יהיה בסדר

שיחת טלפון ללב לונדון:
"אנחנו בספארי" שאגו שלושת אהובי שנשארו בארץ.
"מפוצץ כרגיל?" שאלתי.
"מה קרה לך?!" ענה האיש שלי "ריק לגמרי,ערב חג".

ריחפתי לי במחוזות אחרים של טיול בת מצווה רב דורי באירופה, והנה כל המשפחתיות הזו התלבשה לי על הימים שאני הכי אוהבת בשנה- על הימים שלפני החג.

אני יודעת, יש אנשים, שלא לומר ולהיות ספציפית- נשים, שהימים האללו הם הסיוט המתומצת שלהם. הברדק בחנויות, הברדק בארונות, ההכנות, הילדים שבחופש ומתרוצצים בין הרגליים, המחירים עולים, הדיונים על האוכל בפסח: כמה, למה, טעים או לא.
הרכש החדש שלי מאז נישואי- פרצופים על שולחן החג- אולי מאז בגרותי -כשהתחלתי לראות מבעד לחיוכים גם את האינטריגות והקריזות הקטנות.

בימים האלו הייתי במקרה (נשבעת שלא תכננתי את העיתוי) בחו"ל.
היה מעניין מאוד. היה יפה מאוד, היה מגבש מאוד, ובעיקר לי אישית היה מתיש מאוד.
מסתבר שליסוע עם אמא שלך ועם ילד שלך מעמיד אותך תמיד בפוזיציה לא ברורה- את בת? את אמא? את מבוגר אחראי? את יכולה להשאיר לרגע לבד ברחוב ילדה בת 12 ואמא מעל 60 שמבינות אנגלית וחוששות לדבר? את יכולה ללכת לאן שבא לך?
נחשו לבד את התשובות (לא בטוח שתהיו תמיד צודקים...).
כל אחת מאיתנו חזרה עם תובנות קצת שונות, אני מנחשת, אני חזרתי עם כמה:
א. אני תותחית באנגלית הרבה יותר ממה שתארתי- אני מדברת, כותבת, מבינה ובכלל מלכה בתחום.
ב. פריז מגעילה ומנוכרת ואני כבר הפסקתי להתלהב מיופיה- הוא מתבטל אל מול מגעילות תושביה הפוצים.
ג. לונדון מקסימה, עירנית, חברותית, טעימה ומרתקת- מסתבר שכולם חושבים כמוני -נשים, קשישים וטף...
ד. אני אוהבת ויכולה לישון טוב אך ורק עם בעלי ובמיטה שלי.
ה. אני בהחלט כבר מבוגרת אחראית בכל סיטואציה - כולל במחיצת אמא שלי.
ו. ועם בכורתי?- כמו שאמרה המורה שלה - עשינו עבודה טובה. טוב, גם חומר הגלם לבדו היה סבבה...

והחזרה?- ישר להרבה עבודה (טפו, טפו, טפו) ולהכנות לחג.
השנה- כמו הבדיחה השחוקה שלנו- הצטרפתי לתנועת הצופים... אני צופה מהצד.
החג אצל אחות של האיש שלי (לפני ארבע שנים בדיוק נערך שם הסדר ואז הבאתי מתנה- ילדה בת 4 ימים...)
נתבקשנו להכין שניצלים , (אני כמובן מביאה גם קינוח שווה- ותנחשו מה יגיע בהמשך...), וזהו.
אני חופשיה לעניני- הווה אומר- ישיבה במרכז קניות גדול, בהייה באנשים המתרוצצים כאחוזי דיבוק ושתיית קפה.
איך אנחנו נראים מהצד?
אחוזי דיבוק.
איך עמי העולם נראים מהצד בהמולת הקניות שלהם לפני החג?
חגיגיים.
למה? כי חם פה? כי כולנו קצת עצבניים? כי אנחנו משפחתיים כל השנה ובחו"ל פוגשים את המשפחה רק פעם בשנה? אולי...
אני חולה על החגים, על האוכל, על שולחנות החג, על ילדים לבושים, רייחניים ומסורקים. על פרחים ונרות, על אוכל דוחה ופולני שכולם מתלקקים ממנו חוץ ממני, על כלים יפים, על השירים, על הבדיחות הפנימיות (האפיקומן הנוסף שדוד שלי שומר מתחת לשולחן ומספסר בו מול ילדי המשפחה), על הכל.
השנה בלי עצבים וקריזה, בלי נסיונות שממרום גילי הבנתי שהם נסיונות לשחזר את תחושות הילדות שלי מהחג-
להם תוקדש רשימה מיוחדת- כי הן קשורות לדמות מאוד מרכזית בחיי ששווה רשומה או שתיים לפחות משלה. לסבתא שלי.

ועכשיו קינוח חדש על שולחנינו מתאים לפסח (יש להשתמש עם קורנפלקס רגיל וכשר למי שזה חשוב לו), מושחת, שוקולדי עם ניחוח אגוזים ולא פולני מסורתי- כמו שצריך.

אצבעות שוקולד של חיים כהן המלך

החומרים:
30 גרם חמאה
65 גרם שוקולד מריר, קצוץ
250 גרם קרם שוקולד ואגוזים מוכן (נוגט או נוטלה - אפשר לקנות נוגטין בחנויות קונדיטוריה או אוכל שקיימות כבר בכל מקום...)
125 גרם קורנפלקס של קלוגס או רגיל כשר לפסח

לגנאש שוקולד:
350 מ"ל שמנת מתוקה
350 גרם שוקולד מריר, קצוץ

אופן ההכנה:
1. ממיסים את החמאה והשוקולד בסיר כפול (בן מארי). מוסיפים את הקרם ומערבבים.
2. מרסקים את הקורנפלקס לפירורים גסים במעבד המזון. מוסיפים את הקרם ומערבבים.
3. משטחים את העיסה בתבנית חד פעמית מאורכת ומאחסנים במקפיא.
4. מביאים את השמנת לרתיחה בסיר ומכבים את האש. מוסיפים את השוקולד ומערבבים עד שהוא נמס לגמרי. מצננים היטב.
5. יוצקים את הקרם על העיסה הקרה בתבנית ומאחסנים במקפיא לכמה שעות. לפני ההגשה משחררים מהתבנית וחותכים בסכין חדה לאצבעות.