לא ברור לי מה היו הנסיבות שהובילו אותי למסע לסין.
לא מדויק.
לתחילת המסע , אם להיות פילוסופית לרגע, אל עצמי.
ללא ספק מלכת המדבר בסין מסע 8 היה רק ירית הפתיחה...
חתיכת ירית פתיחה.
אני - נסיכה פולנית מפונקת שתמיד לא התגלשה אפילו במגלשות מרוב פחד, עזבה את מקום עבודתה העמוס, את בנותיה ובעלה ונסעה עם 50 בנות לסין.
אני.
שיותר מחמש בנות ביחד - בעיני זו כבר ממש בעיה.
אני- שלא מתחברת בחברות אמת כמעט לעולם.
שאמנם טיילתי כל ימי התיכון שלי בנגב אבל עד שנולדה בכורתי כמעט ולא נהגתי,
אני- הדס דושי וקס- בת לאמא ואמא לבת - נסעתי למסע ג'יפים נשי בסין.
וכל נאום הדלקת המשואות הזה בא בעצם לנסות להסביר לעצמי מה עבר עלי...
אחרי הרבה שנים שוב נמצאתי בסיטואציה שבה הקורות אותי בכל שעות היממה היו אינטנסיביות כל כך שכל יום נדמה כשלושה לפחות.
לילות כמעט ללא שינה- מעבר ממקום למקום במהירות שיא, המון המון תוכן, מאמץ, מידע ונסיונות עלי/עלינו- האם נוכל לנהוג? אני משוכנעת שלא רק אני חשבתי שנתנו לנו הרבה קרדיט על נהיגה בשטח- אז לא היתה ברירה- האמנו בעצמינו גם - ואכן נסענו כמו תותחיות.
יום של הליכה בלי הכנה מוקדמת. מפגש עם נשים מהקצה השני של העולם- פיזית ומנטאלית.
הכרות עם בנות מכל הסוגים והמינים שיוצאות יחד למסע שבו הן חייבות להיות תלויות אחת בשניה (ואני חושבת שבמפגש הראשוני לא רק אני נראיתי קצת מבוהלת לנוכח השפע הנשי...).
באותו מפגש ראשוני ומבהיל היו שתי בנות שקצת הלחיצו אותי- אחת מבוגרת ואחת מאוד צעירה. כמובן שאין צורך להגיד ששתיהן בסיום היו מהנשים האהובות אלי ביותר, ואני עדיין לא יודעת איך, טכנית, הגוף שלהן יכול להכיל את גודל הלב שהתגלה פעם אחרי פעם.
אחר כך, בסדר מופתי, הבנות התגלו, בשיחה במהלך טיול אופניים (שהכי חיבר אותי לילדות), ביום שלם של הליכה משותפת בטיול רגלי וגילוי שיש לנו ילדים באותו גיל, ותהיות קיומיות - גם באותו הגיל. ואיפה לעזאזל הייתי פוגשת נשים שכל כך שונות ממני בכל דרך אפשרית- אבל חולקות איתי בדיוק את אותו חוש ההומור?! \
לילה הזוי בבית מקומי שרחוק מאיתנו לפחות שני עשורי קידמה- אבל ראש הטוש במקלחת זהה לזה שיש לי בבית, והשירותים בחוץ ליד אווזים, תרנגולות, שני חזירים ופרה- ולא הגזמתי אפילו לא לשניה. עם חבורת בנות כל כך מגוונת שלא היתה נפגשת בכל קונסטלציה אחרת בשום אופן ולא היה רגע שלא הרגשנו ביחד ושוות לגמרי.
והמקום...
אין לי עוד שום דרך לעכל את כמויות הנופים- האנושיים והגיאוגרפים שהעיין ראתה והראש עוד מעבד...
ולא הכל היה מצויין -(יש לי תחושה שמי שמכיר אותי כרגע מפלס דרכו אל הפסיכיאטר המחוזי להוציא צו אישפוז כפוי...) לפעמים היו שעלו על העצבים (שבחרתי להבליג- ואני מבינה בהחלט את מי שלא עשתה כך).
היה גם לילה שאחרי שעתיים נהיגה לפחות אני מרגישה שהאוטו נכבה לי לחלוטין וסירב להראות כל אות חיים, וכל זה כשאני אחרונה בשיירה על כביש מהיר וחשוך.
אני כאן אז אפשר להבין שהכל בסדר. אבל היו אי אילו דקות אימה שהסתיימו בחיבוקים מאחת שמאוד מורגלת בהם ואחת שקצת פחות, ובנסיעה של 9 אנשים בג'יפ אחד.
ועוד המון המון - מכל סוג- חוויות פיזיות, ריגשיות, שמאתגרות אקסיומות ברורות בחיי, שמאירות אמונות שלי באור שונה ומעניין, ששיחררו אצלי פקקים של שנים. ובעיקר חוויות שיקח לי עוד הרבה זמן לעבד ולעכל. מראות רבים שמן הסתם לצערי אשכח, וכאילו שגם בלי תמונות - אזכור.
וכמה נשים- שגם אם לא אחליף איתן מילה מעתה ועד עולם- חותמת פרצופם וקול דיבורם יישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן.
בתחושה הברורה היחידה שיש לי כרגע היא שנורתה בחיי ירית פתיחה.
הדקו את החגורות, יהיה מגניב.
