לפני מליון שנה בערך למדתי באוניברסיטה קורס עם פרופ' חנה נווה שנקרא "נוסעים ונוסעות בספרות העיברית". לא אגזים אם אומר שזה אחד הקורסים היחידים שאני עוד זוכרת את הסילבוס שלו. אחרת כך יצא הספר.
בבסיסו עמדה הטענה כי כל מסע ויציאה מהבית לצורך מסע (לא חלילה סתם לעבודה) מביאה שינוי- אם לא- יש לבדוק את הנוסע ואת בריאותו הנפשית...
בנעורי נסעתי תכופות אל המדבר, המסעות האלו ללא ספק עיצבו את כל האישיות החברתית שלי. שם לראשונה לא פחדתי להיות אחרת מתושבי הנישה האקולוגית שלי. שם נולד לראשונה מן חיבור עמוק ואוהב לגברת הזו שנקראת אני.
אחרי הצבא נסעתי לחו"ל. כבר דנתי בנסיעה זו לא פעם בבלוג. שם הרגשתי הכי גדולה ובטוחה בעולם. אחר כך באה הנסיעה שלו- הפרטנר מהטיול המשותף והפרטנר. נקודה. לאחרונה שמעתי את השיר "רכבות" של דני רובס.
יש בשיר שורה על הרכבת של הביטלס להודו.
"איך אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט
על רכבת להודו, מסע אל האמת...
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה"
המסע ההוא ללא ספק לקח אותו מסיפור חיי ושמט את הקרקע מתחת לאותם חיים בדיוק.
לולא הלך לא היה בא קובי. איזה מזל שהלך... סיפור חיי היה יכול להיות ממש פחות מאושר ומלא.
האינטנסיביים ביותר היו מסעותי אל האמהות, אל כל אחת ואחת מבנותי, האחריות, האהבה, הדאגות, הרצון להתוות דרך ולשמור על אושרן. להשתדל לא להעמיס אליהן את משקולות הדרכים והמסעות שלי. הן משל עצמן- הן חייבות לעבור דרך שגם אם עברתי שכמותה והחכמתי- אסור לי להגיד מילה- שיעברו את הדרך, שיתחספסו מהמסע.
אני לא יודעת לאן יוביל המסע שלי- במקרה שלי ממש עוד לא ברורות לי תחנות הביניים (שימו לב- תחנות. ברבים.) מה עוד אלמד, מה אעשה כשאהיה גדולה.
דבר אחד אני יודעת כרגע ללא ספק- אני בתקופה האחרונה שומעת את רוחות המסע מרעישות לי באוזניים. מי מצטרף?
יש גרנולה בתיק....
גרנולה של קרין גורן
| |||||
| |||||
|
