כשהכרתי את האיש שלי לפני אלפיים שנות, כהרגלי קצת חיטטתי (מול עיניו הפקוחות כמובן- אפשר לנוח) בתיבת האוצרות שלו- זו ששומרים בה שטויות, אפילו אילו שלא כ"כ שומרים פתקים וזיכרונות- מנסיוני מחזיקים איזו מגירת סודות זעירה ובה צעטאלע אחד או שניים. (נכון- אני קשישה דוברת יידיש- והמילה הנ"ל היא פתק במובן העיירה הקטנה של העניין).
בקופסא הקטנה היו מכתבים וברכות, לא היו מכתבי אהבה להפתעתי- אולי הוא השמיד אותם טרם הגעתי ואולי עד אלי הוא יצא עם ערימת אנאלפבתיות, או שמא שתי התשובות נכונות?!?
מה שכן היה זה מכתב מהוריו שנשלח לטירונות, הם לא יגיעו לבקר בשבת ביקורים כי אבא לא אוהב לנהוג.
חשבתי שאני מתה.
שום חלקיק ב- DNA לא הבין את מה שהוא קורא.
מה זה לא לבוא לשבת לטירון? את העולם היו חוצים בשבילי ולא מטאפורית.
חונכתי וכך גם אחנך- כמאמר הסופר ריצ'רד באך- אין מקום שהוא רחוק מידי.
מאז כבר הבנתי כמה דברים ושיניתי כמה אקסיומות. ראשית בעצמי עברתי תאונת דרכים בעלומי והפסקתי לנהוג עד למעבר להורות ולפרובינציה ובזכות מדיניות אין הברירה - חזרתי להגה והתאהבתי. אני אוהבת לנהוג.
בשבילי נהגו בלי סוף.
לכל בסיס צבאי, לחכות בפתחן של כל המסיבות בתיכון, בחזרה מנופש בכינרת עשו "סיבוב קטן" לבקעת הירדן כי החבר שלי דאז היה שם באבט"ש.
בטירונות שלי ישבתי בבה"ד 12 וחיכיתי להורים. מהשער החלו להגיע שמועות על משפחה שמגיעה עם כלב האש פאפי וציידנית על סקייטבורד (אבא שלי חושבת עד היום שמגיעים לא תמלוגים על כל ציידנית על גלגלים...) ולי כבר היה ברור על מי מדובר...
כל טיול ברחבי הארץ רבתי (נחזור לטענת הזיקנה- בזמני גם נסעו לסיני והרבה...) כל מרחק היה ישים.
בדרך? - היה רדיו איי אם מצ'וקמק ו... קחו אויר... שירונים. שרנו בדרך- כיאה ליוצאי שושלת של מורות (רק בדור אימותינו -שתיים) שרנו עד צרידות כולל קנונים וקולות.
נסענו עם חברים לטיול. הם נכנסו לאוטו עם דיוידי נייד ואייפוד לילד השני. התהיה היחידה שלי (מי כמוני מנהלת משאים ומתנים מפרכים בין שלוש יריבות כל נסיעה קצרה כארוכה ומעריכה רצון לגזרה שקטה יחסית בספסל אחורי) היתה - מתי רבים?!איך יצא לי אח כל כך עמיד לולא ספג התעללות לייט אחת ליומיים שלושה ברכב?!
אני לא מכריחה אותן לשיר, רק לחלוק ספסל אחורי לא מרווח במיוחד, כי אם נהיה לרגע רציניים. עם מתבגרת אחת, טרום מתבגרת שתיים (וסנדוויצ'ית מקצועית) ונמלה צעירה ואסרטיבית במיוחד (שלא לומר על גבול הרשע) שמנהלות חיים די עצמאיים- נשארה רק הנסיעה ברכב כדי לריב בסגנון סיר לחץ ללא פתחי מילוט.
האבא שלהן מנסה לברר מידי פעם איפה רוכשים את ההפרדה עשוית הפרספקס כמו במוניות בניו יורק. שנוכל לסגור ולא לשמוע עד היעד...
כשעברנו הגלילה היה ברור שנשמור על שני הרכבים (כאן הורה ללא רכב משול לאיש ללא רגליים), רק לא תיארתי לי שכל כך מוקדם אחצה הרים ואגמע גאיות כדי להביא את הילדה מחברה... (25 דק' נסיעה בערב עם כביש ריק...).
וכמו שאמר לי האבא הפרטי שלי- את אל תדאגי לי- אני אשב ואחכה ליד המסיבה. יהיה לך איך לחזור- ואל תדמייני אופציות אחרות.
ודווקא הפעם לא בסגנון :"אני אשב לי לבד בחושך" אלא במובן שאת נכס לאומי שיש לתת לא את תחושת הביטחון המקסימאלית. וכן, ככה גם אני רוצה לגדל ילדים- בשבילכן יקירותי- אין מרחק שהוא גדול מידי.
ולמעדן החביב עלי לאחרונה- אני עושה אותו בסדר- איברהים מסכנין עושה את זה הרבה יותר טוב...
כרובית בטחינה
קילו כרובית טרייה ושלמה
שמן לטיגון
כוס טחינה מוכנה
חצי כוס לימון טרי
1 כפית סומק
חצי כפית מלח
שמיר קצוץ - 2-3 ענפים מתוך צרור.
מפרקים את הכרובית לפרחים ללא גבעולים ארוכים מאדים כמה דק' ומטגנים קלות במחבת משומנת.
מערבבים את שאר החומרים ושופכים בנדיבות
מגישים קר ונהנים מאוד!
2 תגובות:
I remember that dark red Alfa Romeo flying on the roads, picking me from Ramat Gan just so I can spend a few days in Kfanyona...
And tiyulim with chaverim... I miss those days so much :)
איזה זיכרון- תהיי לי בריאה.. אותו האוטו גם היה אוסף פריזאים בחופשת מולדת, לא?
הוסף רשומת תגובה