סליחה, דבש, עוגיות, טחינה ופקאן סיני

אני לא מאמינה באלוהים זה או אחר. בכורתי מזכירה לי את זה בכל פעם שאני נושאת שמו לשווא.
כשהן אומרות את השם המפורש - אני עונה כמנהג הפולנים הקלישאתיים:"את יכולה לקרוא לי אמא..." למה למי היו במצטבר 3 יממות צרירי לחץ ללא אפידורל ו-14 תפרים?! לאלוהים?!

אנחנו לא צמים- למרות שמידי פעם בפעם מרביצים איזה חטא חביב.
אני למשל- וסליחה על הוידוי- שלא לומר- המסמך האנושי המזעזע- אני מרכלת לפעמים....
כמה ימים לפני כיפור ישבתי עם חברה על המדרכה ליד הבית ו... איך לומר... קישקשנו... ואז הגורל/ האלוהות/ הקארמה (הקף את מה שאת/ה מאמין/ה בו) עקץ אותי עקרב בתחת.
באמא שלי.
לא מתים מזה מסתבר אבל ללא ספק מדובר בחתיכת עונש. כואב, כואב, כואב.

העקיצה היותר מענינת באה מכיוון הבכורה "אני מאמינה שיש אלוהים" הגיעה האמירה- כפי הנראה אחרי הרבה מחשבות והתלבטויות.
בעיקר- הערכתי. וזו גם היתה תגובתי- בבית אפיקורסי כשלנו יש כאן הרבה אומץ. יש אלוהים בליבה מסתבר אבל אין שום סיכוי לחזרה בתשובה-ההלכות והמנהגים מוזרים וזרים לה וממש לא מענינים אותה. בנתיים.
אני מנהלת איתו כבר שנים מרכת יחסים מעניינת. לפעמים- אני מודה- אני בודקת עד כמ אגיע רחוק בהתרסה כדי שאענש... הגעתי רחוק אבל כנראה התקזזתי על סך המעשים הטובים שלי- שלא נענשתי.
לנצח אני אאמין שחשוב לשמור על הגר, והחלש, והעני והמוגבל על אי אכילת שרימפס.
וחשוב ומותר האדם מן האדמה, ואם יגידו לפנות את ביתי תמורת שלום וחיים- ראו אותי כארוזה ומוכנה. אני כנראה לנצח אחנך את בנותי לחמול ולהגן, ולעמוד על זכויותיהן וזכויות כל אדם שזקוק לעזרתן ולא אחנך שאם אעבור על הלכה זו או אחרת האדמה תפער את פיה ותבלע את כולנו.
אני נושאת את שמו לשווא, אני מספרת בדיחות שואה (דרך אגב- אמנם טיעון פופוליסטי- אבל רבאק- איפה הוא היה אז?!).
אני רואה נצחית של חצאי כוסות מלאות- לעיתים עד כדי טמטום קל ומאמינה באדם ולא חושבת שכל העולם מרמה אותי (וקשה לי מאוד עם מי שכן).
אני משתדלת להרביץ בבנותי דרך ארץ גם בדרכים בארץ וגם במובנים הרבים הנוספים של הביטוי הזה (ולעיתים רוצה להרביץ גם דברים אחרים אבל עוצרת בזמן... ואם יש אלוהים הוא יודע שלעיתים מגיע להן...),
ויש הרבה אנשים שמגיעה להם סליחה ממני- שפגעתי שלא בכוונה, שזנחתי, ששכחתי, שאהבתי מרחוק ולא ידעתי מה להגיד, ששנאתי ואני חושבת שבשנאתי עשיתי רע, ששתקתי כשהייתי צריכה לצרוח.
בגדול- החטא הכי גדול שלי הוא שאהבתי יותר מידי.
והמבין יבין.

אני רוצה לבקש סליחה מהאיש שלי שלפעמים אני לוקחת אותו כמובן מאליו וזו בערך ההגדרה האחרונה שניתן להגדיר איתה אותו.
מהבנות שלי- שלפעמים אין לי סבלנות ניצחית.
בגלל אותה הסיבה גם מההורים שלי.
מהאחים שלי- שהתברכו באחות שלא יודעת לנהל סמול טוק בטלפון, ומתקשרת רק פעם בשבוע, אבל זה יקירי כי אין לי אחות! אני פשוט לא מתורגלת!

ואם יש אלוהים- אז אדוני: סליחה, אבל בהתחשבנות בינינו- לא אני צריכה לצום...

והנה נקמת הגברת בדיאטה בשאר העולם:

עוגיות טחינה עם דבש ופקאן סיני של בני סיידא - נכון היו כבר- גם אלו שוות בריבוע....

200 גר' חמאה רכה
100 גר' (שקית) אבקת סוכר
5 כפות דבש
1 חלמון (מה עושים עם החלבון? זורקים! תתארו לכם....)
1 כפית תמצית וניל
1 כוס טחינה גולמית
2 וחצי כוסות קמח מנופה
1 כפית אבקת אפייה
50 גר' פקאן סיני קצוץ דק (אפשר במעבד מזון ב"פולסים" קצרים).

שמים בקערת המיקסר עם וו לישה את החמאה, אבקת הסוכר, ומערבלים 3 דק' עד לקבלת קרם בהיר.
מוסיפים את הדבש, החלמון ותמצית הווניל ומערבלים עוד 1/2 דקה. משאירים את המיקסר לעבוד ומוסיפים בזרם דק את הטחינה.
מוסיפים את הקמח, אבקת האפיה והפקאנים ומעבדים לבצק אחיד.

עכשיו לפינת היצירה:
צרים מהבצק 3 גלילים בניילון נצמד (כבר בניילון החתוך) בקוטר 2-3 ס"מ, מגלגלים על משטח העבודה עד לקבלת גליל סביר (בני סיידא כותב "נאה"...) ושומרים במקרר שעתיים- באין שעתיים בנמצא אפשר בפריז- אבל אל תגלו...
מחממים תנור לחום בינוני (180),
חותכים את גלילי הבצק לעיגולים בעובי 1/2 ס"מ, מניחים על תבנית עם נייר אפיה ו"לוחצים" על כל עיגול חצי פקאן סיני.
אופים כ-20 דק' או עד שהעוגיות מזהיבות...
מקררים מאפסנים - אם זה מגיע לכדי אפסון...


חג סוכות שמח!

פלאים של החיים (ופלא שאני מרזה...)

השבוע הגיעה שיחת הנפש החצי שנתית שלי עם החברה הטובה שהצטמצמה לכדי יומולדת שמח פעם בשנה- וחג שמח- פעמיים בשנה.

אני כל כך אוהבת אותה שממש לא אכפת לי - אפילו לכלול בשיחות הנדירות האלו את ה "איזה חנטרישיות אנחנו, וצריך להיות בקשר"- יללה, יללה  - כאילו שזה קרה בעשר השנים האחרונות.

במהלך השיחה שארכה כשעתיים הגענו למקומות הכי נידחים שרק אני שומעת עליהם ממנה - ובהתאמה היא ממני.

היא אחת ממשפחות הפירוק שאני מלינה עילהן כאן חדשות לבקרים. היא מאילו שבעלה כבר נשוי שוב לבחורה בת 28 (ודרך אגב- כולן בנות 28, בול 10 שנים מתחתינו.. מה היה במחזור הזה שהביא לעולמינו צרור נפקניות שחפצות דווקא בסחורה חמה כדוגמאת גרוש מכוער עם 2-3 ילדים בממוצע ואקסית שהיא היא מתנת אלוהים לאדם... לא ברור). לא משנה. השיחה במפתיע הגיע למקום שלא דיברנו עליו בעבר.

מקום שכולנו- ההורים המודעים, לפחות על פי תפיסתינו עצמינו - לא חושבים עליו אפילו בלילה לפני השינה. מדחיקים אותו כרעה חולה, כזוועה.

בניגוד לכל האגדות (כן, שוב הן מרימות את ראשן הזקן, המעופש והמכוער...) שליבינו מתרחב בכל לידה והלב יכול להכיל שפע של אהבה שאין לה קצה: אנחנו לא אוהבים את ילדינו אותו הדבר.

זרקתי פצצה ואנסה לרפד את הבור שהיא יצרה.

חברתי היתה חדה וחד משמעית- מתוך צרור ילדיה יש אחד שכבר פחות, הרבה פחות.

הרבה פחות מה- נזעקתי.

לא יודעת בדיוק- היא ענתה. הרבה פחות רגש. 

אני חייבת להגיד- באמת בלי להתייפף שלא הפנמתי את המסר שכפי הנראה התבשל כבר הרבה זמן אצל הדוברת.

אני לעיתים -אמרתי לאהובתי- מרגישה שאני לא אוהבת אותו הדבר את כולן,  הלוא הן כל כך שונות לעזאזל, איך אפשר? אבל לא לאהוב ?

הוא מכעיס אותי כל כך- היא אמרה. יותר מהאחרים, אני כאילו לא מרוצה מהילד שהוא הופך להיות ככה שהוא לא מעורר בי שום חום או שמחה- רק כעס וריב וצעקות.

ביני לביני- הודתי שאני מכירה את הז'אנר- יש את אילו שיוציאו אותך מדעתך יותר מהאחרים, יש את אילו שהם יותר "עבודה" ופחות הנאה. אבל פחות לאהוב?

(וזו התמונה שהופיע כהצעות למתקנים בגן שעשועים לילדים רעים....) 

עכשיו תדמיינו אותי בפוזת קומיקס של הגיבורה המגרדת פדחתה כדי לשלוף את הטיעון שיהפוך את השיחה למשהו פחות זוועתי מהכיוון שהיא התגלצ'ה אליו.
אולי גם את חברתי עצמה מהמחשבות שהיא הדרדרה אליהן.

ועכשיו- בקומיקס כמו בקומיקס- נדלקה הנורה מעל הראש.

קחי סיטואציה- אמרתי- ונא לזרום איתי בצורה חופשית- הרי כבר הוצאת מהפה את הסוד השחור הזה והשמיים לא צנחו על ראשינו- 

נניח ומחר את מקבלת טלפון מביה"ס- הטלפון הזה שמצניח את הלב לציפורניים ברגליים, והטלפון הוא מסוג שמודיע שהילד נפגע - פיזית או מנטאלית. הוא נפצע, הוא הושפל, מורה עשתה לו עוול- בחרי את אחת האופציות המזופתות- מה את מרגישה?

היה שקט מהצד השני - עד שנשמע קינוח אף נוזל במיוחד.

אני מוכנה להרוג-התחילה חברתי והמשיכה לנסוק למעלה- אני אפרק את מי שנגע בו או בליבו, אני אוודה שהוא בסדר, הוא לא לבד בעולם- אמא שלו תשמור עליו מכככווולם....

והמשיכה והמשיכה והמשיכה.

גם בסערת הרגשות הזו לא עצרתי אותה.

נפרדנו עד לפסח- ה"חג שמח" הבא.

והמסר לי לשנה הקרובה?! - זה שיש לי 3 פלאים בבית. יצאו מאותו מקום (ויש לי הוכחות חותכות), נוצרו מאותם חומרי גלם ובכל זאת שלושה יצורים שונים מהיסוד. הן אפילו לא ממש דומות חיצונית.

אני מודה שאני אוהבת גם בהתאמה כל אחת קצת אחרת. (ואת שלושתן אותו הדבר כשהן ישנות...),
יש מתבגרת
יש מאתגרת, 

יש רגישה, 

יש חוצפנית, 

יש קיפודה שצריך לקלוף ממנה קוצים, 

יש שלוש שעוד צריכות חיבוקים על בסיס 3 פעמים ביום. 

יש מתחכמות ויש רקדניות,

יש ציירת ויש גאון מתמטי, 

יש רחבת לב לכל מי שנשמה באפו
ויש את זו שצריך לעבוד מאוד קשה כדי שהיא תספור אותך.

ומטרתי בשנה הקרובה וכל השנים שיבואו באהבה, בריאות ואושר על כולנו היא אחת.
שהן ידעו שאני אוהבת, הכי שאני יכולה.
משורשי שערותי ועד קצות צפורני.
שאני אוהב לנצח. 

אולי לא אותו הדבר כל אחת אבל לעולם לא אבלבל כעס, תשישות ויומיום מפרך עם אהבה.

ומי שיעז לגעת בהן שלא בטובתן או לשבור את ליבן-
שיתכונן- אני אוציא לו את הרגל מהתחת.

ולסיום- אני כבר שמונה וחצי קילו פחות...

בזכות דיאטה, סליחה, תוכנית מופלאה,

ובעיתות חירום בזכות הלזניה הזו...:

לזניה חלבית

מצרכים:

9 עלי לזניה

1 קופסת קוטג' 3%

1 ביצה

1 כף שמן

1 קופסת עגבניות מקולפות

1 רסק עגבניות

½ כוס מים

10 פרוסות חצילים דקות שהוברשו בכף שמן זית

1 בצל

1 שום

כף בזיליקום

1 כפית אבקת מרק בצל

3 פרוסות גבינה מעמק לייט מגורדות

אופן הכנה:

חצילים: פורסים את החציל לפרוסות דקות ומברישים בכף שמן זית ומעט מלח,

מכניסים לתנור לכ-15 דקות.

רוטב:חותכים את הבצל לקוביות קטנות וכותשים את השום, מחממים כף שמן במחבת ומוסיפים את הבצל,רסק עגבניות וקופסת עגבניות מקולפות. מוסיפים בזיליקום,אבקת מרק בצל,מלח ופלפל שחור לפי הטעם, מוסיפים רבע כוס מים

כשהרוטב מוכן מניחים בצד לצנן.

מלית:טורפים ביצה עם קופסת קוטג ומעט מלח.

מרפדים את תחתית התבנית ברוטב העגבניות ומעל מניחים את עלי הלזניה

מברישים את העלים ברוטב ומעל מפזרים את פרוסות החציל ומעל את מלית הגבינה. מרפדים בעלי לזניה וחוזרים על הפעולה עם מלית הגבינה שוב.

מחממים תנור ל- 180 מעלות ומכניסים את הלזניה לכ -40 דקות.

אחרי חצי שעה מוסיפים מעט רוטב מעל הלזניה ומפזרים את הגבינה הצהובה המגורדת.

רבע לזניה לארוחת ערב חצי לארוחת צהרים....