יום שני, 21 במרץ 2011

הפוסט הסודי.

הופיע בפה שלי טעם מתכתי- לא שאי פעם לעסתי פלאך פלדה מגולוונת- אבל זה היה הדימוי.
אח"כ זה החמיר ועד עצם היום הזה יש לי ריקבון עז בטעם של הכל- כל מה שנכנס לפה.

ובנוסף:
התמונה מתוך הבלוג: http://www.cartoonchurch.com/blog/2006/09

אני חושבת שקראת לפחות 8 פוסטים בבלוגים שונים ומגוונים שמדברים על מסכות והתחפשויות וכל מיני מטאפרות מפוארות על העמדת פנים, וכהרגלי בקודש זילזלתי וחשתי קלות עליונות קלה עד מתונה סביב התופעה.
אתמול בערב המציאות שלי קצת טפחה לי הפרצוף.
על מי אני עובדת עם האושר והשמחה הזו שאני משפריצה לכל עבר.
אני מזמן לא משפחתית כפי שהייתי - אני קצרה בסבלנות להורי, לא מתקשרת לאחים שלי, ובקושי רב מתחזקת את בנות הדודות.
אני אמנם יותר קהילתית ואוהבת אהבת נפש את המקום בו אני גרה , אבל גם לא באותם האנרגיות.
אני עובדת נורא קשה ורק זרים רואים את זה באמת- לא הקרובים לי, אני בעיקר עייפה.
אולי (אזהרת קלישאה נשמעת בכל רחבי הארץ) גם אני כבר שנים עם מסכה- שאולי צריך כבר פלסטיקאי בכיר כדי להוריד.
 מן סוג של דמות שאימצתי שלא ממש ברור מה הקשר בינה לביני.
כל השנים הייתי חד משמעית לגבי זוגיות-
אמנם אני התגלמות גווני האפור השונים, אבל כאן בהחלט הייתי מז'אנר השחור לבן- או שכן או שלא,
אין פשרות ואין אמצע. אם רוצים אז עד הסוף, אם מפקפקים/ לא רוצים/ מחפשים פתרונות אחרים אז קדימה והחוצה.
יופי, הבנתם לבד, אני כבר לא כ"כ חושבת ככה והמשקפיים השחור לבן נחים כבר תקופה על השידה.
אני מוקפת במערכות יחסים על כל סקאלת האפורים בשוק והעולם לא נעצר, והשמיים לא נפלו, ובהחלט מתקיימות משפחות גם ככה- בלי פרפרים, ניצוצות ועומק.

יש מי שיצקצק עכשיו,  ובצדק, בלשונו- גם אני הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר- הלוא אני רואה את הארבעים מתנצנץ כמתכת מזויפת מעבר לאופק והנה המשבר מגיע- איך אני - עם כל השכלתנות והראיה הבהירה על החיים לא רואה שזה קורה לי?
רואה, אחים שלי, רואה מעולה. רק כנראה שיש משהו במשבר הזה שהוא בלי מסכות ושהוא מאוד אמיתי.
לאה גולדברג- שידעה דבר או שניים (וגם לבטא אותם בצורה הכי ראויה שאני מכירה) כתבה:

כל החידות שחדו הימים
שחקים כאלה מחדש יעירו,
את חלומם יגידו התמימים
והפיקחים את יתרונם יסתירו.

ושוב יטבול ליבנו בדמים
וחרטות של שוא שומרות כל צעד,
ושוב אתה שואל שלא מדעת
כל החידות שחדו הימים. 




פתרונות כרגע אין לי, תודה לאל גם לא תובנות או מסקנות אופרטיביות.
כרגע רק הרבה שאלות וטעם דוחה במיוחד בפה.

השבוע אין מתכון- ממילא אין לי חוש טעם.
 



יום רביעי, 16 במרץ 2011

אחרי כל המדבר הזה....


ואחרי אלפים שנות- פוסט חדש...
אני חייבת להגיד שהמרחב הוירטואלי המוצף מעט הכניע אותי.
השפע של אמהות בלוגריות שגילו את עצמן והתחילו לכתוב על החוויה הראשונית מבחינתן של אמהות- הביא לי איך לומר- אז הסעיף... בכל אופן שיתק את יכולות הכתיבה שלי לחודשים לא מעטים...
דווקא נהנתי מהבלוגריות שלי (להלן לעובדת היותי בלוגרית משגשגת) והתארחתי במסעדת בלאק לארוחת יום המשפחה מצויינת ולסרט מגניב, אבל אפילו זה לא הביא אותי לכתוב...
עבר עלי מהפך לא קטן - וויתרתי חלקית על העצמאיות שלי לטובת חיבת הספרים המופגנת ו"חזרתי הביתה" מנטאלית- אל עולם הספרים ואני זבנית מן המניין בסטימצקי (בואו לכרמיאל- לפחות לספרים אני יכולה לדאוג...).
ו... היה לי יומולדת.
לפני שנה התבכיינתי וירטואלית על הזנחת הסביבה לנשים מתבגרות שכמוני ושלמרות שהייתי בחו"ל- רוב העולם עבר על יום הולדתי לסדר היום.
כתבתי ושכחתי.
ואז, מסתבר, הסביבה זכרה. ובגדול.
כולם כולל כולם התקשרו, האיש שלי ניצח על יום לכבודי משופע בתשומי ופנאן. והכי כייף שממש לא ציפיתי - מה שהעלה בחזקה את הכל, ובכלל הימים האחרונים החזירו סוג מסוים של שיגרה,
לא החזירו - יותר נכון ייצרו סוג מסוים של כזו.
למה?!
אחרי אלפיים שנות- חזרתי למדבר, וספציפית - למכתש רמון.
היינו בסופ"ש של זקנים, כבר לא עם שק"ש ללא אוהל במכתש, אלא של זקנות ומפונקות כמוני- בפונדק רמון, עם חברים חדשים ואהובים.
אבל המכתש והמדבר עדיין, גיליתי, עושים לי את זה בגדול.

אולי הדה ז'ה וו בראש לגיל ההתבגרות - דווקא בצד הכי טוב שלו מבחינתי- שהיה שם שם במכתש עם חברים מכל הארץ בחוג נוער של החברה להגנת הטבע, אולי גילן הבכיר יותר של בנותי שהופך את כל ההתניידות בעולם כבר לפשוטה ורגועה ופחות שקועה באופרציות. ואולי כי כבר קצת שקט לי יותר בראש. כי אולי אני כבר מעיזה לומר שנעים לי קצת במלון יותר מהשטח, כי אני אוהבת את הקפה הפושט של ארומה ובעיקר בכוסות קרטון (כי הקפה נשמר חם הרבה יותר זמן), ובכלל- שאני כבר שמחה ומודה שהן קצת גדלו- וזה הרבה יותר נוח לי...  שיסלח לי האלוהים- רציתי כבר קצת את חיי בחזרה.

אמנם יום הולדתי לווה בשברון לב קטן של בכורתי המתבגרת,
אבל אולי גם זה בסימן העברת הלפיד- הלב של אמא שלה נשבר לא פעם- הגיע גם תורה, לצערי, להתחיל, מי יתן ולא תקפיד על הכמות שלי, וזו הפעם האחרונה...(את מי אני מרמה- היא רק בת 13...),
אבל גם אותו צלחנו.
מחרתיים פורים - החג שלי לכל הדעות.
השנה אני פיונה משרק.
בנות הבית עוד חוככות בדעתן אם פיונה כאורגית או כיפיפיה.
אני אומרת שהגילי, ועם כל הכבוד לדיאטה שפעם עשיתי, אני עדיין יותר מזכירה את המפלצת מאשר את קמרון דיאז...
אז לאוזניכם- הצלצול החדש שלי בנייד.
המתכון?!

פריטטת תפודים של עמר
מרכיבים
  • 1/2 ק"ג תפוחי אדמה
  • 4 ביצים
  • 4 כפות קמח
  • 1/4 כוס חלב\
  • 200 גרם גבינת מוצרלה או עמק, מגוררת
  • 1/2 חבילה חמאה
  • מלח ופלפל שחור טחון

    אופן ההכנה
    טורפים את הביצים עם החלב ומתבלים במלח ופלפל. מוסיפים את הקמח ובוחשים לבלילה אחידה.

    קולפים את תפוחי האדמה ומבשלים עד שהם מתרככים כמעט.

    חותכים לפרוסות את תפוחי האדמה המבושלים ומטגנים בחמאה עד שהם משחימים קלות.

    מחממים מעט שמן במחבת של 20 ס"מ. שופכים פנימה 1/3 מכמות הביצים ומניחים שכבה של תפוחי אדמה ומעליה גבינה.

    שופכים שכבה נוספת של ביצים וגבינה ועוד שכבה אחת.

    מכסים את המחבת ומטגנים על אש קטנה במשך בעשר דקות. הופכים ומטגנים 5 דקות נוספות.