תמיד הימים האלו- סבתא (מהרשומה הקודמת- שאגב הביאה תגובות מרגשות עד דמע), ויום הזיכרון - הם לא בדיוק הנאה כל כך גדולה, והשנה באופן יוצא מן הכלל העיתונים בין לבין עוד מעיקים פי כמה.
אני בת למשפחה שכולה- דודי זאב וקס (וקסי) ז"ל נהרג במבצע קדש ובית סבא וסבתא היה מלא באבל והנצחה, אנחנו- (אני, אחי, ובני דודי) מכירים את הר הרצל כאת כף ידינו, יכולים אפילו להחליף את החזן באל מלא רחמים עם ההקדשה לחללי צה"ל.
בהמשך חיי נתווספו "חללים" נוספים בלב של אנשים שהכרתי, שירתתי לצידם, היו טירונים שלי ו... תשלימו לבד- אני ממש לא יחידת סגולה - אני חושבת שכל אדם שני שחי כאן עונה על אותם קריטריונים. אולי כל אדם ראשון.
בדרך כלל אני נדבקת למסך כל יום הזיכרון ובולעת סרטי הנצחה וסרטים "לזכר" ומקללת את עצמי שעוד לא הרמתי את הכפפה ועשיתי את הסרט הדוקומנטרי לזכר דוד שלי לפני שבאמת יהיה מאוחר מידי.
השנה החדשות האחרונות ממלאות אותי תחושת גועל, והערכים שלאורם גודלתי ואני מגדלת את בנותי (אני מקווה) נרמסים כלאחר יד על ידי שני מוסדות שהאמונה שלי בהם היתה כמעט אבסולוטית- שלטון ועיתונות.
אני רוצה - לא בציניות - לשאול את הבחורה הצעירה ענת קם - למה?
התאהבת? (זה הטיעון היחיד שאני יכולה לגייס איזה תת הבגיון ולנסות להבין),
הרגשת שאנחנו פושעים כנגד הכיבוש- ברמה שראוי לסכן את אחיך החיילים ואת כולנו?
ואם הצבא כל כך שוגה ויש לפרסם, לפי ראות עיניך, את כל הפעולות הסודיות שעומדים לבצע, ואף למעלה מכך - מדוע את נשארת חלק מארגון שיש כך לפגוע בו?
שמעתי המון דעות ופרשנויות לפרשה- אבל איפה את? אביך אמר שאת מתחרטת ולא התכוונת לפגוע- אבל למה כן התכוונת?
מה החשש?
שכאשר נשמע למה- זה יפגע בך בעונש שאת אולי תקבלי?
עשית מעשה יקירתי? עוד לא שמענו קול חרטה? - אז אולי תעמדי מאחורי מעשיך ותשאי בעונש? - כי כל מה שנשמע עד כה הן מילים תמהות על הרעש שנעשה בעקבות הפשע.
הארץ - במימון כספי הקוראים שלו מחזיק בחו"ל עיתונאי שהיה ועדיין מחצית (לפחות) מכל הפרשה המבחילה הזו (כזו אני- בוגדים גורמים לכל האוכל שלי "לעלות") וחושב שהעיתון כגוף- עושה מהלך נכון.
גם את סגן העורך הגאוני אורי תובל (שניסיתי מאוד לצטט את פועלו האחרון בנושא משפחת פרץ - ואיכשהו "הארץ" הצליחו למחוק את כל הכתבות למעט זאת.)
ואם להוסיף את בני ציפר- האיש החם,הלבבי והנאור שכתב מילים נהדרות כאילו אז מצבינו מ ע ו ל ה , וכדאי ואף רצוי מייד לעשות מנוי ל"הארץ" ולהנות מכל השפע האינטליגנטי הזה שנכתב בכייף בשם חופש הביוטי- יש אולי להזכיר ל"הארץ" שהחופש הדמוקרטי הזה שהם כה נהנים למתוח ובשמו לפגוע הוא אותו חופש שמתיר לכולנו לא לצרוך את עיתונם- אז, כמו שאומרת יפעת חברתי no money, no honey, ובלי כסף בחברה הדמוקרטית שלנו קשה מאוד לשרוד.
ואם ב- money עסקינן- אזי ראש ממשלה לשעבר, ראש עיר הבירה שלנו לשעבר ועוד שועי ארץ למיניהם מתחו גם את ההגדרה הזו לגבולות מאוד הזויים ולא מקובלים.
ביני לביני וברמה הבסיסית ביותר של רמת הבנה של גיל 8-10 נניח אני תוהה-
באמת חשבתם שזה בסדר? שאילו פעולות מוסריות שאפשרי יהיה לעבור עליהן לסדר היום? ובכלל- מהו "סדר היום" שלכם?- האם יש בו משהו מעבר לכסף? אלו נבחרינו, ככה אנחנו נראים?
גמרתי להתלהם- כמו שניתן להבין- דווקא בימים אלו נובטת בי ההכרה הציונית - שאני כאן לא במקרה ושיש דברים שפוגעים בעצם קיומי- ואז, אוהו- ניתן להבין שאני קצת נפיצה.
חשבתי האם נכון לסיים במתכון,
בכל זאת מזמן לא חשתי דמגוגית כמו היום, ומבולבלת ממחשבות סותרות של ציונות צדקנית א-לה ליברמן מעורבת בשמאלנות קיצונית שהיא היא הנר לרגלי- לדבר ולדבר ולדבר ולדבר- וכשנדמה שכבר אין מוצא- למצוא את בת דמותי בצד השני-ו... ניחשתם נכון- להמשיך ולדבר.
האלטרנטיבה היא מחורבנת פי כמה.
המתכון הכי ישראלי שחבוי באמתחתי הוא כמובן- פלאפל, באדיבות דודה מיכל מנטף...
(מה חשבתם שאני אגרר למתכוני מנגל?....)
פלאפל ביתי (הרבה פצ'קרי- אבל שווה...)
1/2 קג' חומוס מושרה לילה ורך
2 כוסות פטרוזיליה קצוצה
1 כוס כוסברה קצוצה
1 בצל גדול קצוץ דקדק (אפשר במעבד מזון)
5 שיני שום (כנ"ל)
פלפל ירוק חריץ קצוץ בלי חרצנים (אופציונאלי)
1/2 כף מלח
1 כפית כמון
1 כוס זרעי כוסברה קלויים וטחונים (אפשר במכתש ועלי)
לערבב הכל
ליצור כדורי ולטגן.
ניתן לשמור במקפיא ולהפשיר קצת גם לארוחת צהריים.
חג שמח.
אני בת למשפחה שכולה- דודי זאב וקס (וקסי) ז"ל נהרג במבצע קדש ובית סבא וסבתא היה מלא באבל והנצחה, אנחנו- (אני, אחי, ובני דודי) מכירים את הר הרצל כאת כף ידינו, יכולים אפילו להחליף את החזן באל מלא רחמים עם ההקדשה לחללי צה"ל.
בהמשך חיי נתווספו "חללים" נוספים בלב של אנשים שהכרתי, שירתתי לצידם, היו טירונים שלי ו... תשלימו לבד- אני ממש לא יחידת סגולה - אני חושבת שכל אדם שני שחי כאן עונה על אותם קריטריונים. אולי כל אדם ראשון.
בדרך כלל אני נדבקת למסך כל יום הזיכרון ובולעת סרטי הנצחה וסרטים "לזכר" ומקללת את עצמי שעוד לא הרמתי את הכפפה ועשיתי את הסרט הדוקומנטרי לזכר דוד שלי לפני שבאמת יהיה מאוחר מידי.
השנה החדשות האחרונות ממלאות אותי תחושת גועל, והערכים שלאורם גודלתי ואני מגדלת את בנותי (אני מקווה) נרמסים כלאחר יד על ידי שני מוסדות שהאמונה שלי בהם היתה כמעט אבסולוטית- שלטון ועיתונות.
אני רוצה - לא בציניות - לשאול את הבחורה הצעירה ענת קם - למה?
התאהבת? (זה הטיעון היחיד שאני יכולה לגייס איזה תת הבגיון ולנסות להבין),
הרגשת שאנחנו פושעים כנגד הכיבוש- ברמה שראוי לסכן את אחיך החיילים ואת כולנו?
ואם הצבא כל כך שוגה ויש לפרסם, לפי ראות עיניך, את כל הפעולות הסודיות שעומדים לבצע, ואף למעלה מכך - מדוע את נשארת חלק מארגון שיש כך לפגוע בו?
שמעתי המון דעות ופרשנויות לפרשה- אבל איפה את? אביך אמר שאת מתחרטת ולא התכוונת לפגוע- אבל למה כן התכוונת?
מה החשש?
שכאשר נשמע למה- זה יפגע בך בעונש שאת אולי תקבלי?
עשית מעשה יקירתי? עוד לא שמענו קול חרטה? - אז אולי תעמדי מאחורי מעשיך ותשאי בעונש? - כי כל מה שנשמע עד כה הן מילים תמהות על הרעש שנעשה בעקבות הפשע.
הארץ - במימון כספי הקוראים שלו מחזיק בחו"ל עיתונאי שהיה ועדיין מחצית (לפחות) מכל הפרשה המבחילה הזו (כזו אני- בוגדים גורמים לכל האוכל שלי "לעלות") וחושב שהעיתון כגוף- עושה מהלך נכון.
גם את סגן העורך הגאוני אורי תובל (שניסיתי מאוד לצטט את פועלו האחרון בנושא משפחת פרץ - ואיכשהו "הארץ" הצליחו למחוק את כל הכתבות למעט זאת.)
ואם להוסיף את בני ציפר- האיש החם,הלבבי והנאור שכתב מילים נהדרות כאילו אז מצבינו מ ע ו ל ה , וכדאי ואף רצוי מייד לעשות מנוי ל"הארץ" ולהנות מכל השפע האינטליגנטי הזה שנכתב בכייף בשם חופש הביוטי- יש אולי להזכיר ל"הארץ" שהחופש הדמוקרטי הזה שהם כה נהנים למתוח ובשמו לפגוע הוא אותו חופש שמתיר לכולנו לא לצרוך את עיתונם- אז, כמו שאומרת יפעת חברתי no money, no honey, ובלי כסף בחברה הדמוקרטית שלנו קשה מאוד לשרוד.
ואם ב- money עסקינן- אזי ראש ממשלה לשעבר, ראש עיר הבירה שלנו לשעבר ועוד שועי ארץ למיניהם מתחו גם את ההגדרה הזו לגבולות מאוד הזויים ולא מקובלים.
ביני לביני וברמה הבסיסית ביותר של רמת הבנה של גיל 8-10 נניח אני תוהה-
באמת חשבתם שזה בסדר? שאילו פעולות מוסריות שאפשרי יהיה לעבור עליהן לסדר היום? ובכלל- מהו "סדר היום" שלכם?- האם יש בו משהו מעבר לכסף? אלו נבחרינו, ככה אנחנו נראים?
גמרתי להתלהם- כמו שניתן להבין- דווקא בימים אלו נובטת בי ההכרה הציונית - שאני כאן לא במקרה ושיש דברים שפוגעים בעצם קיומי- ואז, אוהו- ניתן להבין שאני קצת נפיצה.
חשבתי האם נכון לסיים במתכון,
בכל זאת מזמן לא חשתי דמגוגית כמו היום, ומבולבלת ממחשבות סותרות של ציונות צדקנית א-לה ליברמן מעורבת בשמאלנות קיצונית שהיא היא הנר לרגלי- לדבר ולדבר ולדבר ולדבר- וכשנדמה שכבר אין מוצא- למצוא את בת דמותי בצד השני-ו... ניחשתם נכון- להמשיך ולדבר.
האלטרנטיבה היא מחורבנת פי כמה.
המתכון הכי ישראלי שחבוי באמתחתי הוא כמובן- פלאפל, באדיבות דודה מיכל מנטף...
(מה חשבתם שאני אגרר למתכוני מנגל?....)
פלאפל ביתי (הרבה פצ'קרי- אבל שווה...)
1/2 קג' חומוס מושרה לילה ורך
2 כוסות פטרוזיליה קצוצה
1 כוס כוסברה קצוצה
1 בצל גדול קצוץ דקדק (אפשר במעבד מזון)
5 שיני שום (כנ"ל)
פלפל ירוק חריץ קצוץ בלי חרצנים (אופציונאלי)
1/2 כף מלח
1 כפית כמון
1 כוס זרעי כוסברה קלויים וטחונים (אפשר במכתש ועלי)
לערבב הכל
ליצור כדורי ולטגן.
ניתן לשמור במקפיא ולהפשיר קצת גם לארוחת צהריים.
חג שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה