10 תחנות התרבות שלי

פעם, לפני המון שנים, בבית הורי קראו רק מעריב- היום כבר מזגזגים...

כולנו מזגזגים קלות כי כבר אין הרבה ערכים, ציונות ואג'נדה מאחורי גופים כלכליים- פעם מי שהיה שייך רעיונית למפלגת העבודה- ניהל חשבון בבנק הפועלים, היה שייך לקופת חולים של ההסתדרות, וגם אם לראשות עירית רמת גן מפלגת העבודה הייתה מעמידה חתול- סבתא שלי הייתה מצביעה בשבילו. כאשר השתחררתי מהצבא ובחרתי בעקבות בנזוגי בזמנו קופת חולים אחרת- היה משבר... אבל לא על זה רציתי לכתוב.

במעריב בזמנו היה במוסף השבת (שהיה מודפס על נייר משובח יותר מהנפוץ היום אך קטן בגודלו...) היה דף של שאלות אישיות לידוען/פוליטיקאי זה או אחר.

חלק מהשאלות היו בקשה לציין 10 תחנות תרבות בחייו.

אמנם הייתי עולת ימים אבל מידי פעם אני משתעשעת עם העשיריה הפותחת שלי בתחום. יש דברים שאכן נשארים קבועים, יש המתחלפים מידי כמה שנים (כשהייתי בתיכון דניאלה לונדון דקל לא איירה טורים מרהיבים כמו בשנים האחרונות- שלא לדבר שבידיעות אחרונות...)

להלן העשיריה נכון להיום:

1.(ותמיד) אנטיגונה של סופוקלס - הגברת העתיקה הזו היתה שחיבקה את נקודת המוצא המחורבנת שלה ולקחה את זה למקומות שהיא רצתה בלי לשים זין על השמיים וכל צבאם - עושה לי את זה עד היום.

2. fields of gold של סטינג - אני לא הייתי מעולם מחסידותיו האדוקות. אבל בכל שלב בחיי אני מוצאת את המילים האלו והמנגינה כסוג של פזמון חוזר בחיי שלי.

3. שירת הסירנה - סיפרה של עירית לינור - אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את הספר באוהל מפקדה של פלוגה א' בבא"ח אדם. לא האמנתי שאשה יכולה לכתוב ככה,  שזה אפשר לכתוב כמו לדבר. בטיול אחרי הצבא שלי ארה"ב קראתי אותו אולי 300 פעם (אם תהיו בשקט תשמעו את האקס שלי צוחק מעצם הזיכרון), היא פתחה את ראשי ולימדה אותי שכשיש גבר שווה- שווה גם לחזר אחריו ולא להישאר רווקה ממורמרת...

4.פסלי הדמויות הדקיקות של ג'יאקומטי - בנעורי הגיע תערוכת פיסול ענקית למוזיאון ת"א. דוד משה טמקין של אמא שלי היה שומר במוזיאון. באתי לראות את התערוכה הזו לפחות חמש פעמים ובכל פעם דוד משה הצטרף אלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכל כך אהבתי אותו או את השפע הפיסולי.

לגבי הדמויות האלו אין שאלה- התאהבתי לגמרי בהן והחלטתי שלעולם לא אפסל. אין לי סיכוי להגיע לקצה קצה של משולמות כזו.

5.הסרט האלמותי (שרק אני ואני חושבות ככה) crossing delancy בכיכובה של איימי אירוינג (זו שניקנקה את האקס האנונימי סטיבן שפילברג במשפט גירושין שווה ביותר).

בעיברית משום מה השם - שפירושו לחצות את רחוב דלנסי- מעוז היהודים במנהטן- לאהבה ממבט שלישי- כי אחרת איך ימשוך קהל...

זבנית בחנות ספרים משפחתית במנהטן שבגיל מופלג של שלהי שלושים עדיין לא נשואה, וסבתה (שלא רואה אף אחד ממטר) פונה לשדכנית. זהו. יותר אני לא אספר- חפשו את הסרט ותנסו לבד...

6. כבר היתה על זה 1/3 רשומה - ג'יין אוסטין. ושוב ג'יין אוסטין. כתבה כולה 6 ספרים. השניים החביבים עלי ביותר הם "על תבונה ורגישות" ו"גאווה ודעה קדומה".טוב, בסדר, גם הטיית לב (שמשיק קצת לחיי בצעירים יותר). כמו ממתק שלא נגמר ובכל שלב בחיי מתווסף לו עוד טעם. מעבר לכך שהם תמיד הנאה צרופה. התמימות, הפרפרים בבטן, והגברים ההורסים שבכל פעם מחדש מתאהבים בהם.
חוץ מזה שבדרך כלל מדובר על אחיות (לפחות בחביבים עלי) ולי בעצמי (והמחאה מופנית לקוראים ציפי ודורון וקס) אין אחות!
ולאחים האהובים שלי- אני אכן אוהבת אתכם אהבת נפש, ואם אני מתעקשת למצוא בכם פגם-זה רק שאתם לא בנות. זה הכל.

7. מחזות (ומכאן הצגות) של שמואל הספרי. רוב המנויים שעשיתי לתיאטרון בימי חיי היו בגלל מחזותיו. דמות האמא הפולניה המסרסת אמנם לא מוכרת לי מיד ראשונה- אבל היא בהחלט אבן תרבות ישראלית ויהודית לפי ראות עיני. חוצמזה אני- כשאני משלמת כרטיס- אני מצפה למות מצחוק וציניות, ולבכות את נשמתי דרך עיני. ככה אני, וזה מה שקורא לי בהצגות האילו. בימים אלו מציגה "הבדלה" שלו. נא לצפות.
ואם אפשר קצת קירבה אישית- הוא גדל בשכונה של אמא שלי- וכל הדמויות מוכרות במשפחתינו מיד ראשונה...

8. מאטיס - הצייר לא המסעדה. בכל התקופות ובכל המובנים. אימפרסיוניסטים בכלל חביבים עלי בכל עת. והוא- לאורך כל התקופות ביצירתו הביא את ציוריו לדרגת מרגשים ביותר.
אחרי הצבא נסעתי לארה"ב (נכון, גם על זה כבר היתה רשומה), וקיבלנו כרטיסים לתערוכה שלו ב moma בגרסה הישנה שלו, ומצאתי את עצמי יושבת מול שתי תמונות ה"ריקוד" ובוכה את נשמתי.

9. דניאלה לונדון דקל- חמודי, פיצי, המילון המשפחתי החסר, ומה שרק תרצו. היא משקפת אותי בצורה אדלריינית חולנית לחלוטין. כולל טור "המתבגרת" שהיה לא מזמן והיה שיקוף טוטאלי של חיינו היום. שלא תיגמר לעולם. אמן.

10. ארוחת ערב עם המשפחה המורחבת שלי (שכוללת בהכרח את כל הדודים, וכל בני הדודים שלי).
נקודת הפיבוט שלי לעולם, כאן אני אקשיב ואלמד. כאן נקבעו תפיסות עולמי.
מכאן נתנו לי את המקום לבחור מה אני אוהבת, ורק אני וללכת בעקבות האהבה. לספרות, לאומנות, ליצירה, לקולנוע,לתיאטרון.

אין לי כח להמציא עוד שנינות כשהמילה המתבקשת היא אחת. תודה.

התמונה באדיבות רותם פרץ מ"קולינריה" כנסו ותהנו!

והנה אוכל שאני מכינה ולא אוכלת (אנטי דגימית ידועה...) והוא תחנת תרבות בביתי האישי- ואהוב בעיקר על האיש שלי....

מצוטט מבלוג שכן ואהוב-  "אוכל וחיות מבית טוב." ומוצלח בהכנה...

חריימה

מצרכים:
500 גר` פילה נסיכה נקי ושטוף (המקור הוא עם לוקוס, אבל אפשר עם כל דג אחר כולל טונה מקופסה!!!)
250 גר` רסק עגבניות 28%
2.5 כפות קימל טחון
2.5 כפות כמון טחון
2 כפות פפריקה חריפה (אפשר יותר או פחות, ורצוי מיוחדת לחריימה)
(תבלינים טריים זה חובה)
2 ראשי שום מקולפים וכתושים
2 בצל בינוני קצוץ דק דק
כשליש כוס שמן תירס
מלח
מים רותחים

ההכנה:
מחממים שמן בסיר רחב, מוסיפים את הבצל ומטגנים בערבוב עד שהבצל רך ושקוף,
מוסיפים את השום ומערבבים, מוסיפים את הפפריקה חריפה ומערבבים כדקה, מוסיפים
את הרסק ומערבבים עד שהרסק מבעבע ואז שופכים כ 3-5 כוסות מים רותחים
(תלוי בסמיכות שרוצים, אני אוהב דליל) ומלח, מביאים לרתיחה, מכסים ומבשלים
על אש קטנה כ 20 דקות תוך כדי ערבוב מדי פעם, מוסיפים כמון, קימל טחון מערבבים
ומבשלים 15 דקות נוספות, טועמים ומתקנים לפי הצורך, מוסיפים את הדג, משקיעים אותו
בתוך הרוטב מביאים לרתיחה ומבשלים על אש קטנה כ 20 דקות.

דרך, מסע, מעברים (או כל שם רוחני אחר שבא לכם.)

היו שלבים בחיי שחשבתי שאולי כבר כדי להירגע.
אמא שלי בתיכון למדה בסמינר למורות. התקדמה לאורך השנים, התמקצעה בכל מיני תחומים הקשורים להוראה וייעוץ.
אבל לא סטטה מהדרך הברורה שנטוותה לה עוד בשחר נעוריה. מי שלמדה בתיכון להיות מורה- קרוב לוודאי ובאחוזים גבוהים מאוד תקבל גם את הפנסיה שלה ממשרד החינוך.
בימינו (איזה ימינו- ממתי אני מדברת ברבים - בימי), הדברים כבר לא כל כך ברורים.
לרוב- הקשר בין התואר האקדמי, אם ישנו, לבין התעסוקה בפועל מקרי ביותר. היום כשניתקל במי שלמדה  מחול באקדמיה ערב פתיחת הקייטרינג החדש שלה- לא נתפלא. פעם (לא לפני כל כך הרבה זמן) זה היה נראה לנו הרפתקני ומופרך.
אני באופן אישי התנסתי כראוי למוצאי הגנטי (למי שעד עכשיו ריח הגפילטע פיש שעולה מהבלוג לא הגיע אליו...) במגון תארים אקדמאים שונים ומשונים שמסייבים בעיקר להורי עונג רב- אך אותי שימשו לתקופות מאוד קצובות בחיי. הקריירות המפוקפקות שבחרתי לי היו תמיד שכלול של המשרות הסטודנטיאליות - בהן עבדתי למחייתי בלימודי- שם מצאתי פרנסה שעלתה בעשרת מונים על המשרות המוצאות לאקדמאיות בתחומים שלמדתי, שם מצאתי הערכה רבה, כייף, חברות ואפילו בעל. לכן לא מיהרתי לממש את תארי המיותרים, ואופי מקומות העבודה האלו גם התאים מאוד לפגם באישיותי שבו אני רוצה לדון כאן.

אני משתעממת.
לא על בסיס יומיומי תודה לאל, גם לא חודשי.
אחת לכמה שנים אני דורשת את עצמי לשאלות קיומיות רבות משמעות, ומחליטה שנמאס לי. שלא מספיק לי. שאולי כדאי שאלמד משהו חדש, אמצא קריירה חלופית, אעבור דירה, אלד ילדה חדשה, אפתח עסק.
ובעל?! - עד כאן. עד שיש משהו שהתרגל אלי, לשגעונותי, לסכיזופרניה התעסוקתית שאני לוקה בה קלות, לברדק ולתלתלים- אין לי שום כוונות להחליף.
פעם מאוד נלחצתי מחוסר השקט שלי, מחוסר היכולת שלי לאשר לעצמי שאכן הגעתי אל המנוחה והנחלה ומעתה ועד קץ דורותי - אני מאושרת. הודעתי לעצמי שתופעה זו מעידה על חוסר יציבות נפשית וריגשית, ומעניקה לי פרסונה של אדם שאי אפשר לבנות עליו למרחקים ארוכים, שלא לומר - לא מרוצה ניצחית.

היום (כפי שחדי האבחנה יבינו מנימת דברי) המצב קצת שונה.
כשגיל 40 מסריח לו מעבר לפינה (תודה לאל לא רק אצלי- נפגשתי השבוע עם חבר ילדות שלא ראיתי - לפי חישובו 26 שנים, ועדיין ללא ספק יצאנו מאותה נישה אקולוגית... גיליתי שלא רק בי- ימי טרום 40 נותנים אותותיהם), אני הרבה יותר קלה עם עצמי.
נכון שאני בת לשני אנשים שעל הנייר לא התמחו בלקיחת סיכונים, אבל גם במסגרת הבטחון של משרות בשירות המדינה: שינו קריירות, התקדמו אקדמית, ותמיד לא שקטו על שמריהם המשובחים. נכון שזה החינוך שקיבלתי בבית, אבל תמיד קיבלתי  גב מכל סובבי לבחור רק את מה שטוב לי (היה לי בן זוג שטען שגידלו אותנו כאילו השמש זורחת לנו מהתחת).
החלטתי שהחיפוש והשינוי הם חלק בלתי נפרד מקיסמי המפוקפק וזה ממש בסדר.
וכשחוזרים לי ימים כאילו (בהשפעת פגישות עם רוחות מהעבר או סתם ימים של חול וחול) אני כבר ממש לא נבהלת, ואפילו קצת מסוקרנת מה יהיה עכשיו.

עכשיו תהיה שקשוקה.

השקשוקה שלי (ושל עוד כמה...)

בצל בינוני
3 שיני שום

לטגן במחבת עמוקה שטוחה או סיר שטוח - בסדר הזה עד שהשום כמעט נשרף...

2 גמבות קצוצות - להוסיף ולטגן

5-6 עגבניות קצוצות או שימורי עגבניות חתוכות (אם משתמשים בשימורים- לא צריך להוסיף רסק).

להוסיף ולטגן.
לתבל בפפריקה מתוקה, מלח, אפשרי פפריקה חריפה וקופסאת רסק קטנה.

לעשות הערכת מצב- אם העגבניות מימיות דיינן- אין צרוך להוסיף מים. אם התערובת סמיכה- להוסיף חצי כוס מים).
לבשל 5 דק' על אש קטנה.

להוסיף ביצים - בביתי אוהבים אותן שלמות ולא מוערבבות בשקשוקה- יש ילדים שאוהבים את הקשקוש ברוטב- אפשרי. כדי לשמור אותן שלמות אפשר לעשות "בור" עם כף בשקשוקה ולשפוך את הביצה.

לכסות ולבשל עוד כ-10 דק'- לבדוק אם הביתה התקשתה.

לחם אחיד- ויללה.