות בקשר"- יללה, יללה  - כאילו שזה קרה בעשר השנים האחרונות.
במהלך השיחה שארכה כשעתיים הגענו למקומות הכי נידחים שרק אני שומעת עליהם ממנה - ובהתאמה היא ממני.
היא אחת ממשפחות הפירוק שאני מלינה עילהן כאן חדשות לבקרים. היא מאילו שבעלה כבר נשוי שוב לבחורה בת 28 (ודרך אגב- כולן בנות 28, בול 10 שנים מתחתינו.. מה היה במחזור הזה שהביא לעולמינו צרור נפקניות שחפצות דווקא בסחורה חמה כדוגמאת גרוש מכוער עם 2-3 ילדים בממוצע ואקסית שהיא היא מתנת אלוהים לאדם... לא ברור). לא משנה. השיחה במפתיע הגיע למקום שלא דיברנו עליו בעבר.
מקום שכולנו- ההורים המודעים, לפחות על פי תפיסתינו עצמינו - לא חושבים עליו אפילו בלילה לפני השינה. מדחיקים אותו כרעה חולה, כזוועה.


בניגוד לכל האגדות (כן, שוב הן מרימות את ראשן הזקן, המעופש והמכוער...) שליבינו מתרחב בכל לידה והלב יכול להכיל שפע של אהבה שאין לה קצה: אנחנו לא אוהבים את ילדינו אותו הדבר.
זרקתי פצצה ואנסה לרפד את הבור שהיא יצרה.
חברתי היתה חדה וחד משמעית- מתוך צרור ילדיה יש אחד שכבר פחות, הרבה פחות.
הרבה פחות מה- נזעקתי.
לא יודעת בדיוק- היא ענתה. הרבה פחות רגש. 
אני חייבת להגיד- באמת בלי להתייפף שלא הפנמתי את המסר שכפי הנראה התבשל כבר הרבה זמן אצל הדוברת.
אני לעיתים -אמרתי לאהובתי- מרגישה שאני לא אוהבת אותו הדבר את כולן,  הלוא הן כל כך שונות לעזאזל, איך אפשר? אבל לא לאהוב ?
הוא מכעיס אותי כל כך- היא אמרה. יותר מהאחרים, אני כאילו לא מרוצה מהילד שהוא הופך להיות ככה שהוא לא מעורר בי שום חום או שמחה- רק כעס וריב וצעקות.
ביני לביני- הודתי שאני מכירה את הז'אנר- יש את אילו שיוציאו אותך מדעתך יותר מהאחרים, יש את אילו שהם יותר "עבודה" ופחות הנאה. אבל פחות לאהוב?

(וזו התמונה שהופיע כהצעות למתקנים בגן שעשועים לילדים רעים....) 


עכשיו תדמיינו אותי בפוזת קומיקס של הגיבורה המגרדת פדחתה כדי לשלוף את הטיעון שיהפוך את השיחה למשהו פחות זוועתי מהכיוון שהיא התגלצ'ה אליו.
אולי גם את חברתי עצמה מהמחשבות שהיא הדרדרה אליהן.

ועכשיו- בקומיקס כמו בקומיקס- נדלקה הנורה מעל הראש.

קחי סיטואציה- אמרתי- ונא לזרום איתי בצורה חופשית- הרי כבר הוצאת מהפה את הסוד השחור הזה והשמיים לא צנחו על ראשינו- 
נניח ומחר את מקבלת טלפון מביה"ס- הטלפון הזה שמצניח את הלב לציפורניים ברגליים, והטלפון הוא מסוג שמודיע שהילד נפגע - פיזית או מנטאלית. הוא נפצע, הוא הושפל, מורה עשתה לו עוול- בחרי את אחת האופציות המזופתות- מה את מרגישה?

היה שקט מהצד השני - עד שנשמע קינוח אף נוזל במיוחד.
אני מוכנה להרוג-התחילה חברתי והמשיכה לנסוק למעלה- אני אפרק את מי שנגע בו או בליבו, אני אוודה שהוא בסדר, הוא לא לבד בעולם- אמא שלו תשמור עליו מכככווולם....
והמשיכה והמשיכה והמשיכה.
גם בסערת הרגשות הזו לא עצרתי אותה.

נפרדנו עד לפסח- ה"חג שמח" הבא.
והמסר לי לשנה הקרובה?! - זה שיש לי 3 פלאים בבית. יצאו מאותו מקום (ויש לי הוכחות חותכות), נוצרו מאותם חומרי גלם ובכל זאת שלושה יצורים שונים מהיסוד. הן אפילו לא ממש דומות חיצונית.
אני מודה שאני אוהבת גם בהתאמה כל אחת קצת אחרת. (ואת שלושתן אותו הדבר כשהן ישנות...),
יש מתבגרת
יש מאתגרת, 
יש רגישה, 
יש חוצפנית, 
יש קיפודה שצריך לקלוף ממנה קוצים, 
יש שלוש שעוד צריכות חיבוקים על בסיס 3 פעמים ביום. 
יש מתחכמות ויש רקדניות,
יש ציירת ויש גאון מתמטי, 
יש רחבת לב לכל מי שנשמה באפו
ויש את זו שצריך לעבוד מאוד קשה כדי שהיא תספור אותך.

ומטרתי בשנה הקרובה וכל השנים שיבואו באהבה, בריאות ואושר על כולנו היא אחת.
שהן ידעו שאני אוהבת, הכי שאני יכולה.
משורשי שערותי ועד קצות צפורני.
שאני אוהב לנצח. 
אולי לא אותו הדבר כל אחת אבל לעולם לא אבלבל כעס, תשישות ויומיום מפרך עם אהבה.


ומי שיעז לגעת בהן שלא בטובתן או לשבור את ליבן-
שיתכונן- אני אוציא לו את הרגל מהתחת.

ולסיום- אני כבר שמונה וחצי קילו פחות...
בזכות דיאטה, סליחה, תוכנית מופלאה,
ובעיתות חירום בזכות הלזניה הזו...:


לזניה חלבית
מצרכים:
9 עלי לזניה
1 קופסת קוטג' 3%
1 ביצה
1 כף שמן
1 קופסת עגבניות מקולפות
1 רסק עגבניות
½ כוס מים
10 פרוסות חצילים דקות שהוברשו בכף שמן זית
1 בצל
1 שום
כף בזיליקום
1 כפית אבקת מרק בצל
3 פרוסות גבינה מעמק לייט מגורדות
אופן הכנה:
חצילים: פורסים את החציל לפרוסות דקות ומברישים בכף שמן זית ומעט מלח,
מכניסים לתנור לכ-15 דקות.
רוטב:חותכים את הבצל לקוביות קטנות וכותשים את השום, מחממים כף שמן במחבת ומוסיפים את הבצל,רסק עגבניות וקופסת עגבניות מקולפות. מוסיפים בזיליקום,אבקת מרק בצל,מלח ופלפל שחור לפי הטעם, מוסיפים רבע כוס מים
כשהרוטב מוכן מניחים בצד לצנן.
מלית:טורפים ביצה עם קופסת קוטג ומעט מלח.
מרפדים את תחתית התבנית ברוטב העגבניות ומעל מניחים את עלי הלזניה
מברישים את העלים ברוטב ומעל מפזרים את פרוסות החציל ומעל את מלית הגבינה. מרפדים בעלי לזניה וחוזרים על הפעולה עם מלית הגבינה שוב.
מחממים תנור ל- 180 מעלות ומכניסים את הלזניה לכ -40 דקות.
אחרי חצי שעה מוסיפים מעט רוטב מעל הלזניה ומפזרים את הגבינה הצהובה המגורדת.
רבע לזניה לארוחת ערב חצי לארוחת צהרים....

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

מסעותי לגרנולה עילית


לפני מליון שנה בערך למדתי באוניברסיטה קורס עם פרופ' חנה נווה שנקרא "נוסעים ונוסעות בספרות העיברית". לא אגזים אם אומר שזה אחד הקורסים היחידים שאני עוד זוכרת את הסילבוס שלו. אחרת כך יצא הספר.
בבסיסו עמדה הטענה כי כל מסע ויציאה מהבית לצורך מסע (לא חלילה סתם לעבודה) מביאה שינוי- אם לא- יש לבדוק את הנוסע ואת בריאותו הנפשית...

בנעורי נסעתי תכופות אל המדבר, המסעות האלו ללא ספק עיצבו את כל האישיות החברתית שלי. שם לראשונה לא פחדתי להיות אחרת מתושבי הנישה האקולוגית שלי. שם נולד לראשונה מן חיבור עמוק ואוהב לגברת הזו שנקראת אני.

אחרי הצבא נסעתי לחו"ל. כבר דנתי בנסיעה זו לא פעם בבלוג. שם הרגשתי הכי גדולה ובטוחה בעולם. אחר כך באה הנסיעה שלו- הפרטנר מהטיול המשותף והפרטנר. נקודה. לאחרונה שמעתי את השיר "רכבות" של דני רובס.
יש בשיר שורה על הרכבת של הביטלס להודו.
"איך אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט
על רכבת להודו, מסע אל האמת...
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה"


המסע ההוא ללא ספק לקח אותו מסיפור חיי ושמט את הקרקע מתחת לאותם חיים בדיוק.
לולא הלך לא היה בא קובי. איזה מזל שהלך... סיפור חיי היה יכול להיות ממש פחות מאושר ומלא.


האינטנסיביים ביותר היו מסעותי אל האמהות, אל כל אחת ואחת מבנותי, האחריות, האהבה, הדאגות, הרצון להתוות דרך ולשמור על אושרן. להשתדל לא להעמיס אליהן את משקולות הדרכים והמסעות שלי. הן משל עצמן- הן חייבות לעבור דרך שגם אם עברתי שכמותה והחכמתי- אסור לי להגיד מילה- שיעברו את הדרך, שיתחספסו מהמסע.



אני לא יודעת לאן יוביל המסע שלי- במקרה שלי ממש עוד לא ברורות לי תחנות הביניים (שימו לב- תחנות. ברבים.) מה עוד אלמד, מה אעשה כשאהיה גדולה.
דבר אחד אני יודעת כרגע ללא ספק- אני בתקופה האחרונה שומעת את רוחות המסע מרעישות לי באוזניים. מי מצטרף?
יש גרנולה בתיק....

גרנולה של קרין גורן

250 גרם שיבולת שועל
1/2 כוס קוקוס
1/2 כוס פרג שלם (לא טחון)
1/2 כוס פיסטוקים קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני חמניות קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני דלעת קלופים ולא קלויים
1/2 כוס שבבי שקדים לא קלויים
75 גרם חמאה
1/2 כוס דבש
1 כפית תמצית וניל
1 כף קינמון.

אופן ההכנה
1. מערבבים בקערה שיבולת שועל עם קוקוס, פרג, פיסטוקים, גרעיני חניות, גרעיני דלעת, שבבי שקדים וקינמון.

2. בסיר קטן ממיסים חמאה עם דבש, תמצית וניל וקינמון. מסירים מהאש ויוצקים על התערובת בקערה.

3. מערבבים היטב עד שהחומרים היבשים מצופים בתערובת הדבש והחמאה.

4. משטחים בתבנית גדולה ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ל-20 דקות, עד שהתערובת מזהיבה. חשוב לערבב מדי פעם בכף עץ ולשטוח שוב לקלייה אחידה. מצננים לחלוטין ומאחסנים בצנצנת אטומה בטמפרטורת החדר.

גיוונים ותוספות:

עם התוספות אפשר לשחק, כך שתקבלו גרנולה בדיוק לפי טעמכם האישי:

* אין לכם פיטוקים? שימו פקאנים או אגוזי מלך ואפילו בוטנים.

* לא אוהבים פרג? החליפו בקוקוס או בשקדים טחונים.

*אם רוצים להוסיף פנימה פירות יבשים, מוסיפים אותם לתערובת המוכנה רק לאחר הקלייה בתנור.





יום חמישי, 29 ביולי 2010

סיפור על שנאה, קיץ ודיאטה


אני ממש לא בנויה לענין הזה של קיץ,
חם לי, אני נדרשת לפעילויות שנואות עלי בתכלית כמו בריכה וים.
אה, וחופש גדול, שרק הוא עושה חלושס כללי בהגדרה.
השעמום, ה"ליסוע לנופש" כמו כולם, הדרישה לצאת מהבית נראית לי בכלל מופרכת.

חברה מאותה הפזורה כמו שלי הסבירה לי לא מזמן שבעצם בהרכב הביולוגי שלנו היינו אמורות לחיות בערבות פולין המושלגות עם קצת קצת שמש 3 ימים בשנה- מכאן שאנחנו בעל חיים מחוץ לסביבה הטבעית שלו, פלא שאני שואפת לתרדמת קיץ?!
מאז שאני עצמאית למושג "עונת המלפפונים" יש משמעות נרחבת מאוד בחשבון הבנק שלי.
כשהייתי שכירה הייתי מבואסת בלי שום סיבה רציונאלית- היום לעונה הזו של חופש בנוסף על קומבינות ארגון ילדים בכל סביבתי- יש השפעה ישירה על ההכנסות שלי- לא מספיק שאני מזיעה אני גם די ענייה...(טפו, טפו, טפו חס וחלילה...)
כאן-וירטואלית, אני לוקחת לי חירות קיטורים שאינה מפורגנת לי ביומיום ואני קצת מרשה לעצמי לקטר...

אין לי זכות לקטר בציבור כי-
וכאן פאוזה קטנה לעוד קצת הגנה מעין הרע- טפו, טפו, טפו, ונמשיך.
א. יש בריאות (גיליתי שלכמה אנשים טובים היא מצרך נדיר)
ב. יש פרנסה,
ג. יש שלוש ילדות שהן מתנת האל באדיבותי למין האנושי כולו.
ד. יש הורים פעילים, חביבים וידידותיים למשתמש
ה. אני גרה בגליל- מכאן שהגשמתי חלום ואני מדרגה אחת יותר מכלל גוש דן בדרך לנירוונה.
ו. אני עובדת במה שאני אוהבת
ז. בהינף טלפון ובלי לחושב יותר מידי - יש 10 חברות טובות לפחות שיבואו ללטף את ראשי בהתמוטטות רגעית ולמעלה מכך.
ח. ויש לי קובי- ומי שאין לה כזה בדיוק- השתתפותי הכנה בצערה.

אבל-
אני נתקלת לצערי הרב בהמון רוע וטמטום.
בפירוק משפחות וילדים שמאוד מתאמללים מכך.
לאחרונה גם בשפע של דו פרצופיות.
אני חווה גועל בירוקרטי בכמה מישורים- שתמיד קצת ליגלגתי עליו מהצד ועכשיו הוא תוקף אותי חזיתית.
תמיד האמנתי שמי שבא בטוב מקבל טוב- ופתאום (אולי כי גם לטוב העולמי יש בעיה עם קייץ) אני משתדלת לעשות המון טוב ובנדיבות- ואין נדיבות קלה בשום מובן כלפי.

לפני חודשיים בערך- כאשר תוכניות הטלויזיה הפכו לתוכניות המוגדרות- קייץ (הווה אומר שגם את מעט הבינה שנדרשנו לגייס- גם מזה אנחנו פטורים- המקסימום שנדרש מאיתנו אינטלקטואלית זה אולי להדליק את השלט...) הבנתי שהזוועה מתקרבת.
באותו היום בערך עשיתי את הבלתי צפוי ועליתי על המשקל הביתי והתמים למראה ששוכן בחדר האורחים.
תנחשו לבד.
היה שם מספר שהסתכל עלי בחזרה מהצג ואמר (לטעמי בקול רם) הי מותק- פעם אחרונה שנפגשנו היית בסוף הריון.
מאז אני בדיאטה, סליחה- תוכנית.
תוכנית הרגלים חדשה- שבאופן לדיאטות הקודמות בחיי- היא טיפ טיפה פחות מגהינום. רק טיפה.
אני כבר 6 ק"ג פחות ומבטיחה לעדכן (עדיין לדעתי עוד 16 לפחות לפני...),
אז פלא שאני עצבנית? לא ממש...

ובימים אליו אני נדרשת לשני דברים:
א. למתכון דיאטטי להפליא
א. לפתגמים מהצבא שהיו כתובים לי על הדלת בטירונות בבה"ד 12. המובחר שבהם אמר: "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". דרך אגב- גיוסי לצה"ל (או יותר נכון לקד"צ) היה בדיוק היום לפני 20 שנים.

ואסיים באוקסימורון (שזה בתרגום חופשי- ביטוי שיש בו סתירה)
קייץ נעים לכולנו.

מרק יוגורט קר
4 יחידות יוגורט 1.5% טבעי (לא ממותק חלילה וחס),
3 שיני שום כתושות לפחות
צרור קטן של שמיר קצוץ,
3 מלפפונים חמוצים (עדיף במלח) חתוכים לקוביות קטנות
2 מלפפונים רגילים לא קלופים חתוכים לקוביות קטנות
מלח
כף שמן זית
2-3 קוביות קרח שבורות

לערבב הכל ולזלול.מבטיחה שהקייץ יהי טיפה יותר נסבל...

ודרך אגב- אפשר להגיב בבלוג- הבאג תוקן!

יום ראשון, 4 ביולי 2010

מתבגרות גרסת 2010



בעיתון סוף השבוע שהגיע לשולחני היתה כתבה שהדירה שינה מעיני.
אני בטוחה שלא רק מעיני.
הכתבה תיארה נערה מבית נורמלי לחלוטין שנפגשת עם ילדים בני גילה - הגיל- כדי שנהיה מיושרים על כל המידע הוא 14 - ועושים סקס, היא לדבריה הפכה בהגדרה ל"שרמוטה" מרימים טלפון והיא באה.
בהכל אשם אבא עם חינוך קפדן מידי ואמא שלא שואלת שאלות.

לא ישנתי כל הלילה.
איך לא רואים?
איך מפספסים?
ומה קורה אם לוחצים מידי? מתי מרפים?

בביתינו בשישישבת התארחו חברות עם בת תינוקת, הן קראו את הכתבה לפני ונדרכו לשמוע את תגובתי- הלוא יש לי מתבגרת צומחת בבית, ועוד שתיים אחריה. מה עושים?

ציינתי כבר שלא ישנתי כל הלילה?
אין לי תשובות.
אין לי מושג מה עושים.
אין לי פתרון (זולת כדורי שינה- כי אמא לא ישנה זה בטוח לא מומלץ) ואני מעדיפה ככה, אם אני אחשוב שיש לי פתרון אולי לא אהיה ערה לכל השינויים (למרות שאני ערה כל הזמן...).
"עברנו לגליל" עניתי לחברותי.
כאן זה קצת אחרת.

קצת כי היתה לי שיחה עם הבת שלי ביוזמתה. היא התענינה על מה היה כל הרעש. מה היה כתוב בכתבה.
סיפרתי לה את ה"היי לייטס" היא, לשמחתי, נחרדה.
אבל.
יש גם כאן ניצנים של הזה הנורא הזה. יש שלוש ילדות מהשכבה אך לא מביה"ס, מיישוב אחר, שכולם יודעים שהן כאלה. מה כאלה? נחרדתי. כאלה- לא שוכבות אבל מתמזמזות ומראות והשד יודע מה עוד. כל הבנים יודעים.
חשבתי תוך תחושת חנק קשה מה אני אומרת.
החלטתי לספר על עצמי, שוב, בפעם המי יודע כמה - נעזרתי במה שהורי אמרו לי.
שתשמור על עצמה, שתחכה כי היא ילדה שיכולה להצטער על מעשיה, שתחכה לזה שיחכה לה, שיאהב, שיהיה לה קסום ומיוחד. ושתבוא איתו תמיד הביתה, לא במסיבות, לא ברחוב. ובליבי חשבתי- היא רק בת 12 וחצי לעזאזל- למה עכשיו? מה בוער לעולם שילדותיו ידרשו לשיחות האילו בגיל כה צעיר.

ובימים אלו ממש ביתי מתחזקת התאהבות בוסר מקסימה במיוחד. מתכתבים רק במחשב ולא מדברים כמעט. אם נפגשים משחקים יחד במחשב. ובמסיבות בת המצווה שמקיפות אותנו כל יום (ואני לא מגזימה) הם רוקדים רק אחד עם השני.
על המינון הזה אני חותמת עד הצבא אם אפשר.

בשבוע שעבר סיימו החברה את ביה"ס היסודי.
הוא כל כך אוהב אותה שהוא הסכים לרקוד איתה ריקוד זוגות במסיבת הסיום של בית הספר. מישהו חשב שאני ייצוגית מספיק- בירכתי בשם ההורים.
החבר המתוק והנבוך של ביתי הזמין אותי לברך. 

זה מה שאמרתי:


ערב טוב,
כשנתבקשתי לברך בשם ההורים הגאים שהביאוכם עד הלום ידעתי שתי עובדות בוודאות:
א.    חוכמתי לא תספיק ואני עומדת להיעזר בכמה פתגמים וציטטות
ב.     יש ילדה אחת בקהל עכשיו שחושבת שזה שאני כאן זה שיא הבושה והפדיחות...
אני אניח לרגע לכם, בוגרים מתרגשים ואתחיל בצוות היקר, המחנך, העוטף והמלמד שליווה אתכם:
תודה, אהבה והערכה שולחות בראש ובראשונה לכן: רונית, מאיה וציפי – מחנכות כיתה ו'.
על אורך הרוח, הנתינה ובעיקר על החינוך ודרך הארץ שהעברתן ונתתן בסבלנות אין קץ לילדינו ,וברבים מהמקרים גם לנו.
על העמידה האיתנה באתגרים, על הכתף לעת מצוא ועל האוזן הקשבת,
או כמו שאמרו חכמים ממני –
"חינוך וערכים זה מה שנשאר אחרי שאתה שוכח את מה שלמדת בבית הספר."

תודה לכן שלא העדפתן מעולם בחינה על אושרו של תלמיד, וחומר לימודי על ערכים.

ולכל צוות בית הספר- יפה, תמי, לימור, וכל הצוות הנפלא שהינו חלק בלתי נפרד מהיומיום של העשייה החינוכית כאן, במקום הזה.
שנה מורכבת, מיוחדת ובעיקר מאוד מאוד עצובה עברה עליכן , ועל כולנו.
הפרידה ממנהלת בית הספר אירית עמית ז"ל עדיין כל כך טרייה וכואבת.
חסרונה עוד ילווה את כולנו זמן רב.
אך מישנתה החינוכית, נועם הליכותיה ודרך התנהלותה עדיין שורים על כל העשייה בבית הספר ועל הדרך בה אתם ממשיכים לחנך את ילדינו.
אנו מודים לכולם על הרגישות הרבה לתלמידים בכל  הסערות – על המקום לבכות ועל הכלים להתגבר.
מאחלים לכולכם להמשיך עם הרבה כוחות  ואהבה ולזכות לנחת מכל תלמידיכם בעתיד.

ואם אני שוב נדרשת לפתגמים- לא אבחר דווקא משהו על חינוך אלא על בית והפתגם הסיני אומר:

"הבית אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך."

ללא ספק סיפקתם כולכם פה בית.

עמר שימי לב- הגעתי לאליך ולחברים שלך,

ילדים יקרים,
גם כשנברך אתכם בסיום התיכון, הצבא, בחתונה ובסיום התואר- תמיד תישארו ילדים שלנו.

נכון, אתם כבר מאוד גדולים, לפעמים גם גדולים עלינו במידה או שתיים, אבל עדיין, תודו, צריכים את ההורים המעצבנים שלכם, מציעים לנו חברות בפייסבוק ומידי פעם שמחים שאתם עדיין ילדים.

אני לא אשיר כאן עוף גוזל, או אשא נאום חוצב להבות על חשיבות בית הספר בעתידכם,
אלא אצייד אתכם בכמה עצות שלא אני כתבתי-

1.    אם תשימו לב :אלוהים ברא את האדם עם שתי אוזניים ופה אחד – כדי שנקשיב יותר ונדבר קצת פחות.

2.    החיים יקירי – דומים מאוד לנסיעה על אופניים- אם קל לכם- סימן שאתם בירידה.

3.    למרות מה שלפעמים נראה באינטרנט ובטלוויזיה- זה באמת נחמד להיות חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות נחמד,

4.    ולסיום  הציטוטים- יש פתגם סיני עתיק שאומר – שכשאין לכם משהו חכם להגיד – תגידו יש פתגם סיני עתיק שאומר.

חמודים נרגשים שלנו-

תישארו בני אדם, תלמדו טוב ותשקיעו במה שליבכם אומר לכם, תהיו בריאים יפים ומוצלחים בדיוק כמו שאתם עכשיו.

אוהבים אתכם תמיד ולתמיד הורי כיתות ו'.


ומכיוון שאני בדיאטה רצחנית-
עוגיות שחיתות של בני סיידא-



עוגיות טחינה


3 כוסות (420 גרם) קמח מנופה
שקית אבקת אפיה
כוס (200 גרם) סוכר
כוב טחינה גולמית
200 גרם חמאה רכה.


מחממים תנור ל-180 מעלות.
שמים את כל המרכיבים בקערה ולשים לבצק (מומלץ במיקסר לי שיש),
קורצים כדורים קטנים (כמו זית גדול) ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה במרחק של 3-4 ס"מ אחד מהשני.
משטחים קלות ונועצים שקד בכל עוגית (לא חובה- אצלי מעדיפים בלי).


תהנו בטוח....