חשבון נפש בווארי

לפני כמה ימים שאלה אותי בת דודתי האהובה כמה זמן לוקח לי לכתוב ותלכנן רשומה.
זו תוכננה מרגע הישמע הבלוג.
בעצם הבלוג כולו בצורה זו או אחרת מוקדש לאשה אחת.
שאם היא היתה יודעת שמה שיצא בסוף מיכולות הכתיבה שלי זה בלוג משפחתי/אישי ובעיקר עם מתכונים היא היתה מאושרת- בזה אני בטוחה.
הפעם היחידה שהתעמתתי איתה פנים אל פנים היתה סביב אוכל.

הבלוג מוקדש לסבתי אהובתי נחמה טמקין ז"ל.
אחת הגיבורות המרכזיות בעיצוב דמותי, מישנתי וצורת חשיבתי עד עצם היום הזה.

אם אני חושבת קצת מהצד על מהלך חיי ועל הרצון העז שלי לאמהות ולעיסוק בעצם באמהות אני רואה אותה לנגד עיני.
כשאני מנסה לנתח את געגועי העזים אליה בחיי אני מתגעגעת לאהבה הכי בלתי אמצעית שאינה תלויה בכלום- אהבה של סבא/סבתא לנכד.
באהבה הזו אין צורך לחנך, לשאת בעול רק לאהוב. סבתא שלי הצטיינה בזה באופן שיכולתי להעריך אחרי מותה.
בערוב ימיה פולניותה קצת שיגעה אותי ולעיתים (רק רחוקות) נהגתי כלפי בחוסר סבלנות- ואין דבר בחיי שאני מצרה עליו יותר מזה.
בגללה אני נלחמת על מקומם של הסבים בחיי בנותי- גם ברגעים שזה ממש לא מתאים לי. כי האהבה הטהורה הזו היא נכס שיש לחגוג עליו בחיים- הוא חד פעמי לחלוטין בעיני.

וסבתא עצמה?
בחרה במשפחה, תמיד. בצעירוצתה (14) הפסיקה ללמוד והתחילה בעזרה בפרנסה, בחתונתה בחרה להתחשב ברצונו של סבי והקדישה עצמה לבית- לילדיה ואח"כ לנכדיה. התאלמנה בגיל צעיר ולא הקימה זוגיות נוספת מרוב אהבה לסבא שלי.
היא היתה האישה הכי לא קוטרית שאני מכירה ולא נתנה לאף אחד לקטר לידה ("הדסי כל המשפחה שלנו לא חזקים בחשבון- אז צריך להפסיק להתחשבן עם כולם- זה לא הצד החזק שלנו").
היא הכירה כל חברה שלי, ולא רק שלי של כל ילדיה ונכדיה.
היא לא אהבה שאנחנו בוכים או מפגינים חולשה: בתור ילדה ונערה הלכנו יחד לסרטים- ואפילו בסרטים שעושים הכי לבכות בעולם (זכרונות מאפריקה, תנאים של חיבה) נינזפתי שהזלתי דמעות- אפילו בקולנוע חשוך.

חודשיים בערך לפני מותה מתה חברה הטובה וגיסתה האהובה - זלדה לוריא.
בלוויה הלכנו שלובות זרוע:
"אל תבכי"
"גם לא בלוויה?"
"מה זה משנה איפה? אל תבכי".
בסוף הלוויה נגשנו עם זר פרחים שקניתי לקבר- היא לקחה את הפרחים והניחה על קבר האישה שהיתה הכי קרובה אליה בעשרים השנים האחרונות בחייה ואמרה:
"אמרת שתבואי ביום רביעי".
הניחה את הפרחים והלכה.

משום מה בימים אלו אני שפופה ונפגעת בקלות ומאוד מתגעגעת לאהבה הבלתי אמצעית הזו- כמו ילדה, רק כי אני אני.
ליום הולדתי השנה קיבלתי מתנה אחת בלבד, וברכות מחברות ומזרים בפייסבוק.זהו. הקרובים לי ביותר שכחו קצת. נכון אני לא בת שלוש, למרות שלפעמים גם אני צריכה לדעת שזוכרים אותי.
אבל תמיד ברגעים האלו צצה האג'נדה של סבתא שלי- אין סיבה לחשבן, אין סיבה להעלב, אני יודעת שאוהבים אותי, ויללה די, לדפדף הלאה ולהמשיך- עלבון מתנקם רק בנעלבת עצמה לא באף אחד אחר.
וכמו תמיד- היא צדקה ועדיין צודקת.

ולפינת הבישול.
היא היתה אחרונת המתכונאיות, שום דבר לא היה רשום והכל היה טעים תמיד בדיוק באותו הטעם. כנראה לקראת מותה היא קצת נידבה מתכונים (לי בראש יש תאורית קונספירציה בה עובדתית לא חולקו כל המתכונים לאדם אחד והידע התפזר על פני כמה וכמה בתי אב), ולי ניתן המתכון שאוטוטו יופיע.

ובאשר לריב היחיד בחיינו- כשהייתי סטודנטית ועזבתי את הבית המזין של הורי כל שיחת טלפון בינינו התחילה ב"מה אכלת"- לפני מה שלומך, לפני מה המצב- קודם אוכל.
כשהיא הבחינה שאני מתחממת בזריזות מהשאלה היא "העבירה" אותה להמשך השיחה והווריאציות שונות, למשל: "באוניברסיטה שלך יש מקום לקנות סנדוויץ'?" או "מה מעניין אכלת היום?". ואני בוורסיה הצעירה והמטומטמת שלי התעצבנתי.
לא צריך לנחש שהייתי מוכנה לתת מחצית המלכות לטלפונים האלו היום, לדובדבנים "שלי" בלפתן, לסלט כרוב ולסרט הערבי ביום שישי,
ולך אהובתי שאחרי ההכנות של ארוחת שישי יושבת ליד הדלפק בבית הורי ומורחת לק על ציפורנייך היפות כמו אמא של שבת אמיתית.
את רואה? בסוף אני מתבייכנת ומצחיקה את כולם בכתיבה ומסיימת תמיד עם אוכל...

היום יום ההולדת שלך.
אין קץ לגעגועי.

קרם בוואריה של סבתא נחמה - המתכון שאני קיבלתי

חב' בישקוטים - להניח על תחתית תבנית פיירקס מלבנית ולהרטיב בחלב

תערובת 1:
2 כוסות חלב   
כוס סוכר
2 כפות קמח

להרתיח על אש קטנה עד ביעבוע
להוסיף:
6 חלמונים
כוס אגוזי פקאן קצוצים
וחצי חב' ז'לטין

לצנן לטמפרטורת חדר תוך כדי ערבוב כדי שהז'לטין לא יקרש, מצד שני אם יוצקים על הבישקוטים כשזה חם- הבישקוטים "צפים"...

לצקת על הבישקוטים כשזה קריר.

להקציף מיכל שמנת מתוקה או שניים- תלוי בגודל התבנית עם 3 כפות סוכר.
לקשט באופן מסורתי עם סירופ שוקולד מבקבוק פלסטיק.