יש פוטנציאל

לא נהייתי מורה.
למדתי ספרות באוניברסיטה ולא רציתי להיות מורה.
אני עדיין לא רוצה.
שלא יתפרש מדברי שאני לא מעריכה מורים ובעיקר מורות- אני מאוד מעריכה.
בניגוד לאחות שצריכה לקחת דם ולהזריק - שאת זה אני יודעת שאני לא מסוגלת לחלוטין לבצע, דווקא, על הנייר, אני בהחלט יכולה להיות מורה- אז כמו שאמרו חכמים ממני- אין לא יכול, יש לא רוצה....

ולפני שאני נכנסת ל"למה" ארחיב ב"מתי".
בתקופתי (היורה התיכונה כשנסענו עם עגלה וחמור לבי"ס- לפחות מבחינת הבנות שלי) בית הספר היה שונה לחלוטין שמזה שבנותי פוקדות מכל כך הרבה בחינות.
ראשית ועיקרית- בימי לא היו לקויי למידה ואיבחונים. אם היו הם נשמרו למקרי קיצון חריגים על גבול הפיגור, או למקרי היפר אבקטיביות קשים שחללי הכיתות, המדשאות, הגגות והשמיים וכל צבאם לא יכלו להכיל אותם ואת מירצם.
אז מי שלא הצליח בלימודים וקיבל ציונים טובים נחשב עצלן, פרחח, ובעיקר "שווה" פחות.
רבים היו שקופים בימי ביה"ס שלהם (להלן אני) ורבים פשוט לא מצאו את עצמם שם.
מה שלא השתנה ולא "אומץ" מעולם האקדמיה הוא החדווה ללמוד ולהעמיק במקצוע אהוב. עדיין מה שנבחר לקראת סוף הלימודים כמקצוע מורחב לבגרות הוא בהכרח מה שקל לנו יותר, מה שמעט מעניין. עיקר הזמן מוקדש למקצועות שפחות אוהובים, שדורשים יותר אנגיה וזמן - ומעוררים יותר תיסכול.
לומדים אך ורק כדי להצליח בבחינה ולא כדי ללמוד ולהרחיב את הידע - לדוגמא- אם ידוע כי השנה בבגרות המלחמה ממלחמות ישראל שתופיע כפי הנראה בבחינה היא ששת הימים- נלמד רק אותה- משל כל מלחמות ישראל הנותרות לא היו ולא נחוצות לנו השנה. מחד אני בהחלט מבינה את הרצון לצמצם כמויות של חומר ולהקל- מאידך- לכך התכוון המשורר?- לשם כך לומדים היסטוריה?
אני גיליתי את הרבדים השונים בספרים ואת חדוות ההעמקה דרך מורה אחת שפתחה את עולמינו והיתה מעניינת ומרתקת, ולמען השם, הכירה כל אחד ואחת מאיתנו. כמובן שהיתה בעיה בסוף שנה- לא הספקנו את כל החומר.

היא לא המשיכה ללמד בביה"ס שנה לאחר מכן. ומאותו הרגע לא ניתקלתי בעוד אחת שכמותה.
אלוף נעוריי בימי התיכון היה בהחלט נשלח לאיבחונים בימינו אנו. הוא היה נעמד באמצע השיעור כי כבר לא יכול היה לשבת ומייד מועף מהכיתה. הוא היה מבריק יותר מרובינו (ומקסים וחתיך ורק אני חשבתי ככה ואני גם מאוד אובייקטיבית...) ולכן היה קשה איתו. הוא לא היה "חומר" לכיתות לא בגרותיות, מצד שני בחור שיודע כמעט הכל אבל מגיע לבי"ס עם מחברת אחת מקופלת בכיס האחורי - היה קרפדה שקשה ל"מערכת" לבלוע. גם כשניסה להיות אחר ולנסות ולהשתדל הוא לנצח היה מופרע וגורם שלילי- הרהיבה יועצת השכבה שהסבירה לי שהוא השפעה רעה עלי (אני בת של יועצת ויועצות לא עושות , לפחות לא אמורות לעשות, דברים כאילו).
האם היום הוא היה מסתדר יותר במסגרת? עם כל האיבחונים וההקלות? אני מסופקת.

מיותר וברור לציין שהוא היום איש עסקים מצליח עם תואר שני במשפטים. לאחרונה היינו בקשר והוא סיפר לי על השגיו האקדמיים הוא שאל אם אני מתפלאה. עניתי שממש לא. והוא אמר לי- ידעתי שלא תהיי מופתעת ואת יודעת שאת היחידה.
יש מסגרות ומורים יוצאים מהכלל, יש במקום מגורי מערכת חינוך מצוינת ומורות רבות מעש ושכל- אבל אני יודעת (אפילו מנסיוני הפרטי) שזו חממה קטנה ויוצאת מן הכלל.

ולכבוד חג הביכורים- אני מבטיחה ל"ביכורי" הפרטיות  שאני אדאג לגלות אותן ולהיות קשובה להן - כי עד שיקרה משהו אחר- זו מערכת החינוך הקיימת, המובילה לאוניברסיטות הקיימות שהן כרטיס הכניסה לעולם שלנו עד הודעה חדשה- לצערי ולשמחתי. על עוד הדברים תלויים בי הן לא תהיינה שקופות וחסרות ברק- גם אם מבריקותן תהיה בתחומי שמחוץ לכותלי בית הספר.

ולכבוד ביכורים אחרים- מתכון שהגיע יחד עם אח שלי משעורי כלכלת בית...

עוגת גבינה ואוכמניות של אמי  (בסגול לא של אמא שלי...)

בסיס:
3 ביצים
1/2 כוס סוכר
כף שמן שטוחה
כף מיץ לימון שטוחה
1/2 כפית תמצית וניל
1/2 כוס קמח תופח

להפריד ביצים , להקציף חלבון עם הסוכר (חלמונים יש לערבב עם השמן, הלימון, ותמצית הוניל, אח"כ להוסיף את הקמח), להוסיף בתנועות מעטפת את הקצף ולאפות בתבנית עגולה בחום בינוני- עד להשחמת העוגה).

גוף העוגה:
500 גר' גבינה 9%
1/2 כוס סוכר
1/2 1 שקיות ג'לטין
כוס וחצי מים פושרים

שמנת מתוקה- חב'
אינסטנט וניל
כוס חלב

גוף העוגה:
מערבבים את הגבינה עם הסוכר, ובנפרד את הג'לטין עם המים, ורק אז מערבבים את שתי התערובות
מקציפים את השמנת עם האינסטנט וכוס חלב קר עד להתקשות, מוסיפים את תערובת הגבינה.

יוצקים על הטורט שהתקרר, ושמים במקרר לפחות לשעתיים.

קישוט עליון:
1/2 שקית ג'לטין
1/2 כוס מים פושרים
1/2 כוס ריבת אוכמניות.
לערבב ביחד במחבת על אש קטנה,
לצנן מעט ושפוך על העוגה- ושוב למקרר.