יום רביעי, 27 בינואר 2010

ברדק

בעלומי - כשכבר אי אפשר היה להיכנס לחדר שלי. אבא שלי היה עומד מחוצה לו ועל מנת שאתעורר- זורק עלי סנדלים...
ככה היה החדר שלי בגיל ההתבגרות- ישנתי על מזרון זוגי - כי אם הוא היה יחיד לא היה נשאר אפילו פס ברוחב 40 הס"מ עליו ישנתי.
פיתחתי אומנות ייחודית של הרמת הברדק, נקיון החדר, והשבת הברדק על כנו.
כזו אני- בלי לעשות למצב אידאליזציה בלי להקנות לו ערכים רומנטיים של אמן בתהליכי יצירה. היה בלאגן עוד בארונית הקטנה של המצעים בקיבוץ.
זה לחלוטין היה שלי פרטי.
אני בת של אחד האנשים המסודרים שאני מכירה,
אני אחות של נער שגדל בחדר שבו מיטה, שלוחנון, כורסא ומנורת קריאה וזהו (כשאני עזבתי את בית הורי וחדר באותו הגודל בדיוק - היה צורך בטנדר ושני פרייבטים וגם לא לקחתי הכל...), אחי השני אמנם קצת יותר בעל רכוש- אבל תמיד בסך הכל מסודר.
כשהכרתי את האיש שלי בגלגול הזה וביקרנו את הוריו התגלו לי רמות של סדר ונקיון שלא ידועות עד היום לכלל האולוסיה.



אם לנסות לעשות לרגע זום אאוט ולבדוק למה- אני כנראה מגיעה למסקנה שמדובר לא בברדק כי אם באגרנות של ציוד - רצוי, שמיש, מיותר, ולא נחוץ. אני חושבת שרק ב-5 שנים האחרונות למדתי גם קצת לזרוק.
כמו בכל שעור למבוא לפסיכולוגיה ואימון אישי- ברדק חיצוני בהחלט נובע ומשפיע על הפנימי...
אבל- יש דברים שאני משערת שיש לי ושאין לאף אחד אחר: על המכתבים מאז ומעולם שלי ושל המתכתבת שלי מכיתה ב' ועד התיכון - אז הלכתי עם הורי לחתונתה והיא אפילו לא חייכה אלי ולא ראתה שבאמת באתי...
כל מכתב שנכתב לי לקורס בצבא- כולל ציורים של אחי, מכבתי חברותי, וקצת עטיפות של ממתקים שההוא שלח לי בלי  להוסיף מילה.
כל מכתב אהבה שנכתב לי אי פעם. סקיצות להזמנות חתונה שמעולם לא התממשה. ההזמנה של זו שכן.
הפתקים שניתלו על עריסותיהן של בנותי בבית היולדות (דושי וקס הדס, בת, יניקה מלאה ללא מוצץ). הצמידים של ידיהן המיקרוסקופיות (דושי וקס הדס, שם האב דורון- אבא שלי...).
תעודת שחרור, תעודת הצטיינות, ספר זכרונות מהקיבוץ, תשובות חיוביות על הריונות, חוזי שכרות וקניה ומכירה של בתים ודירות.
ומלא מלא מלא תמונות - עד השלב הדיגיטלי.
יש לנו כבר הרבה יותר מחמש מאות ספרים (כשעברנו דירה לקומה שלישית בלי מעלית- דוד שלי שסחב ארגזי ספרים התנשם: "זו פעם אחרונה שאני מתחתן עם משפחה אינטיליגנטית"...)

גם לי הבלאגן לפעמים מפריע-
גם אני רוצה שהבית שלי יראה כמו מז'ורנל עיצוב מפונפן,
גם אני רוצה שכשכבר מביאים לי פרחים שהם יראו בתוך הברדק אבל...
כשמגיע רגע האמת- אני מעדיפה לקרוא, או לדבר עם בנותי או לטייל או... כל פעולה בעלת משמעות אחרת רק לא לסדר,
כשהאבא שלה צועק על בת המצווה שהוא יזרוק לה את כל הבגדים שעל הרצפה לפח-
א. זה מצלצל לי מוכר, ב. מה הוא רוצה?! הוא היה צריך לבוא בשנות השמונים ולראות בלאגן איכותי מהו...

אבל יש שיפור- לאבא שלי התפלק לפני כמה שבועות: "אם איך שאת היית בלגאניסטית- הבית שלך מסודר להפליא...."
צודק.
ועכשיו לקינוח בלאגן....



קראמבל תפוחים של חיים כהן!

מרכיבים:

130 גרם

חמאה - לפירורים - 100 גרם; לתפוחים - 30 גרם



סוכר - לפירורים - 100 גרם; לתפוחים - שתי כפות

100 גרם

קמח

75 גרם

שקד - טחון



מלח - מעט

1.5 קילו

תפוח עץ - ירוק



קליפת לימון - מגוררת מלימון אחד

1 כף/ות

ברנדי - תפוחים (קלבדוס) אפשר גם בלי....



שמנת חמוצה - או קרם פרש



אבקת סוכר



אופן ההכנה:
הפירורים:
מחממים את התנור לחום בינוני (165 מעלות). שמים בקערה את החמאה, הסוכר, הקמח, השקדים ומעט מלח. מעבדים בקצרה בעזרת האצבעות עד שנוצר בצק. מפוררים את הבצק לתוך תבנית. מכניסים לתנור ואופים במשך כ-20 דקות, עד שהפירורים פריכים וזהובים (מערבבים מדי פעם). מוציאים מהתנור ומצננים.

מגבירים את חום התנור ל–180 מעלות.

התפוחים:
חותכים את התפוחים לקוביות (אין צורך לקלוף). שמים במחבת עם החמאה ומבשלים במשך חמש דקות. מגררים פנימה את קליפת הלימון ומוסיפים את הסוכר. מבשלים במשך כ-20 דקות על להבה נמוכה, עד שהתפוחים רכים ונוצר במחבת קצת סירופ.

שמים את התפוחים בתבנית ומפזרים מעליהם את הפירורים (או מעצבים כמנות אישיות ברינגים). מכניסים לתנור ואופים במשך כ-15 דקות. מחלקים למנות (או משחררים מהרינגים), שמים על כל מנה שמנת או קרם פרש, זורים מעט אבקת סוכר ומגישים חם, פושר, או בטמפרטורת החדר.

יום שלישי, 19 בינואר 2010

האחווה הנשית -הזוית החיובית המיובשת


בימים אלו ממש לפני 12 שנים שכבתי כמו צב על הגב בבית היולדות ליס (איכלוב/ הקריה?!), וחיכיתי בסבלנות לאחד מהשניים- שבכורתי תועיל לצאת מהבטן או לחילופין לזוז ולגאול את אמא שלה מלידה מזורזת.
נחשו מה...


הסיטואציה בה נשים נמצאות בסוג של הרמון נשי (ובכפיה חלקית...) קיים בעיקר בבתי יולדות
ובבה"ד 12/ ג'וליס/כל מקום אחר שעשית בו טירונות ודווקא שם האחווה הנשית היא מהטובות שיש למין הנשי להציע.

היה מ"כ אחד ששירת איתי בצבא שאמר כל הזמן :"כשהגלים גדולים הגדולים מתגלים" - מבחינתי זה השתמע למצב מחורבן אך כפוי שמוליד את הדברים הכי יפים (הוא גם נטה לצרוח במסעות "למה האחרונים תמיד בסוף?" - ככה שההערכה שלי אליו מוגבלת מאוד).
החברויות היפות והנעימות שהיו לי לרגע ולא הספיקו להיתכלות בריב, עלבון או שעמום התרחשו בשלושה מקומות בישראל- בצריפין (בה"ד 11 ובה"ד 12), בכלא 6 ובבית יולדות ליס.
שם נרקמו בין לילה ידידויות אמיצות, שיחות נפש עמוקות ושיתוף בסודות העמוקים ביותר שיש, ובאותה אינטנסיביות ברגע שנגמר הקורס/טירונות/סיום תפקיד או לידה- החברות הסתיימה עם הבטחה שנהיה בקשר, שמשהו כל כך מקסים חייב להימשך. 
ושוב נחשתם נכון- ממש לא.
לעיתים רחוקות מאוד נתקלתי בהן- פעם אחת חצי שנה לאחר אחת הלידות   - כשאני עוד מניקה ועמוק בחיתולים- והיא כבר עם בעל חדש...
פעם סתם ברחוב, לאחרונה גם בפייסבוק,
ו...
זו שנולדה לפני 12 שנים הגיעה לפני שנה לכיתתה החדשה בגליל וישבה ליד ילד אחד- נדב.
ביריד של בית הספר ראיתי גברת מוכרת- ביתי הסבירה לי שזו אמא של נדב, לקח לי בדיוק 5 דקות להבין שזו היא היא- זו ששכבה לידי במחלקת ה"היי ריסק" באיכילוב- שתינו מחכות ללידה בסיכון, של בכורתי שלי ושל נדב שלה...
לה לקח לילה להיזכר מי אני- ובבוקר- קיבלתי טלפון- היא זוכרת הכל, איך דיברנו, איך ילדתי קודם, איך היה לה קשה שעזבתי את בית היולדות לפניה...


אז מסתבר שיש- אחווה נשית אמיתית, אוהבת שלא מתלכלכת מריבים ושטויות - כזו שאין בה בחורים, ילדים, חברות אחרות.
מכיוון שיש לי זיכרון די היסטרי (היה מי שאמר לי פעם בצער: לפעמים אני ממש מרחם על הראש שלך- את לא מרוקנת ממנו כלום...) אני מקדישה את הטור הזה באהבה של התחלות לחברותי מקורס והטירונות- טל יודלביץ, שלי גרוס, ענת בן בסט, שירה דנילוב, גליה, כלנית, נטלי, לילך טולנאי, מיכל איתם, לחברות חדר הלידה לאורך שלוש לידות- סמדר, טל, דקר, מילי, אלונה, רחל ו... 
חברותי לרגע- התחלנו המון דברים חשובים ביחד, ובימים אלו של התחלות חדשות וראש שנה חשוב באמת (של העצים והפרחים) אני נזכרת בכן מידי פעם, תמיד בחיוב רב, שולחת לחמי במרחב הוירטואלי ושומרת לכן ביסקוטי פירות יבשים פה- עם תה בגליל....





ביסקוטי פירות יבשים
 
חומרים לתבנית אינגליש-קייק אחת:
7 כפות קמח
5 כפות סוכר
1 כפית אבקת אפייה
קמצוץ ציפורן
1 כפית קינמון
3 ביצים
400 גרם תערובת אגוזים ופירות יבשים 
  
מחממים תנור ל-180 מעלות.
מנפים את החומרים היבשים לקערה, מוסיפים ביצים, אגוזים ופירות יבשים.
מערבבים לתערובת אחידה.
מעבירים לתבנית אינגליש-קייק משומנת ואופים כ-20 דקות.
מצננים ומשחררים מהתבנית.
פורסים את הכיכר הכי דק שאפשר ומכניסים שוב לתנור לייבוש עוד 5-10 דקות בחום נמוך.




יום רביעי, 13 בינואר 2010

אוכל "חרוש" וראשית גיל ההתבגרות

למי שנחת רק עכשיו בכוכב הקטן שלי,
יש לי רק בנות. שלוש אם לדייק.
יום אחד אכתוב טור מיוחד על ההבדל בין גידול בנות לבנים (מחפשת שותפה אמא לבנים...), אבל עד אז אני מנחשת שיש שני הבדלים מהותיים,
האחד- בגדים- כן,כן, מגיל אפס וכנראה שעד הסוף,
השני- ורבאליות ורגישות יתר- הן לומדות לדבר נורא מהר והרבה, אוצר המילים שלהן עולה על שלי בסביבות גיל 8 (ולא להתבלבל- לי יש פה... כמו שפעם אמר לי אחד הבוסים שלי- "את נראית נחמדה אבל עם ג'ורה של בסטיונר בכרמל"- כן, כן, מילה במילה...).
ואמהות לבנים אולי זוכרות שהילד כשהוא נעלב הוא בוכה- ובאיזשהו שלב זה עובר לו?!
אצל בנות זה לא עובר-
אחותה היתה צריכה להתקלח ראשונה - והשם ישמור דרשתי זאת ממנה- שוועות הזעם והכאב קורעות את האויר,
השניה נכנסה לחדר בלי רשות ולקחה שלוש נשימות- יש להזעיק את משמר הגבול והתלונות מן הצד נשמעות כאילו הפולשת קצרה לה איבר פינמי למטרות רווח.
מישהי העיזה לעבור את הנמלה הקטנה ולהכנס לפניה הביתה- האסון, הכאב והבכי- משל הודחה מקורס טייס שבוע לפני הסוף...



אילו הם חיי- ו... נחשתם נכון- לא הייתי מחליפה אותם עבור כל הון שבעולם.

בת המצווה של בכורתי ממשמשת ובאה (לטעמי עוד לא עבר מספיק זמן מבת המצווה שלי- אבל זה כבר סיפור אחר) וחלק מהפקת הענק (אוכל ברכות וקליפ- שבעזרת השם ואח שלי יפורסם גם כאן) צריך גם לקנות בגדים.
נערכתי במו לתרגיל לש"ב צבאי מלא ובאש חיה.
דווקא בחזית הקשה ביותר - זו מול האויב שהכי הפחיד אותי- החוגגת בעצמה- היתה הצלחה זריזה ומפתיעה.
לא להתבלבל- התכוננתי- ולקחתי אותה לאיזור מועד למציאת שמלה- ואכן מייד מצאנו. המחיר היה קצת גבוה אך בעקבות הכרות קצרה עם הנ"ל- ידעתי שאם מצאנו משהו שהיא רוצה זה שווה את מאת השקלים הנוספים.
עם האמצעית הגעתי להסכם עודפים על חשבון שמלה שנקנתה ללא כל כוונה לבת המצווה של בת הדודה חודש קודם לכן.
את הנמלה לא שאלתי- ניצלתי את העובדה שאנו יושבים בגליל בלב אוכלוסיה שאינה תמיד יהודית- ומצאתי את חצאית החלומות לילדה בת שלוש בואכה 4- טול סגלגל בשפע של שכבות עם מותן קטיפה ופפיון סגול קטן- אח,הגשמתי חלום (והבאתי על עצמי סיוט של שבועות של הסברים למה אסור לה ללבוש את זה קודם...).
אני כל כך שונאת לקנות לעצמי בגדים ככה שמכנסיים כבר היו לי וניצלתי סוף עונה של רשת גדולה למטרות סוודר סגול ומגפיים שחורים.
באותו הפרץ קניתי לאבא המאושר חולצה מכופתרת מקסימה כמו שהוא לא לבש כבר 10 שנים בערך, סגלגלה כשלי- וכבר דמיינתי לי איך נהיה יפים ומקסימים משל היינו זוג חצילים מדושן בשדה...
וכמו ב-73' ההפתעה הגיעה לי מחזית לא צפויה.
"אני שונא אותה"
את מי?
"את החולצה, אני לא מבין למה את קונה לי הגדים כאילו" והלאה זה רק הידרדר-
לא לחולצה בפרט, לא לחולצה מכופתרת בכלל, גלישה למחוזות אפלים של שרוולים וחולצות הודיות לאחר שהטלתי וטו על טי שירט.
מרגע לרגע הרגשתי איך כוכבי נופל וזוהרי הועם- והגבר הזה שעד עכשיו עשה ולבש כל מה שאומרים לו (טוב, ממליצים בתוקף) פתאום דורש דמוקרטיה וחופש בחירה. אביב העמים הזה שפשה לי בגזרה לא צפויה הלחיץ אותי... ובנתיים אני נוקטת בגישה גברית לחלוטין-
התעלמות,
אם כבר אז כבר.

מכיוון שעכשיו גם הוא עובד מהבית ארוחות הצהריים משותפות לכולנו, וגם כאן- זר (או יותר נכון- זרה עם בנים) לא יבינו- כשאני מחליטה לגוון משניצל ופירה, ואורז ושעועית- ישנן שתי וריאציות של תגובות:
א. הצפויה- של איכס זה מגעיל, מה את מכינה לנו את זה- וסקאלה מאוד מרתקת של פרצופים.
ב. המפתיעה- שזה טעים להן אבל, וכאן האבל הוא גדול- אם חלילה יעיז התבשיל להופיע שנית באותו החודש- אזי יוגדר האומלל בתואר המביש ביותר בשולחנה של משפחת דושי-
ה"חרוש"- מה שפעם היו מגדירים-מופיע יותר מידי, נחשף יתר על המידה.
מה שמשאיר אותי טבחית יצירתית  מאוד אומללה...

אולי בגלל זה אני כותבת בלוג?...





אורז ושעועית לא "חרושים" לנצח
(תרגום: גם אם יהיו כל יום- יאכלו ויישארו אהובים...)


כוס אורז לבן- לבשל עם כוס וחצי מיים רותחים 8 דק' ולהשאיר להתאדות, בסיר מכוסה.

לטגן בצל בינוני ושתי שיני שום קצוצות,
להוסיף בערך (כן אני הנכדה של נחמה טמקין שלא היה לה בארסנל מתכון אחד מדויק למסור),
חצי חב' שעועית קפואה חתוכה או שעועית עדינה קפואה של סנפרוסט (הכי טובים ולא מרובי סיבים),
לטגן קלות ולהוסיף:
רסק עגבניות קטן,
רבע כפית סוכר (מבטל את חמיצות הרסק)
מלח ופפריקה לפי הטעם.
מים רתוחים עד מתחת למפלס השעועית.
לבשל עד שהשעועית משנה את צבעה הירוק למן חאקי עכור (מאוד מעורר תאבון...).

להגיש אחד ליד השני או אחד על השני- לפי בקשת הנסיך/כה....

יום ראשון, 10 בינואר 2010

מחשבות כתומות


לא הייתי ספורטאית דגולה ולכן לאורך השנים לא נבחרתי ראשונה.
מי לא היה בסיטואציה? - רק המקובלים הניצחיים והספורטאים המושלמים (שמן הסתם יש הלימה רבה בין הקבוצות...)נבחרים ראשונים ובכלל.
בשלב מסויים שכנעתי את עצמי ואת סובבי שאני גם בעצם לא רוצה להיבחר, טכניקה ידועה מראש של הבלתי נבחרים. לא הייתי שייכת לקליקות, ומעולם לא היו לי חברות שנחשבו יפיפיות עולם. 
ובאותה נשימה, לא הרגשתי בכלל מסכנה, היו לי תמיד חברות וחברים טובים, ואפילו בתיכון על אף חוסר צדודיותי הרב, שערי המקורזל ומשקפיי העבות, היתה לי אהבה ראשונה מתוקה וסודית כשחבורתי יפות, מוצלחות וטובות ממני (על פי ראות עינן לפחות), חיכו לאבירים בלתי מושגים.
לא נבחרתי ראשונה גם בצבא ולא שובצתי בתפקידים נחשקים של יפיפיות בלונדיניות, סיימתי קורס ת"ש ושובצתי בכלא 6... אבל בבליינד דייט זכיתי במדריך צניחה נחשק, אחריו הגיע מתקן אדם והסמל השווה של פלוגת הסיירות.
לא הייתי היפה, בטח לא המקובלת ובאנדרדוגיות מושלמת שמתי זין כלפי חוץ,
ונדקרתי בגב מהרכילויות - כן, כן חמודות שלי- שמעתי הכל. את המילים הפוצעות, את דו הפרצופיות.
כשבני זוגי תהו מה כל כך ועדיין פוגע בי הסברתי שכנראה נולדתי בלי האיבר שיודע לשים זין. אני נפגעת, לתמיד, ועד עמקי נשמתי.


כשסיפרתי לסובבותי שאני מתחתנת עם בחור מקסים וחכם ומתוק שאפילו נראה לא רע אבל שבקושי סיים 12 שנות לימוד, והוא עכשיו סטודנט ושליח ומשכונת רמת עמידר, לא צקצקו מאחורי הגב- התגובות הנדהמות הגיעו ישר לפנים, והצדיקות אפילו ניתקו מגע.
ולא,
עוד לא למדתי לשים זין, כשאני מגלה שיש אירוע שאני אמורה להיות חלק ממנו ולא הוזמנתי אני נעלבת.
וגרוע הרבה הרבה יותר מכך,
כשביתי לא נבחרת ראשונה שלא לומר אחרונה אני לא ישנה בלילות מרוב דמעות וכאב.
כשילד חסר רגישות ושכל עושה הצבעה בכיתה של התינוקת המקסימה שלי שבוחנת בהרמת יד מי שונא אותה,
אני כבר לא שותקת ונעלמת כמו שאני נעלמתי.
גיליתי את היכולות שלי להיות בליסטית ומסוכנת והכי נוכחת בעולם. 
הבטחתי לעצמי שהן לא יתנו לעצמן להעלם, ולהעלב, ולשבת על המשבצת הזו מחד, מאידך- גם להיות מלכת הכיתה זו לא חובה קיומית, יש חיים גם במשבצות הפחות נוצצות,
בעיקר כי יש שם את הבנים השווים באמת - אלה שרואים אותך מבעד לשומן ולמשקפיים ושאפילו אוהבים תלתלים...

אבא שלהן ילמד אותן לשים זין.

אני מחכה בבית בשוך הקרבות- בדרך כלל עם מרק כתום.






מרק כתום פשוט ואהוב על ילדים

בצל בינוני קצוץ
3 שיני שום כתושות

להזהיב בסיר בינוני עם קצת שמן



דלעת (באריזה מהסופר- חתיכת דלעת שאפשר להתכבד בה...) קלופה וחתוכה לקוביות גדולות

4-5 בטטות קלופות חתוכות לקוביות גסות,
6-7 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות


להזהיב עם הבצל והשום.


להוסיף 7-8 כוסות מים רותחים
מלח, פלפל שחור גרוס,
כף אבקת מרק עוף (לא חובה)
כף או שתיים פפריקה מתוקה.
אפשר גם אגוז מוסקט- קצת מאוד...



לבשל היטב עד שהירקות רכים מאוד.


לטחון במקל ריסוק או בבלנדר .






יום שישי, 1 בינואר 2010

ילד רביעי מקורמל בחמאה

להלן מסמך אנושי מזעזע:
אני ממש עוד קצת בת 38.
כשההורים שלי היו בני 38 אני כבר הבנתי דבר או שניים מהחיים שלי והם נראו לי ממש מבוגרים. בוא נגיד את זה ברור- מבוגרים כמו שהם היום (כבר חצי בפנסיה...).
זהו? אני כבר לא צעירה יותר? מה יהיה? - אני אפילו עוד לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה...
אני עוד צריכה לנסות המון דברים שחשבתי שאני אעשה פעם כשאתבגר.
עוד לפני חודש קניתי סווטשר עם ציור של מיקי מאוס ולא הרגשתי פאטטית בכלל,
אני עוד כל כך שופעת רעיונות שצריכים להגיע למימוש
ו... קיבינימט - אני עוד כל כך פוריה! (מה שבהחלט מדרדר אותי פעם בחודש למחוזות של החלטות ביזאריות ושני טון פחמימות).
השבוע בטורה האלוהי קומיקסה (ציירה קומיקס), דניאלה לונדון דקל- האלטר אגו שלי מבלי שתדע- טור מדויק על סוגית הפריון בתחום הילד הרביעי - היא כבר מצאה שאובדן המחזור כפי הנראה מסמל את ראשית הבלות (ככה שנוח לי לחשוב שהיא "מובילה" עלי ביום יומיים מבחינת הגיל...)
ולמי שלא ראה/קרא- וחבל- אצטט ציור אחד בפינה העליונה בו רואים רחם/שחלות/חצוצרות - עם ביצית אחרונה שאומרת:"האחרונה מכבה את האור?").
ובין לבין היא מעלה את סוגית ילד רביעי כדרכה-לפנים.
ילד רביעי כבר אוהבים כאחד חלקי ארבע, ואם כל ילדי נולדו בסדר - איזה מוטציה עלולה לצאת עכשיו?
ברשימה סדורה:  כל המחשבות שאני משכנעת את עצמי שהן סיבות סופר הגיוניות למה לא.
האמוק הכל כך מוכר של רכישת בדיקת הריון וההקלה /הצביטה בבטן- שאני לא בהריון. איזו הקלה/כמה חבל.

ברור למה לא והרשימה שאני עורכת ביני לביני (ולעיתים גם לבינו):
א. 3 ילדות בריאות
ב. אמא פחות בריאה
ג. ילד זה עוד המון המון כסף שיבוא על חשבון אחיותיו הגדולות (ומצחיק שאני כותבת בזכר... אצלי יש רק בנות...)
ד. התחלנו מוקדם- הבה נהנה מלסיים מוקדם
ה. (מתקשר לד') אני ורצה את החיים שלי בחזרה!!! ( קצת... אם אפשר... אני מודעת שיום אחד בנותי יקראו את הבלוג הזה ויהיה להן מה להגיד....)
ו. להזכיר לעצמי את כל:
הלילות הארוכים
המחלות
ההקאות
כאבי הלב
הגמילות
הפליטות
הכביסות (סורי- לא נקודה - זה רק הולך וגדל עם השנים)
האישפוזים
הדאגות שנוגעות במח העצם מרוב כאב
מסיבות בגן
4 קילו עבודות יצירה בשבוע לאחסון
לספר את "דורה הולכת לבית הספר" 5 פעמים בשעה
הצגות של משה דץ
כתמים של גואש
"אמא אני שונאת אותה למה אני לא בת יחידה"
הלילות הלבנים
הלילות המשותפים (ככה שפעמיים בחיי אני יכולה להגדיר בדרכים שונות מה זו לינה משותפת...)
ו...

מנגד: האם לא אלד שוב? לא אניק? לא אשא את ביתי במנשא? לא אצטט במחברת חוכמות והברקות חד פעמיות ושלנו לחלוטין?
לא אתאהב שוב? לתמיד?....

כמו שניתן להבין אני ב"ימים האלו" שמעלים בי מחשבות קיומיות, גורמים לי לאורך השנים להחליף קריירה, לריב עם כל העולם, ולבעלי- לרדת למחתרת/ לקבור את עצמו בעבודה/ליסוע לגלוש/לצאת לרכב על אופניים (הקיפי בעיגול את התשובה הנכונה).
ובימים האלו ובזמן הזה- רק פחמימות ורצוי עם תפוחים.



עוגת תפוחים ופירורים
החומרים:
לבצק ולפירורים:
300 גרם (2 כוסות +2 כפות) קמח רגיל
100 גרם (1/2 כוס) סוכר
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
1 ביצה טרופה
קורט מלח
למלית:
4-5 תפוחים, אפשר קצת רכים
3 כפות סוכר
25 גרם חמאה
חצי כפית עד כפית קינמון (לפי הטעם) – לא חובה
כחצי כוס אגוזי פקאן או מלך- לא חובה אבל משדרג

* תבנית מרובעת 25X25, או עגולה בקוטר 26

הכנה:
1. קולפים ומגלענים את התפוחים ופורסים לחצאי פרוסות או לקוביות בינוניות. שמים במחבת עם הסוכר והחמאה ומבשלים כ-10 דקות, על אש קטנה, תוך ערבוב עדין מדי פעם, עד שהתפוחים מתרככים. מורידים מהאש, מוסיפים אגוזים וקינמון, מערבבים ומצננים לחלוטין.

2. מחממים תנור ל-175 מעלות ומרפדים את התבנית בנייר אפייה. מומלץ להרטיב קצת את התבנית כדי שהנייר יידבק.

3. מכינים את הבצק והפירורים: שמים במעבד מזון קמח, מלח, סוכר וחמאה ומעבדים קצרות, רק עד לקבלת פירורים. מוסיפים ביצה ומעבדים רק עד שנוצר כדור בצק. אם הבצק יבש ולא מתחבר, מוסיפים כף (או יותר, לפי הצורך) מים קרים ומעבדים קצרות. אם הבצק דביק מאוד, מוסיפים כף (או יותר, לפי הצורך) קמח.

4. מחלקים את הבצק ל-2/3 ו-1/3. את ה-2/3 מהדקים בידיים לתחתית התבנית. מחוררים את הבצק במזלג. מפזרים מעל את התפוחים (עם נוזלי הבישול, אם יש). מפוררים מעל את שאר הבצק.

5. מכניסים לתנור ואופים כ-30 דקות, או עד שהעוגה יציבה ומעט זהובה. מוציאים, מצננים וחותכים למשולשים או ריבועים. מגישים חם או קר.