מאז הנץ הפייסבוק בחיי נהייתי אושיית אופנה מבוקשת.
במסגרת הרוחות מהעבר שחזרו לחיי - שבו להן שתי חברות טובות משתי תקופות חיים לגמרי שונות (מה זה שונות, אני צריכה לבדוק טוב טוב אם בעצמי אני אותו האדם).
האחת- כתבת צרכנות/תרבות/אופנה/מעצבת אופנה- שעבדה איתי זמן רב בחברת ביטוח שכבר לא קיימת שנפשי חברה בנפשה, מה גם שאנחנו נושאות את אותו שם פרטי.
השניה- (עיין טורים קודמים) הייתה איתי בחדר בקורס ת"ש (בגיל שעוד היה לי ברור שאני אשנה את העולם, אביא שלום עולמי ואמצא תרופה לסרטן ובכלל שעוד הייתי אוהבת אדם ללא הבדלי דת, גזע וכו' וכו').
כבר בקורס היא היתה רזה, תמירה שנונה ויפיפיה בעיני ובכלל...
מעבר לחדוות השמחה שבמפגש המחודש וקצת צימצום פערי עבר - או בעברית פשוטה- ריכולים, קרה מהפכונצ'יק בחיי.
מהפכונצ'יק- כי בימים אלו מהפך הוא:
גירושין (היה צריך לחסן נגד זה לא נגד שפעת החזירים- כאן אכן מדובר במגפה).
מוות (טפו טפו טפו) שגם הוא הפך אפס קצת פופולרי מידי בקרב משפחות מורחבות של חברים, מקורבים וחברים בעצמם.
או הריונות ולידות או ההפך מהריונות ולידות. זה מהפך שניתן להתהדר בו.
המהפכונצ'יק (מילה שמאוד נעים להקליד וחולשת על רוב המקלדת- תנסו!) הוא שמבחינת המרחב הוירטואלי/ פייסבוקי- הפכתי בין לילה לאושיית אופנה נחשקת. כל מעצבות האופנה שהבינו שהמרחב הזה שווה משהו- הציעו לי חברות, אני מעודכנת בכל מכירה, ליין חדש, או סתם עדכונים ממש באופן שותף.
אתמול דפנה לוינסון (אחת מאילו ששמעתי והכרתי קודם- שלא לומר- יש לי כמה בגדים שלה בארון....) הציעה לי חברות.
"דפנה לוינסון הציעה לי חברות"
"את לא תפוסה?!" שאלה ביתי שמתבגרת והופכת צינית יותר מאמא שלה מרגע לרגע.
"אין לה חברות משלה?" שאל הוא- שהבנתי שהציניות זה לא רק אחריותי בגיל הרך.
נו,נו,
אם הן רק היו יודעות מה אני לובשת, איך אני מסתרקת, מה אני נועלת, ואיך בעלי יוצא בבוקר מהבית...
בכל אופן זה המקום לפרגן לחברותי החדשות שעושות יופי של בגדים:
שרון ברונשר
אוסי גלבוע
גרדרובה
אבישג ארבל (שפעם עשתה מכירה בבית שלי בכפר יונה עם תינוקת בת יומה...)
נפטלין (באהבה גדולה לשניידר)
דפנה לוינסון
ותודה רבה למלבישה שהביאתני עד הלום...
ועכשיו,
לנשק יום הדין,
המתכון שאין עליו והרבה אנשים לא מודים בפה מלא- אבל אוהבים אותי בזכותו.
והוא גם בין היחידים שאיתו אולי אוכל להכנס לכל הבגדים הנ"ל.
ה - פסטו של הדס (ושל גיל חובב.... אבל מי זוכר?!)
חצי כוס צנוברים
רבע כוס שמן זית
1 כוס דחוסה בזיליקום (רק עלים, בלי גבעולים)
3 שיני שום קלופות
רבע כוס גבינת פרמזן מגוררת
חצי כפית מלח
לקצוץ במעבד מזון עד למרקם משחתי (אפשר להוסיף מעט שמן זית אם המרקם "קשוח" עבורכם קצת).
מתאים להכל ולכולם....אפילו על מצה.
ועכשיו שכולם יודעים איך מכינים, מי יאהב אותי?!.....
במסגרת הרוחות מהעבר שחזרו לחיי - שבו להן שתי חברות טובות משתי תקופות חיים לגמרי שונות (מה זה שונות, אני צריכה לבדוק טוב טוב אם בעצמי אני אותו האדם).
האחת- כתבת צרכנות/תרבות/אופנה/מעצבת אופנה- שעבדה איתי זמן רב בחברת ביטוח שכבר לא קיימת שנפשי חברה בנפשה, מה גם שאנחנו נושאות את אותו שם פרטי.
השניה- (עיין טורים קודמים) הייתה איתי בחדר בקורס ת"ש (בגיל שעוד היה לי ברור שאני אשנה את העולם, אביא שלום עולמי ואמצא תרופה לסרטן ובכלל שעוד הייתי אוהבת אדם ללא הבדלי דת, גזע וכו' וכו').
כבר בקורס היא היתה רזה, תמירה שנונה ויפיפיה בעיני ובכלל...
מעבר לחדוות השמחה שבמפגש המחודש וקצת צימצום פערי עבר - או בעברית פשוטה- ריכולים, קרה מהפכונצ'יק בחיי.
מהפכונצ'יק- כי בימים אלו מהפך הוא:
גירושין (היה צריך לחסן נגד זה לא נגד שפעת החזירים- כאן אכן מדובר במגפה).
מוות (טפו טפו טפו) שגם הוא הפך אפס קצת פופולרי מידי בקרב משפחות מורחבות של חברים, מקורבים וחברים בעצמם.
או הריונות ולידות או ההפך מהריונות ולידות. זה מהפך שניתן להתהדר בו.
המהפכונצ'יק (מילה שמאוד נעים להקליד וחולשת על רוב המקלדת- תנסו!) הוא שמבחינת המרחב הוירטואלי/ פייסבוקי- הפכתי בין לילה לאושיית אופנה נחשקת. כל מעצבות האופנה שהבינו שהמרחב הזה שווה משהו- הציעו לי חברות, אני מעודכנת בכל מכירה, ליין חדש, או סתם עדכונים ממש באופן שותף.
אתמול דפנה לוינסון (אחת מאילו ששמעתי והכרתי קודם- שלא לומר- יש לי כמה בגדים שלה בארון....) הציעה לי חברות.
"דפנה לוינסון הציעה לי חברות"
"את לא תפוסה?!" שאלה ביתי שמתבגרת והופכת צינית יותר מאמא שלה מרגע לרגע.
"אין לה חברות משלה?" שאל הוא- שהבנתי שהציניות זה לא רק אחריותי בגיל הרך.
נו,נו,
אם הן רק היו יודעות מה אני לובשת, איך אני מסתרקת, מה אני נועלת, ואיך בעלי יוצא בבוקר מהבית...
בכל אופן זה המקום לפרגן לחברותי החדשות שעושות יופי של בגדים:
שרון ברונשר
אוסי גלבוע
גרדרובה
אבישג ארבל (שפעם עשתה מכירה בבית שלי בכפר יונה עם תינוקת בת יומה...)
נפטלין (באהבה גדולה לשניידר)
דפנה לוינסון
ותודה רבה למלבישה שהביאתני עד הלום...
ועכשיו,
לנשק יום הדין,
המתכון שאין עליו והרבה אנשים לא מודים בפה מלא- אבל אוהבים אותי בזכותו.
והוא גם בין היחידים שאיתו אולי אוכל להכנס לכל הבגדים הנ"ל.
ה - פסטו של הדס (ושל גיל חובב.... אבל מי זוכר?!)
חצי כוס צנוברים
רבע כוס שמן זית
1 כוס דחוסה בזיליקום (רק עלים, בלי גבעולים)
3 שיני שום קלופות
רבע כוס גבינת פרמזן מגוררת
חצי כפית מלח
לקצוץ במעבד מזון עד למרקם משחתי (אפשר להוסיף מעט שמן זית אם המרקם "קשוח" עבורכם קצת).
מתאים להכל ולכולם....אפילו על מצה.
ועכשיו שכולם יודעים איך מכינים, מי יאהב אותי?!.....
2 תגובות:
אני!!!! בפגישה הראשונה שלנו (אחת על אחת) את כבר סיפרת שאת מצפינה. אבל התאהבתי... מחכה בסבלנות לרגע שדרכנו יצטלבו שוב.
בחזרה!!! עם פסטו או בלי... אולי כבר תבואי להצטלב פה? לא סתם עברתי למקום היחיד שיש לך בו חברת ילדות....
הוסף רשומת תגובה