סליחה, דבש, עוגיות, טחינה ופקאן סיני

אני לא מאמינה באלוהים זה או אחר. בכורתי מזכירה לי את זה בכל פעם שאני נושאת שמו לשווא.
כשהן אומרות את השם המפורש - אני עונה כמנהג הפולנים הקלישאתיים:"את יכולה לקרוא לי אמא..." למה למי היו במצטבר 3 יממות צרירי לחץ ללא אפידורל ו-14 תפרים?! לאלוהים?!

אנחנו לא צמים- למרות שמידי פעם בפעם מרביצים איזה חטא חביב.
אני למשל- וסליחה על הוידוי- שלא לומר- המסמך האנושי המזעזע- אני מרכלת לפעמים....
כמה ימים לפני כיפור ישבתי עם חברה על המדרכה ליד הבית ו... איך לומר... קישקשנו... ואז הגורל/ האלוהות/ הקארמה (הקף את מה שאת/ה מאמין/ה בו) עקץ אותי עקרב בתחת.
באמא שלי.
לא מתים מזה מסתבר אבל ללא ספק מדובר בחתיכת עונש. כואב, כואב, כואב.

העקיצה היותר מענינת באה מכיוון הבכורה "אני מאמינה שיש אלוהים" הגיעה האמירה- כפי הנראה אחרי הרבה מחשבות והתלבטויות.
בעיקר- הערכתי. וזו גם היתה תגובתי- בבית אפיקורסי כשלנו יש כאן הרבה אומץ. יש אלוהים בליבה מסתבר אבל אין שום סיכוי לחזרה בתשובה-ההלכות והמנהגים מוזרים וזרים לה וממש לא מענינים אותה. בנתיים.
אני מנהלת איתו כבר שנים מרכת יחסים מעניינת. לפעמים- אני מודה- אני בודקת עד כמ אגיע רחוק בהתרסה כדי שאענש... הגעתי רחוק אבל כנראה התקזזתי על סך המעשים הטובים שלי- שלא נענשתי.
לנצח אני אאמין שחשוב לשמור על הגר, והחלש, והעני והמוגבל על אי אכילת שרימפס.
וחשוב ומותר האדם מן האדמה, ואם יגידו לפנות את ביתי תמורת שלום וחיים- ראו אותי כארוזה ומוכנה. אני כנראה לנצח אחנך את בנותי לחמול ולהגן, ולעמוד על זכויותיהן וזכויות כל אדם שזקוק לעזרתן ולא אחנך שאם אעבור על הלכה זו או אחרת האדמה תפער את פיה ותבלע את כולנו.
אני נושאת את שמו לשווא, אני מספרת בדיחות שואה (דרך אגב- אמנם טיעון פופוליסטי- אבל רבאק- איפה הוא היה אז?!).
אני רואה נצחית של חצאי כוסות מלאות- לעיתים עד כדי טמטום קל ומאמינה באדם ולא חושבת שכל העולם מרמה אותי (וקשה לי מאוד עם מי שכן).
אני משתדלת להרביץ בבנותי דרך ארץ גם בדרכים בארץ וגם במובנים הרבים הנוספים של הביטוי הזה (ולעיתים רוצה להרביץ גם דברים אחרים אבל עוצרת בזמן... ואם יש אלוהים הוא יודע שלעיתים מגיע להן...),
ויש הרבה אנשים שמגיעה להם סליחה ממני- שפגעתי שלא בכוונה, שזנחתי, ששכחתי, שאהבתי מרחוק ולא ידעתי מה להגיד, ששנאתי ואני חושבת שבשנאתי עשיתי רע, ששתקתי כשהייתי צריכה לצרוח.
בגדול- החטא הכי גדול שלי הוא שאהבתי יותר מידי.
והמבין יבין.

אני רוצה לבקש סליחה מהאיש שלי שלפעמים אני לוקחת אותו כמובן מאליו וזו בערך ההגדרה האחרונה שניתן להגדיר איתה אותו.
מהבנות שלי- שלפעמים אין לי סבלנות ניצחית.
בגלל אותה הסיבה גם מההורים שלי.
מהאחים שלי- שהתברכו באחות שלא יודעת לנהל סמול טוק בטלפון, ומתקשרת רק פעם בשבוע, אבל זה יקירי כי אין לי אחות! אני פשוט לא מתורגלת!

ואם יש אלוהים- אז אדוני: סליחה, אבל בהתחשבנות בינינו- לא אני צריכה לצום...

והנה נקמת הגברת בדיאטה בשאר העולם:

עוגיות טחינה עם דבש ופקאן סיני של בני סיידא - נכון היו כבר- גם אלו שוות בריבוע....

200 גר' חמאה רכה
100 גר' (שקית) אבקת סוכר
5 כפות דבש
1 חלמון (מה עושים עם החלבון? זורקים! תתארו לכם....)
1 כפית תמצית וניל
1 כוס טחינה גולמית
2 וחצי כוסות קמח מנופה
1 כפית אבקת אפייה
50 גר' פקאן סיני קצוץ דק (אפשר במעבד מזון ב"פולסים" קצרים).

שמים בקערת המיקסר עם וו לישה את החמאה, אבקת הסוכר, ומערבלים 3 דק' עד לקבלת קרם בהיר.
מוסיפים את הדבש, החלמון ותמצית הווניל ומערבלים עוד 1/2 דקה. משאירים את המיקסר לעבוד ומוסיפים בזרם דק את הטחינה.
מוסיפים את הקמח, אבקת האפיה והפקאנים ומעבדים לבצק אחיד.

עכשיו לפינת היצירה:
צרים מהבצק 3 גלילים בניילון נצמד (כבר בניילון החתוך) בקוטר 2-3 ס"מ, מגלגלים על משטח העבודה עד לקבלת גליל סביר (בני סיידא כותב "נאה"...) ושומרים במקרר שעתיים- באין שעתיים בנמצא אפשר בפריז- אבל אל תגלו...
מחממים תנור לחום בינוני (180),
חותכים את גלילי הבצק לעיגולים בעובי 1/2 ס"מ, מניחים על תבנית עם נייר אפיה ו"לוחצים" על כל עיגול חצי פקאן סיני.
אופים כ-20 דק' או עד שהעוגיות מזהיבות...
מקררים מאפסנים - אם זה מגיע לכדי אפסון...


חג סוכות שמח!