באסה בקצפת

הימים לא תמיד מאירים ומוארים.
יש כאילו שבטפשות קלה מייחסים לימים כאילו משמעות מיטית לגמרי.
אני לעיתים טפשה.
כולנו היינו חברים במועדון המפוקפק הזה. היום אני בשפל ועכשיו אני אבדוק מי אוהב אותי באמת. אני אשב מבואס לי ליד הטלפון (מטאפורית- הטלפון הולך איתנו היום באשר נלך), ואחכה, מי שאוהב אותי יתקשר לשאול מה שלומי ולהגיד לי כמה אני נפלא בעיניו, ירומם את רוחי ושוב ארגיש שווה. חי.
יאללה בסדר.
המבחן הזה(לברי המזל שלא חוו אותו, או לפחות שלא מודים) נועד לכישלון מראש.
אקצר לכם את הציפיה- אף אחד לא מתקשר.
ועוד נתון חשוב למבואס/ת המצוי/ה - אוהבים אתכם מאוד, אפילו מעריכים, אבל לא תמיד בוחרים להראות לכם את זה כשאתם בשפל הקטן הזה שאתם מכניסים את עצמכם מלאכותית לתוכו.
הגזמתי, יש ימים מרוקנים קצת- מרוקנים מתוכן, מרוקנים מאנרגיות, ימים שעובדים בהם על אוטומט חיכני שאין כלום מאחוריו, זה בהנחה שעובדים ועושים עדיין.
אני, בתקופות כאילו, לאחרונה נותנת לעצמי קצת לגיטימציה לעצור במידת האפשר את המרוץ העובד על כח האנרציה שלעיתים נקרא החיים שלי ועושה "חושבים".
האם החיים הם משהו שקורה לי או משהו שאני עוזרת לו לקרות? בדרך כלל קורה. כדרך כלל האנרגיות נגמרות על מטלות היומיום- שרק כשאני מגיעה שוב לסוף שבוע אני לא מבונה איך השבוע עבר, איך נגמר כבר החודש. איך עוד לא התרגלתי לכתב 2010 בתאריך ואנחנו כבר באמצע שלה? איך כשהייתי ילדה הזמן הזדחל לו ועכשיו הוא נוזלי לחלוטין?!?

השבוע הרגשתי עוד פעם קצת בדידות, חוסר מוצלחות וירידה דרסטית בכוחות.
השבוע גם קיבלתי מקלחת מחברה שהיתה באותו מצב צבירה וחיכתה שאתקשר ואתמוך ואוהב ואעצים.
לא כעסתי עליה בכלל- אני מכירה מצבים כאילו מיד ראשונה ממבואסת, חיזקתי בדיעבד- זה אמנם לא הדבר האמיתי, אבל זה בהחלט 100% יותר מכלום.
היא סלחה לי כמובן על שלא באמת עשיתי לה משהו מכעיס. לעצמי אני סלחנית קצת פחות.
שוב קראתי לעצמי לסדר ועשיתי חושבים. האם טוב לי. האם אני מאושרת? האם ליבי כבר שלם ומושלם? האם אני עוסקת בדיוק במה שרציתי לעשות כשאני אהיה גדולה? למה קשה לי לסיים פרויקטים מסוימים? למה יש דברים שקל לי להיות חלק מהם? האם אני אמא טובה? האם זה ימשיך לספק אותי?

תודה לאל - אין לי תשובות להכל, אפילו לא לחצי.
חלק מהקסם המפוקפק שלי הוא שכנראה לנצח אמשיך ואשאל.


ולקוראי האהובים (שמשום מה מגיבים המון במייל ובפייסבוק- תגיחו גם פה!) עזבו אתכם מלבדוק את הסביבה- התחלתי ולכן אסיים באותו הדבר- עדיף לפעול כשאתם יודעים שאוהבים אתכם ולא לבדוק כל הזמן מי אוהב מסביב. השאלות האמיתיות הן האם אתם אוהבים אתכם- ומכאן להפוך את עצמכם לאהובים בעיניכם- קצת פלצני, אני יודעת, אבל הרבה יותר כייף ומקדם.

הכי אין כח לבשל בימים כאילו, והכי הכי רצוי-מתוק, משמין, וקל להכנה- שלא לומר מעליב אפילו...

קרמשניט

שימו לב!
קונים עלי קרמשניט מוכנים (אם יש במכולת ברקפת- יש בכל מקום...)

מקציפים-
2 חב' שמנת מתוקה להקצפה,
שקית פודינג וניל,
וכוס וחצי חלב.

מניחים עלה אחד, מורחים את הקצפת, מכסים בשני.
מפזרים אבקת סוכר מלמעלה...

וזהו.
לא מעליב?!

על תבונה ורגישות

אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.

בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.

בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.


ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.

אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.

לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.

אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.

חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.

וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.

הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...

והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).

סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .

לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)

לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....

יש פוטנציאל

לא נהייתי מורה.
למדתי ספרות באוניברסיטה ולא רציתי להיות מורה.
אני עדיין לא רוצה.
שלא יתפרש מדברי שאני לא מעריכה מורים ובעיקר מורות- אני מאוד מעריכה.
בניגוד לאחות שצריכה לקחת דם ולהזריק - שאת זה אני יודעת שאני לא מסוגלת לחלוטין לבצע, דווקא, על הנייר, אני בהחלט יכולה להיות מורה- אז כמו שאמרו חכמים ממני- אין לא יכול, יש לא רוצה....

ולפני שאני נכנסת ל"למה" ארחיב ב"מתי".
בתקופתי (היורה התיכונה כשנסענו עם עגלה וחמור לבי"ס- לפחות מבחינת הבנות שלי) בית הספר היה שונה לחלוטין שמזה שבנותי פוקדות מכל כך הרבה בחינות.
ראשית ועיקרית- בימי לא היו לקויי למידה ואיבחונים. אם היו הם נשמרו למקרי קיצון חריגים על גבול הפיגור, או למקרי היפר אבקטיביות קשים שחללי הכיתות, המדשאות, הגגות והשמיים וכל צבאם לא יכלו להכיל אותם ואת מירצם.
אז מי שלא הצליח בלימודים וקיבל ציונים טובים נחשב עצלן, פרחח, ובעיקר "שווה" פחות.
רבים היו שקופים בימי ביה"ס שלהם (להלן אני) ורבים פשוט לא מצאו את עצמם שם.
מה שלא השתנה ולא "אומץ" מעולם האקדמיה הוא החדווה ללמוד ולהעמיק במקצוע אהוב. עדיין מה שנבחר לקראת סוף הלימודים כמקצוע מורחב לבגרות הוא בהכרח מה שקל לנו יותר, מה שמעט מעניין. עיקר הזמן מוקדש למקצועות שפחות אוהובים, שדורשים יותר אנגיה וזמן - ומעוררים יותר תיסכול.
לומדים אך ורק כדי להצליח בבחינה ולא כדי ללמוד ולהרחיב את הידע - לדוגמא- אם ידוע כי השנה בבגרות המלחמה ממלחמות ישראל שתופיע כפי הנראה בבחינה היא ששת הימים- נלמד רק אותה- משל כל מלחמות ישראל הנותרות לא היו ולא נחוצות לנו השנה. מחד אני בהחלט מבינה את הרצון לצמצם כמויות של חומר ולהקל- מאידך- לכך התכוון המשורר?- לשם כך לומדים היסטוריה?
אני גיליתי את הרבדים השונים בספרים ואת חדוות ההעמקה דרך מורה אחת שפתחה את עולמינו והיתה מעניינת ומרתקת, ולמען השם, הכירה כל אחד ואחת מאיתנו. כמובן שהיתה בעיה בסוף שנה- לא הספקנו את כל החומר.

היא לא המשיכה ללמד בביה"ס שנה לאחר מכן. ומאותו הרגע לא ניתקלתי בעוד אחת שכמותה.
אלוף נעוריי בימי התיכון היה בהחלט נשלח לאיבחונים בימינו אנו. הוא היה נעמד באמצע השיעור כי כבר לא יכול היה לשבת ומייד מועף מהכיתה. הוא היה מבריק יותר מרובינו (ומקסים וחתיך ורק אני חשבתי ככה ואני גם מאוד אובייקטיבית...) ולכן היה קשה איתו. הוא לא היה "חומר" לכיתות לא בגרותיות, מצד שני בחור שיודע כמעט הכל אבל מגיע לבי"ס עם מחברת אחת מקופלת בכיס האחורי - היה קרפדה שקשה ל"מערכת" לבלוע. גם כשניסה להיות אחר ולנסות ולהשתדל הוא לנצח היה מופרע וגורם שלילי- הרהיבה יועצת השכבה שהסבירה לי שהוא השפעה רעה עלי (אני בת של יועצת ויועצות לא עושות , לפחות לא אמורות לעשות, דברים כאילו).
האם היום הוא היה מסתדר יותר במסגרת? עם כל האיבחונים וההקלות? אני מסופקת.

מיותר וברור לציין שהוא היום איש עסקים מצליח עם תואר שני במשפטים. לאחרונה היינו בקשר והוא סיפר לי על השגיו האקדמיים הוא שאל אם אני מתפלאה. עניתי שממש לא. והוא אמר לי- ידעתי שלא תהיי מופתעת ואת יודעת שאת היחידה.
יש מסגרות ומורים יוצאים מהכלל, יש במקום מגורי מערכת חינוך מצוינת ומורות רבות מעש ושכל- אבל אני יודעת (אפילו מנסיוני הפרטי) שזו חממה קטנה ויוצאת מן הכלל.

ולכבוד חג הביכורים- אני מבטיחה ל"ביכורי" הפרטיות  שאני אדאג לגלות אותן ולהיות קשובה להן - כי עד שיקרה משהו אחר- זו מערכת החינוך הקיימת, המובילה לאוניברסיטות הקיימות שהן כרטיס הכניסה לעולם שלנו עד הודעה חדשה- לצערי ולשמחתי. על עוד הדברים תלויים בי הן לא תהיינה שקופות וחסרות ברק- גם אם מבריקותן תהיה בתחומי שמחוץ לכותלי בית הספר.

ולכבוד ביכורים אחרים- מתכון שהגיע יחד עם אח שלי משעורי כלכלת בית...

עוגת גבינה ואוכמניות של אמי  (בסגול לא של אמא שלי...)

בסיס:
3 ביצים
1/2 כוס סוכר
כף שמן שטוחה
כף מיץ לימון שטוחה
1/2 כפית תמצית וניל
1/2 כוס קמח תופח

להפריד ביצים , להקציף חלבון עם הסוכר (חלמונים יש לערבב עם השמן, הלימון, ותמצית הוניל, אח"כ להוסיף את הקמח), להוסיף בתנועות מעטפת את הקצף ולאפות בתבנית עגולה בחום בינוני- עד להשחמת העוגה).

גוף העוגה:
500 גר' גבינה 9%
1/2 כוס סוכר
1/2 1 שקיות ג'לטין
כוס וחצי מים פושרים

שמנת מתוקה- חב'
אינסטנט וניל
כוס חלב

גוף העוגה:
מערבבים את הגבינה עם הסוכר, ובנפרד את הג'לטין עם המים, ורק אז מערבבים את שתי התערובות
מקציפים את השמנת עם האינסטנט וכוס חלב קר עד להתקשות, מוסיפים את תערובת הגבינה.

יוצקים על הטורט שהתקרר, ושמים במקרר לפחות לשעתיים.

קישוט עליון:
1/2 שקית ג'לטין
1/2 כוס מים פושרים
1/2 כוס ריבת אוכמניות.
לערבב ביחד במחבת על אש קטנה,
לצנן מעט ושפוך על העוגה- ושוב למקרר.