יום שבת, 27 בנובמבר 2010

על צירופי מקרים ותפוחי אדמה.

פעם חשבתי שאני ברת מזל בצורה יוצאת דופן וקורים לי דברים שממש לא קורים לאחרים.
אני מאלו שפוגשים כמעט בכל סיטואציה מישהו שהם מכירים. אבל אז הבנתי שאני פשוט ישראלית. אנחנו חיים - פיזית בשלולית קטנטנה ומיובשת- ואני מוכנה לממן את המחקר -שלחלוטין ברורות לי תוצאותיו. המחקר הנ"ל יטען שאכן כולם היו עם כולם בצבא/תיכון/שכונה/מילואים (הקף את בחירתך או כל התשובות נכונות).
התמונה מאתר מגניב ביותר- miliion faces

ובכל זאת.
כשאהובי הנוכחי והלתמיד, ואני התחלנו לצאת וסיפרתי לאמא שלי מה שם משפחתו- היא מייד ביקשה שאברר אם למשפחה שלו הייתה מכולת ברמת גן ליד הבית שלה.נזעקתי "לא כולם מרמת גן"- הטפתי במרץ.... כמובן שכולם מרמת גן. מרמת יצחק ברמת גן - אם להיות ספציפים. בטח שהמכולת היתה של סבא שלו.

לפני 11 שנים בערך הייתי הבעלים הגאה (כמה שנים טובות) של מכונית חיפושית אהובה ומופלאה (שאני עדיין מקווה שהיא פוקדת איפושהו את כבישי ישראל ולא נפחה סופית את נשמתה...) ונסעתי איתה פעמיים בשבוע למשמרות ערב בת"א - מאיזור עמק חפר רבתי.
האוטו היה באמת תותחי - וכל ערב גם הסעתי את כל חברי לעבודה לביתיהם- כי נתקע להם האוטו ורק הטנק שלי תפקד תחת כל מזג אויר...
לילה אחד נורת השמן נדלקה ועצרתי למלא שמן בתחנת הדלק בגלילות (אחרי כמה שנים קם שם הסינמה סיטי ובכלל כל איזור התעשיה בהרצליה הרביץ התפתחות- אז היה שם די בודד ב-12 בלילה...).
בעודי ממלא שמנים ודלקים ומקלפת מדבקות של המפלגה "עלה ירוק" מהרכב (משום מה מישהו הניח שאם יש לי חיפושית אני גם מנפסת להנאתי... אני ממש לא עישנתי אפילו סיגריה...) ראיתי שהמתדלקים מזיזים מכונית והנהגת עומדת עם מכשיר סלולרי ובוכה- הלך האוטו.
כיאה לחינוך הסוציאליסטי/ צבאי שלי- שלא מפקירים חברה בשטח. ניגשתי ושאלתי אם אוכל לעזור.
אקצר את המו"מ הקצר והמנומס שלי עם הגברת (בת גילי בערך), ואספר שלקחתי אותה טרמפ לתחנת האוטובוס בכפר שמריהו. בעודינו עומדות ברמזור (היא מודה לי מעמקי נשמתה ואני ב"זה שום דבר" הפולני המתבקש) היא מצביעה על התחנה ואומרת- הנה בעלי.
אני רואה את מי שהיה חבר שלי 3 שנים, שלא לומר כמעט בעלי שלי בעצמי.
אינסטנקטיבית אמרתי "זה....." כנראה שכל כך החוורתי שהיא שאלה אם הוא עשה לי משהו...
לדיצת ליבי- הרמזור התחלף, הגברת ירדה מהרכב, הנ"ל התכופף לומר תודה וכמעט מת, ואני נהגתי לביתי תוך מלמול עקשני-
יו איזה קטע, אף אחד לא יאמין לי....

לפני שנתיים ומשהו הגענו לגליל ומיד התחלתי לעבוד בניהול צעדה. התבקשתי בוקר אחד לעשות טלפון לגברת שפעם עזרה בה.
התקשרתי וענה לי קול מוכר שדיווח שמי שאני מחפשת- כבר לא גרה כאן יותר.
ניסיתי טלפון נוסף, והגעתי לאותו בחור מוכר.
לא רק לי הוא היה מוכר - גם הוא זיהה. כמה קל, מסתבר, לזהות את אהובתך מהתיכון?! עברו רק עשרים שנים קצרות...
וככה זה ממשיך- אני עושה הפנינג לתינוקות- ניגש אחד האבות לספר לי שהייתי משקי"ת ת"ש שלו בצבא,
אני מתחילה מקום עבודה חדש- ויושבת ליידי בת דודה שניה. בעלי מתחיל מקום עבודה חדש והוא במשרד עם אח של הבת דודה מהמשפט הקודם...

ובכלל - לא פעם אני חושבת על ישהו יותר משניה וחצי - והוא נגלה מול עיני.
כזו אני וכאילו הם חיי.
עכשיו אני חושבת על גשם- נכון הוא יבוא?

מאפה תפודים משמין של שרי לוי
כף חמאה
4-5 תפו"א לבישול בתנור (לבנבנים יותר) קלופים ופרוסים דק.
1 גבינת סקי 9% (לא במבצעים- הגודל הרגיל...),
מיכל שמנת מתוקה
4 כפות גבנ"צ מגורדת
1 ביצה טרופה
כף חרדל
מלח
פלפל
פרמזן מגורדת

משמנים תבנית 26 בחמאה ומכסים בתפודים הפרוסים (למי שיש מעבד מזון- לפרוסות הכי דקות)
מערבבים בקערה את שאר המרכיבים והתבלינים- לא את הפרמזן,
ושופכים על התפודים-שיתכסו יפה.
אופים כ- 40 דק' בחום בינוני גבוהה (180-200), ובדקה, שתיים האחרונות מוסיפים את הפרמזן לקישוט.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

עבר מחוק ומאפה לאורחים


כתבתי ומחקתי שלוש פעמים רשומה אופטימית וקופצנית על צירופי מקרים, נשמור אותה ברשותכם לימים הבלתי מיושמים האלו- שאולי ירד בהם גשם, שבהם נזדקק לאופטימיות ושמחה.
בנתיים לזיכרו של החורף הישראלי אני חזרתי לסרוג ואני נהנית מכל רגע, אולי כי זו היתה אחת הפסגות שהייתי צריכה לכבוש.
בעלומי - כל מלאכת כפיים הייתה לי קלה ומוצלחת- במקביל ניסיתי כאימהות אימהותי לסרוג- וייצרתי כמו אבות אבותי- מדפים.
הפעם יוצא צעיף אחלה, רך ונעים.
ועכשיו סיפור ובסופו שיר מלא לבקשתכם וכרגיל מתכון נחמה חורפי.
הסיפור הוא על מישהי שלמדתי מאוד לאהוב בשנים האחרונות, ושאני מקווה שלא תהרוג אותי שאני כותבת- כי פתאום באיזה ציווי פנימי- אני חושבת שיש סיפורים שצריכים להיכתב- למה? כי היא לא לבד- כי (והפעם במובן הטוב של הביטוי) יש אלף כמוה, בכל עיר, בכל מדינה ובכל מקום בעולם.
היא כבר רחוקה ממני מאוד, ומאוד קרובה (סליחה על הביטוי הסתום) ויש לי רשות מלאה ממנה לכתוב.
בסיפור הוא בעצם על נימוס פולני טוב, על מה נכון ולא נכון ועל מה הלב משלם.
לפני מליון שנה בערך בשנות השמונים של המאה שעברה היה לה חבר, היתה לה אהבה ענקית, ויום אחד היא הרגישה מאוד מבולבלת, זו היתה אהבה בוגרת ראשונה והיא- כנערה חשבה קצת שעוד מוקדם לה מידי, ובכלל התקופה ההיא היתה מאוד מבולבלת לה. היא ביקשה ממנו זמן לחשוב לבד- לחפש צלילות וזמן בדיקות עם עצמה.
בשלב הזה- זה לא נשמע על פניו חטא שיש לו בקצה תשלום ריגשי כואב.
או הו...
משרשרת הוליוודית של טעויות - זה היה הסוף.
ואם נעבור מהוליווד לטלנובלות מהזן הפחות מוצלח הסתבר שהבלבול נבע מהעובדה הפשוטה שהיא היתה בהריון, ולא, לא נולד מזה ילד- ההריון הסתיים מהר מאוד וכואב מאוד (טלנובלה מהזן הירוד אבל לא משאול תחתיות הז'אנר) ובאמצעי התקשרות של המאה הקודמת- היא לא הצליחה לספר לו.
דבילי?- ביותר, לא נתפס?- עוד יותר.
קרה לכל אחת מאיתנו- כולל אותי?- בצורה זו או אחרת- בהחלט.
אבל-
כמו הרבה שכמותה- היא לא הייתה מהבוכות על חלב שגלש - ועדיין עודנה גברת עם גזע חזק ומוצק.
היא כיום אמא מאושרת, אשה אהובה ואוהבת במערכת זוגית שעומדת בטלטלות, שמחות, מצוקות ומבחנים.
אבל מידי פעם- או בתאריכים מסוימים, או סתם משיר ברדיו היא עוד פעם שם, למרות שבתאוריה השער נסגר וננעל וזרקו את המפתח.

למה אני מספרת את זה- כמו כל דבר לאחרונה- כי אני יודעת שיום אחד בנותי האהובות יקראו את הדברים האלו,
וכן יש לי לקח להן ולכל מי שיכול להיתרם מהסיפור הקטן הזה.
א. תקשיבו ללב מחד- ותעשו זום אאוט למצבים מאידך- תקחו עשרה צעדים אחורה והחוצה ותבחנו את מצבכן- טוב לכן? תלחמו, לא מושלם לכן? הלב לא מלא באהבה?- עימדו על זכותכן לחשוב.
ב. כפי שנסחה בכורתי הפעוטה בשברון ליבה הראשון אחרי לילה אחד קשה- ואני מצטטת "מי שלא רוצה אותי- גם אני לא רוצה אותו" ובניגוד לאמא שלה וחברותיה- דפדפה הלאה...
פעם קראנו ביחד מאמר מטופש- והיא שאלה אותי את השאלה הבנאלית מהמאמר- מה תכונה מושכת בעיניך אצל גבר- ועניתי לה- שהתכונה החשובה לי בעיקר אצל כל גבר שהיה עד היום- שקודם כל הוא ירצה אותי, בעיני זה מאוד מושך...
ג. תשתדלו לסגור פרקים ולהמשיך מחוזקות הלאה, אבל אם הם מידי פעם צפים - חייכו אליהם בסלחנות וחיבה ותמשיכו משם גדולות ומקסימות, שזה רק יבנה אתכן ולא לתת מקום להרוס.
תודה לח' על הרשות לכתוב את סיפורה, ותודה לויסלבה שימבוסקה שרבים ביקשו את שירה המלאה- כתיבת קורות חיים בתרגומו של רפי וייכרט:


מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.
 
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
 
תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
 
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
 
כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
 
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
 
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

 לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר


והמאפה החורפי לאורחים:
התמונה מתוך בלוג אמריקאי מגניב.
טארט בצל סגול וגבינת עיזים של איילת הירשמן - מתוך לאישה (בליב איט או נוט....)

המרכיבים 

כ-250 גרם בצק עלים מופשר (אבל עדיין קר), מרודד מראש 6 בצלים סגולים קטנים-בינוניים, קלופים וחצויים
1/3 כוס שמן זית
 
1 כף סוכר חום
1/2 כפית מלח
פלפל שחור גרוס
1 כפית חומץ בלסמי
10 גבעולי טימין טריים
1/2 כוס גבינת פקורינו או גבינת פרמזן או גבינת קשקבל, מגוררת או מפוררת גס
1 גליל גבינת עזים רכה, פרוסה לפרוסות של 1/2 1 - 2 ס"מ

ההכנה

1. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות). מרפדים תבנית בנייר אפייה.

2. הבצלים: מחממים במחבת את שמן הזית מעל להבה בינונית- גבוהה, מוסיפים את הסוכר, המלח והפלפל השחור ומחממים עד שהסוכר נמס בשמן, מוסיפים (בזהירות) את החומץ הבלסמי ומערבבים, מוסיפים 2 גבעולים מהטימין ומניחים בזהירות את הבצלים החצויים, כשצדם החצוי כלפי מטה. מנמיכים את הלהבה לבינונית ומבשלים כ-10 דקות, או עד שהבצלים סופגים היטב את הקרמל, ומקבלים גוון זהוב-שחום כהה. הופכים את חצאי הבצלים וממשיכים לבשל כך עוד כמה דקות, עד שהם ספוגים היטב בקרמל. מעבירים את הבצלים לצלחת, לצינון.

3. הבצק: מוציאים את הבצק מהמקרר, חותכים ממנו ריבוע בגודל 15 ס"מ ומניחים בתבנית, על נייר האפייה.  בעזרת סכין, מסמנים על הבצק, במרחק 1 ס"מ מהקצוות, מסגרת פנימית - מקפידים שלא לבצע חיתוך עד הסוף, אלא חיתוך שטחי בלבד. דוקרים את הבצק בחלק הפנימי של הריבוע בכמה מקומות (זה יייצור שוליים תפוחים לבצק, ויימנע מהחלק הפנימי של הבצק לתפוח). אם שאר המרכיבים עדיין לא מוכנים, או לא מספיק צוננים (הבצלים), מאחסנים את התבנית עם הבצק במקרר ממש עד לאפייה. בצק עלים צריך להיכנס לתנור כשהוא קר.

4. הרכבת הטארט: זורים בחלקו הפנימי של הריבוע את גבינת הפקורינו (או הפרמזן או הקשקבל). מניחים שלוש שורות של עיגולי גבינת עיזים וחצאי בצל מקורמלים, ומתבלים אותם מלמעלה במלח ובפלפל. מניחים מלמעלה 3 מגבעולי הטימין. אופים 15-20 דקות, עד ששולי הטארט מזהיבים מאוד וגבינת העזים מתחילה להינמס קצת, אבל עדיין  שומרת על צורתה. מוציאים ואם רוצים, נפטרין מגבעולי הטימין שנאפו עם הטארט ומניחים במקום גבעולי טימין טריים. מגישים.


יום שני, 1 בנובמבר 2010

הדסי הפרועה


לא הצליח לי.
כשדמיינתי את בנותי בעיני רוחי (או בהביטי בהן בעודן מוצצות בקבוק או שד) ראיתי אותן אוחזות בעיקר ספר בידן וקוראות.
לא הצליח לי.
הן לא אני, מפתיע?! תודה לאל לא.
בילדותי ה"קוראת" בקיבוץ-הספרים הקסימו ומילאו את עולמי.
הייתי בכל צהריים נכנסת דרך בית הילדים שלנו לספריה ובכל יום לוקחת ספר חדש.
עד שפשוט בערך בתחילת כיתה ו' סיימתי את הספריה של חברת הילדים והורשתי - תוך פיקוח קפדני - להשאיל בספרית המבוגרים.
אז גם התגלה שאולי הכל נבע מהעובדה השולית שפשוט לא ראיתי טוב. 
נו, לכי תדעי שכל תסביכי המתמטיקה שלך נובעים מזה שפשוט לא העתקת נכון מהלוח?! עוד שלולית חלב מלוחה מדמעות מיותרות...
פיתחתי טכניקה שעד היום קשה לי להסביר. ספר ארוך (לדוגמא "אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן") נגמר תוך 4 שעות קריאה. המשעממים- 7 שעות ברוטו.
ספרים קצרים- 2 באחה"צ.
לא פלא שיש דמויות שאני מחשיבה כחברות אישיות לחלוטין, אחת שלא זכתה להרבה כבוד ומקומות מכבדים בפנטיאונים של תמר גל מדפי תמר או אן שירלי, היא לילי הפרועה של רבקה קרן.
היא ילדת פנימיה שהעזה את כל מה שאני לא יכולתי לחשוב שמותר, היא אמרה, היא חגגה, היא היתה מנומסת, היה לה אח גדול ושווה (ולי היו קטנים ומעצבנים), היא היתה דקה (ואני בהחלט הייתי עבה) ורק דבר אחד היה משותף לנו- להלן תמונתה:

זולת העניין הפעוט הזה היא היתה פיסגת שאיפותיי.
אחריה באה אנטיגונה.
לעומת לילי היא כבר היתה קצת פחות מנומסת. כבר כתבתי עליה. האימאים אמא של כל הבנות ששמות זין גדול על כל מה שנחשב בסביבה ולא חשוב להן כהוא זה.
היו עוד מלא, גיבור "אני אתגבר" של דבורה עומר, וזוהרה של שמוליק, ובת מונטסומה, ואפילו אן שירלי הג'ינג'ית, וקוזט ופנטין מעלובי החיים ו... אני כבר זקנה, לא זוכרת יותר.
אחר כך הגיעה סילביה פלאט ואיין ראנד ואפילו טלילה כ"ץ של עירית לינור, וכל הבנות של ג'יין אוסטין שאני מכירה אישית אחת אחת והן היו חברותי הטובות הרבה הרבה זמן, ושילה לוין מניו יורק.

אפשר להבין שיש לי המון חברות, הן לא יכולות לעזור לי בעיתות משבר, הן לא נושקות על לחיי בפגישותינו המחודשות - אבל אני בטוחה שהן אוהבות אותי כמו שאני אוהבת אותן.
לכן חשבתי שאולי כדאי שגם לנשים הקטנות בביתי יהיו גם חברות כאילו. אולי... יום אחד נחלוק גם חברות- כבר ציינתי שאני אופטימית?!?

ואם ברשומה תרבותית עסקינן- השבוע קראתי שוב את ויסלבה שימבורסקה - משוררת- שמה שאנחנו חולקות זה את המוצא...
בשירה "קורות חיים ישנן 4 שורות שממצות יפה את קורות חיי. חומת על כל שביב אות ופסיק בהתרגשות רבה:
"
תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו."

פה, דרך אגב, קר מאוד בערב והשמועה אומרת שכבר חורף....

מרק עדשים
ראשית- הסוד- סלרי...
 
עכשיו נתחיל:


משרים עדשים חומות ופושטיות לחלוטין במיים רותחים עד 3 ס"מ בערך מעל גובהן עם כפית סודה לשתיה, כמה? משהו כמו 300 גר' אפשר יותר אם יש סיר יותר גדול.
העדשים תופחות פלאים- אפשר להוסיף מיים רותחים להשריה. 
אחרי 3-4 שעות או לילה, מסננים ורחציפ את העדשים ומניחים לרגע במסננת.
בנתיים:
קוצצים בצל בינוני ומטגנים  במעט שמן עד שהוא הופך שקוף,
קוצצים 3-4 ענפי סלרי לטבעות קטנות ומטגנים ביחד עם הבצל.
מוסיפים את העדשים ומטגנים מעט.
מוסיפים מיים רותחים שעוברים ב-6-7 ס"מ את העדשים.
מטבלים בקצת אבקת מרק עוף למי שחייב, 
במלח ופלפל לפי הטעם. 
במשפחת דושי- מוסיפים כף גדושה פפריקה מתוקה.