יהיה בסדר

שיחת טלפון ללב לונדון:
"אנחנו בספארי" שאגו שלושת אהובי שנשארו בארץ.
"מפוצץ כרגיל?" שאלתי.
"מה קרה לך?!" ענה האיש שלי "ריק לגמרי,ערב חג".

ריחפתי לי במחוזות אחרים של טיול בת מצווה רב דורי באירופה, והנה כל המשפחתיות הזו התלבשה לי על הימים שאני הכי אוהבת בשנה- על הימים שלפני החג.

אני יודעת, יש אנשים, שלא לומר ולהיות ספציפית- נשים, שהימים האללו הם הסיוט המתומצת שלהם. הברדק בחנויות, הברדק בארונות, ההכנות, הילדים שבחופש ומתרוצצים בין הרגליים, המחירים עולים, הדיונים על האוכל בפסח: כמה, למה, טעים או לא.
הרכש החדש שלי מאז נישואי- פרצופים על שולחן החג- אולי מאז בגרותי -כשהתחלתי לראות מבעד לחיוכים גם את האינטריגות והקריזות הקטנות.

בימים האלו הייתי במקרה (נשבעת שלא תכננתי את העיתוי) בחו"ל.
היה מעניין מאוד. היה יפה מאוד, היה מגבש מאוד, ובעיקר לי אישית היה מתיש מאוד.
מסתבר שליסוע עם אמא שלך ועם ילד שלך מעמיד אותך תמיד בפוזיציה לא ברורה- את בת? את אמא? את מבוגר אחראי? את יכולה להשאיר לרגע לבד ברחוב ילדה בת 12 ואמא מעל 60 שמבינות אנגלית וחוששות לדבר? את יכולה ללכת לאן שבא לך?
נחשו לבד את התשובות (לא בטוח שתהיו תמיד צודקים...).
כל אחת מאיתנו חזרה עם תובנות קצת שונות, אני מנחשת, אני חזרתי עם כמה:
א. אני תותחית באנגלית הרבה יותר ממה שתארתי- אני מדברת, כותבת, מבינה ובכלל מלכה בתחום.
ב. פריז מגעילה ומנוכרת ואני כבר הפסקתי להתלהב מיופיה- הוא מתבטל אל מול מגעילות תושביה הפוצים.
ג. לונדון מקסימה, עירנית, חברותית, טעימה ומרתקת- מסתבר שכולם חושבים כמוני -נשים, קשישים וטף...
ד. אני אוהבת ויכולה לישון טוב אך ורק עם בעלי ובמיטה שלי.
ה. אני בהחלט כבר מבוגרת אחראית בכל סיטואציה - כולל במחיצת אמא שלי.
ו. ועם בכורתי?- כמו שאמרה המורה שלה - עשינו עבודה טובה. טוב, גם חומר הגלם לבדו היה סבבה...

והחזרה?- ישר להרבה עבודה (טפו, טפו, טפו) ולהכנות לחג.
השנה- כמו הבדיחה השחוקה שלנו- הצטרפתי לתנועת הצופים... אני צופה מהצד.
החג אצל אחות של האיש שלי (לפני ארבע שנים בדיוק נערך שם הסדר ואז הבאתי מתנה- ילדה בת 4 ימים...)
נתבקשנו להכין שניצלים , (אני כמובן מביאה גם קינוח שווה- ותנחשו מה יגיע בהמשך...), וזהו.
אני חופשיה לעניני- הווה אומר- ישיבה במרכז קניות גדול, בהייה באנשים המתרוצצים כאחוזי דיבוק ושתיית קפה.
איך אנחנו נראים מהצד?
אחוזי דיבוק.
איך עמי העולם נראים מהצד בהמולת הקניות שלהם לפני החג?
חגיגיים.
למה? כי חם פה? כי כולנו קצת עצבניים? כי אנחנו משפחתיים כל השנה ובחו"ל פוגשים את המשפחה רק פעם בשנה? אולי...
אני חולה על החגים, על האוכל, על שולחנות החג, על ילדים לבושים, רייחניים ומסורקים. על פרחים ונרות, על אוכל דוחה ופולני שכולם מתלקקים ממנו חוץ ממני, על כלים יפים, על השירים, על הבדיחות הפנימיות (האפיקומן הנוסף שדוד שלי שומר מתחת לשולחן ומספסר בו מול ילדי המשפחה), על הכל.
השנה בלי עצבים וקריזה, בלי נסיונות שממרום גילי הבנתי שהם נסיונות לשחזר את תחושות הילדות שלי מהחג-
להם תוקדש רשימה מיוחדת- כי הן קשורות לדמות מאוד מרכזית בחיי ששווה רשומה או שתיים לפחות משלה. לסבתא שלי.

ועכשיו קינוח חדש על שולחנינו מתאים לפסח (יש להשתמש עם קורנפלקס רגיל וכשר למי שזה חשוב לו), מושחת, שוקולדי עם ניחוח אגוזים ולא פולני מסורתי- כמו שצריך.

אצבעות שוקולד של חיים כהן המלך

החומרים:
30 גרם חמאה
65 גרם שוקולד מריר, קצוץ
250 גרם קרם שוקולד ואגוזים מוכן (נוגט או נוטלה - אפשר לקנות נוגטין בחנויות קונדיטוריה או אוכל שקיימות כבר בכל מקום...)
125 גרם קורנפלקס של קלוגס או רגיל כשר לפסח

לגנאש שוקולד:
350 מ"ל שמנת מתוקה
350 גרם שוקולד מריר, קצוץ

אופן ההכנה:
1. ממיסים את החמאה והשוקולד בסיר כפול (בן מארי). מוסיפים את הקרם ומערבבים.
2. מרסקים את הקורנפלקס לפירורים גסים במעבד המזון. מוסיפים את הקרם ומערבבים.
3. משטחים את העיסה בתבנית חד פעמית מאורכת ומאחסנים במקפיא.
4. מביאים את השמנת לרתיחה בסיר ומכבים את האש. מוסיפים את השוקולד ומערבבים עד שהוא נמס לגמרי. מצננים היטב.
5. יוצקים את הקרם על העיסה הקרה בתבנית ומאחסנים במקפיא לכמה שעות. לפני ההגשה משחררים מהתבנית וחותכים בסכין חדה לאצבעות.

אהבתיהם

זרים ולא זרים רבים העירו לי כי אולי ניתן להבין שאני לא כל כך מרוצה מהאמהות.
שכמו במאמרים שונים ומגוונים האמהות הפכה קצת לאי מהות.
אותם זרים (ולא זרים) אף הוסיפו שהבנות שלי יום אחד יקראו הכל.
ועוד משהו,
יש אנשים שאני (ממש במו עצמי) שולחת להם את הבלוג לקריאה, נניח אנשים שמככבים בו,
נניח ההורים שלי,
נניח אותן חברות מדוברות,אולי אפילו בעלי.
ולכן הרשומה הזו מוקדשת לכל מה שטוב, שעושה אותי מאושרת, שנותן הרבה טעם לחיי.
ולפני שמתחילים אני רוצה להדגיש - בעיקר לעצמי- שזו רשומה ראשונה מהסוג, כי בטוח שבשניה שהיא תיסגר אני אזכר באותה הכמות של דברים נוספים ואפילו אעלה בחזקה...
יללה:
את התמונה הזו שראיתי באמת ופוסטרה תלוי בסלוני:

ריח של גשם ראשון
ריח של תינוקת אחרי הלידה מייד (וגם כמה ימים אחר כך)
להניק
לאכול ביסלי גריל
לשתות קולה
לראות בנות גילמור
לקרוא "שירת הסירנה"
או כל ספר של עירית לינור כולל תרגומים
מקלחת חמה בחורף
מצעים נקיים
לצבוע בטושים בלי לצאת מהקוים
לצייר בצבעי מיים
לראות את הסרט "אהבה ממבט שלישי" (crossing dellency)
לקרוא רכילות באינטרנט
לשמוע נורית גל רון
וגידי גוב
לראות ביו טיוב את שלמה בראבא (כל מה שיש להציע)

לקרוא  בעיקר ספרים חדשים
לקחת ראשונה את הילדות מהגן לפני כל האמהות
לנהוג בין 11:00-12:00 (יש המילה האחרונה בגל"צ)
נעלי אולסטאר
כפכפי נאות
רק ג'ינס
לדבר עם בני משפחתי בטלפון
להקריא ספרי ילדים
יקיצה טבעית (שמישהו יזכיר מה זה...)
מסיבות חנוכה בגן
לאפות
לכתוב סיפור קצר ולזרוק אותו כי הוא מחורבן
לרכל עם חברות
את ההורים שלי
לשבת לבד בבית קפה ולכתוב מכתבים שלא יישלחו
קוראסון שקדים חם וטרי
כובעים (לא חובשת - אני מייד נראית דוסית- יש לי לוק כזה)
להכין תחפושות בפורים
לקנות תחפושות בפורים
מסטיק בזוקה
לכתוב את החוכמות של בנותי במחברת
חרוזים (לא מילוליים)
למלא עגלה באיקאה, להשאיר אותה בקופה וללכת לקנות נקניקיה (ואף עשיתי זאת 3 פעמים לפחות- מומלץ)
לקרוא מכתבי אהבה (כאילו שנכתבו לי וסתם- מכתבי אהבה)
לעשות דברים שאני גרועה בהם דווקא - למשל סריגה- צריכים מדף?
לראות תיאטרון
כל מה שבצבע כחול
לקנות מתנות
לשיר בקולי קולות שאני לבד באוטו (האוטו הראשון שלי היה בלי רדיו- זה מכאן)
לדבר לעצמי באוטו (אף אחד לא יודע שאין לי דיבורית)
בכלל - לנהוג
שאני עצמאית ולא שכירה
שאני נשואה ולא רווקה
שאני אמא
קרטיב לימון
כל מה שגיל חובב כותב
את האחים שלי
לגהץ
להיות בועד הורים
לטייל בנגב
שעוני סווטש
את רוב השירים של סטינג
את מכונת התפירה של סבתא שלי
יום בתל אביב ובערב לחזור הביתה
להיות בהריון
לקנות שתילים חדשים
לקנות לבת שלי בדיוק מה שהיא רצתה- ככה סתם- כי אני מכירה אותה
להתחבר עם זרים גמורים
ערבי חג
לטוס לחו"ל
ובעיקר בעיקר את המשפחה הפרטית שלי.

והמתכון?

עוגיות חמאה של גיל חובב

200 גר' חמאה ללא מלח
1 כוס סוכר (או אבקת סוכר- יש פחות תחושת סוכר בשיניים באכילה למי שלא אוהב...)
שתיים וחצי כוסות קמח רגיל (לא תופח)
חצי כפית סודה לשתיה
ביצה

לערבב הכל ביחד (אפשר ורצוי במיקסר)
לעשות כדורים בגודל זית
להניח על תבנית עם נייר אפיה ולשטח כל "זית" עם מזלג רטוב -
ככה נוצרות עוגיות עם פסים.

למות מהריח ולאכול....

עובדת עיצות

אלפי מאמרים נכתבו בעברית על ההתנגשות החזיתית בין אמהות לעבודה/קריירה.
מי מאיתנו לא דמיינה בהמלך ההריון הראשון איך היא בקלילות תשלב בין השניים, איך התינוק/ת ת/יגדל במקביל לכל העשייה בחיים, לצד הקריירה המשגשגת, לצד הבילויים (רצו נכד?!? יקבלו אותו עם ריבית קצוצה),
בקיצור חיי רק יתעשרו ופסיק לא יגרע מהם.
נו שוין...
הכי בעולם שנאתי את "כשתהיי אמא תביני",
אבל נהייתי אמא והבנתי- חתיכת הבנה, יותר טיפול בהלם מאשר הבנה.

האמא הישראלית (וכן- יש כאן הבדלי מנטליות עזים וברורים לעומת העולם) לנצח תסבול ביקורת, מהסביבה הקרובה, המורחבת ובעיקר מעצמה.

אתן דוגמאות להוכחת התיזה הקטנה שאני מגלגלת כאן:
3 מהנשים הקרובות אלי מאוד-
לכל אחת בממוצע 3 ילדים וכולן עובדות:
אחת- באחת המשרות היותר בכירות בארגון הממשלתי הכי גדול שאפשר, השניה פקידה כבר שנים ארוכות באותו המשרד (מאז השחרור מצה"ל), ואחת עצמאית אחרי אי אילו קריירות שונות.

הנחת יסוד- יותר נכון עובדת יסוד:
הילדים של כולן בריאים, חכמים ויפים (טפו, טפו, טפו) ואהובים מאוד, ולא משנה מה קורה אובייקטיבית- ברור לכולנו שכל הילדים הללו בלי יוצא מן הכלל יבואו בשלב זה או אחר בטענות קשות על דרך גידולם וכמובן יחשבו שהם יעשו את זה יותר טוב- כי הם ילדים וזה תפקידם בטבע....

הראשונה לנצח תאכל ביקורת כי לא היא מגישה את הצהריים לשולחן בני ביתה, כי יש ימים שהיא לא רואה את הילדים, כי בעיני הכלל כל צעצוע חדש, מחשב, חוג מעשיר או אופניים  באים לכסות על יסורי מצפונה- שכמובן קיימים אבל לא בערכים שאתם חושבים.
היא לא נוכחת בעיני הציבור גם כשהיא בבית, כי יש- מה לעשות- מידי פעם שיחות טלפון או הטרדות כמו מיילים שעות לא שעות, ולפעמים היא גם מדברת על העבודה שלה זה חטא בל יתואר- מילא את עובדת כל כך הרבה ומרוויחה תועפות כסף- גם לספר שמה שאת עושה אכן חשוב ומעניין?!? עד פה! זה כבר ממש בלתי נסבל.
אני קצת קיצונית כמובן- וברור שגם כשאני שמעתי על הימים הארוכים שילד בן שנתיים ופחות מזה לא רואה את אמא- גם לי היתה דעה נחרצת בעניין - אבל אני כרגע בענייני תיזות והוכחות מדעיות - אז נמשיך...

השניה - על הנייר- מצאה את האיזון המופלא שכולן מחפשות,
היא קמה בבוקר, מכינה את ילדיה, יוצאת לעבודה איתם, חוזרת ב-16:00 הביתה ואפילו כמה דק' קודם להוציא מהצהרונים, מכינה שיעורים, מסיעה לחוגים, יושבת עם שקית התפוחים בגן השעשועים.
ושונאת שנאת מוות את העבודה שלה. היא פקידה- עם כל השכל והיכולות, הבוס רואה את טובת העבודה (נו מסכן- מה כבר יש לו בחיים), ולא משחרר אותה לכל המסיבות בגן, כשהילד חולה והיא בבית- הפרצופים שהוא עושה דוקרים אותה עד הבית, משני צדדיה יש מצליחות בעבודה יותר ממנה, או מצליחות באמהות יותר ממנה- איזון?! - בתחת שלה, הימים נוזלים לה בין האצבעות, הילדה עשתה את הצעד הראשון דווקא בגן - והתמונה שהגיעה לנייד ישר מהגננת הכאיבה עוד יותר. היא לא שם ובשביל מה? בשביל המשכורת ה"בסדר" שהיא מקבלת כל חודש? והקריירה הבינונית שלה? מה עם מה שהיא רוצה לעשות כשתהייה גדולה?

השלישית עובדת כעצמאית, היא שם בשביל ילדיה נון סטופ, היא גם עובדת קצת ומרוויחה בסדר אבל מסתמכת על משכורתו המקסימה של בעלה, היא היתה מלכת הפמיניסטיות וכעת היא בחרה אחרת, היא מלאת פוטנציאל שממומש במקומות מאוד מסתוריים שלא נראים לעין הבורגנית, היא כואבת בעיני האמהות שלא רואות את הילדים לפני 18:00 בערב, היא כצנינים בעיני הקולגות לשעבר שראו כמה היא יכולה ומה היא שווה, וזרקה את הכל כדי להיות בבית. הבית שלה - אלוהים ישמור- לא מצוחצח. גם היא רואה הכל, היא גם רואה את המשפחות נוסעות ביחד לחו"ל, נוסעות ברכבים נוצצים ויודעת שבהינף בחירה חדשה היא תוכל להשיג את כל זה  בעבור עצמה, ואולי אחרה כבר את הרכבת הזו? ואלי הבחירה לבלות את רוב ימיה עם ילדיה בני הארבע חמש קצת יוצרת געגוע לשיחת מבוגרים מאתגרת?

הלנצח נאכל קונפליקטים?
כפי הנראה כן.
איפה אני כאן?- משהו בין כולן - כנראה שרובינו במינונים אילו או אחרים.
מסקנת התיזה?- אולי קצת רומנטית שלא לאמר ברסלבית- הוא אמר מוכרחים- אני אומר משתדלים.
משתדלים להיות בשמחה גדולה, לראות את מה שיש יותר ממה שאין (למרות שבימים מסוימים רואים רק את האין - ואצלי בימים המסויימים האילו בחודש...), כי לא צריך תואר או משרה בכירה במשק כדי לדעת שילד שרואה אמא שמחה ומרוצה (אפילו כלפי חוץ) מקבל את המציאות הטובה והיפה הזו וימיו קצת יותר מוארים - אפילו שהוא לא תמיד רואה את אמא או שהוא לא יכול להתגאות שאמא היא מדענית אטום.

שנים ישבתי בשירותי לקוחות טלפוניים שונים. יום אחד ביתי לבשה אוזניות דמיוניות והכריחה את כל חברותיה לעשות כן- ואמרה לי בשמחה- אמא זה מה שאני רוצה לעשות שאהיה גדולה!
נחרדתי- איך גידלתי פעוטה נטולת שאיפות? , ותוך שניה הבנתי, היא רצתה להיות אני- זו פסגת שאיפותיה. כנראה שעשיתי משהו בסדר.

והמתכון.- לאמהות עובדות שקיבלתי מקולגה לעבודה...

סלט פסטה של לימור נובלמן


1 חבילת פסטה ברגים או פאנה.
זיתים שחורים- חצי קופסאת שימורים של טבעות זיתים
עגבניות שרי- סלסלה קטנה חתוכה לחצאים או רבעים.
עגבניות מיובשות- חצי צנצנת של אוליביה.
בזיליקום- צרור חתוך גס
שום - 3 שינים פרוסות דק או 3 שינים כתושות.
גבינת פטה- חצי חבילה סטנדרטית מפוררת.


לערבב ביחד ולהוסיף לפי הטעם מלח ופלפל גרוס, אפשרי להוסיף שמן זית אם ה"רוטב" של העגבניות המיובשות לא מספיק....