אוכל "חרוש" וראשית גיל ההתבגרות

למי שנחת רק עכשיו בכוכב הקטן שלי,
יש לי רק בנות. שלוש אם לדייק.
יום אחד אכתוב טור מיוחד על ההבדל בין גידול בנות לבנים (מחפשת שותפה אמא לבנים...), אבל עד אז אני מנחשת שיש שני הבדלים מהותיים,
האחד- בגדים- כן,כן, מגיל אפס וכנראה שעד הסוף,
השני- ורבאליות ורגישות יתר- הן לומדות לדבר נורא מהר והרבה, אוצר המילים שלהן עולה על שלי בסביבות גיל 8 (ולא להתבלבל- לי יש פה... כמו שפעם אמר לי אחד הבוסים שלי- "את נראית נחמדה אבל עם ג'ורה של בסטיונר בכרמל"- כן, כן, מילה במילה...).
ואמהות לבנים אולי זוכרות שהילד כשהוא נעלב הוא בוכה- ובאיזשהו שלב זה עובר לו?!
אצל בנות זה לא עובר-
אחותה היתה צריכה להתקלח ראשונה - והשם ישמור דרשתי זאת ממנה- שוועות הזעם והכאב קורעות את האויר,
השניה נכנסה לחדר בלי רשות ולקחה שלוש נשימות- יש להזעיק את משמר הגבול והתלונות מן הצד נשמעות כאילו הפולשת קצרה לה איבר פינמי למטרות רווח.
מישהי העיזה לעבור את הנמלה הקטנה ולהכנס לפניה הביתה- האסון, הכאב והבכי- משל הודחה מקורס טייס שבוע לפני הסוף...

אילו הם חיי- ו... נחשתם נכון- לא הייתי מחליפה אותם עבור כל הון שבעולם.

בת המצווה של בכורתי ממשמשת ובאה (לטעמי עוד לא עבר מספיק זמן מבת המצווה שלי- אבל זה כבר סיפור אחר) וחלק מהפקת הענק (אוכל ברכות וקליפ- שבעזרת השם ואח שלי יפורסם גם כאן) צריך גם לקנות בגדים.
נערכתי במו לתרגיל לש"ב צבאי מלא ובאש חיה.
דווקא בחזית הקשה ביותר - זו מול האויב שהכי הפחיד אותי- החוגגת בעצמה- היתה הצלחה זריזה ומפתיעה.
לא להתבלבל- התכוננתי- ולקחתי אותה לאיזור מועד למציאת שמלה- ואכן מייד מצאנו. המחיר היה קצת גבוה אך בעקבות הכרות קצרה עם הנ"ל- ידעתי שאם מצאנו משהו שהיא רוצה זה שווה את מאת השקלים הנוספים.
עם האמצעית הגעתי להסכם עודפים על חשבון שמלה שנקנתה ללא כל כוונה לבת המצווה של בת הדודה חודש קודם לכן.
את הנמלה לא שאלתי- ניצלתי את העובדה שאנו יושבים בגליל בלב אוכלוסיה שאינה תמיד יהודית- ומצאתי את חצאית החלומות לילדה בת שלוש בואכה 4- טול סגלגל בשפע של שכבות עם מותן קטיפה ופפיון סגול קטן- אח,הגשמתי חלום (והבאתי על עצמי סיוט של שבועות של הסברים למה אסור לה ללבוש את זה קודם...).
אני כל כך שונאת לקנות לעצמי בגדים ככה שמכנסיים כבר היו לי וניצלתי סוף עונה של רשת גדולה למטרות סוודר סגול ומגפיים שחורים.
באותו הפרץ קניתי לאבא המאושר חולצה מכופתרת מקסימה כמו שהוא לא לבש כבר 10 שנים בערך, סגלגלה כשלי- וכבר דמיינתי לי איך נהיה יפים ומקסימים משל היינו זוג חצילים מדושן בשדה...
וכמו ב-73' ההפתעה הגיעה לי מחזית לא צפויה.
"אני שונא אותה"
את מי?
"את החולצה, אני לא מבין למה את קונה לי הגדים כאילו" והלאה זה רק הידרדר-
לא לחולצה בפרט, לא לחולצה מכופתרת בכלל, גלישה למחוזות אפלים של שרוולים וחולצות הודיות לאחר שהטלתי וטו על טי שירט.
מרגע לרגע הרגשתי איך כוכבי נופל וזוהרי הועם- והגבר הזה שעד עכשיו עשה ולבש כל מה שאומרים לו (טוב, ממליצים בתוקף) פתאום דורש דמוקרטיה וחופש בחירה. אביב העמים הזה שפשה לי בגזרה לא צפויה הלחיץ אותי... ובנתיים אני נוקטת בגישה גברית לחלוטין-
התעלמות,
אם כבר אז כבר.

מכיוון שעכשיו גם הוא עובד מהבית ארוחות הצהריים משותפות לכולנו, וגם כאן- זר (או יותר נכון- זרה עם בנים) לא יבינו- כשאני מחליטה לגוון משניצל ופירה, ואורז ושעועית- ישנן שתי וריאציות של תגובות:
א. הצפויה- של איכס זה מגעיל, מה את מכינה לנו את זה- וסקאלה מאוד מרתקת של פרצופים.
ב. המפתיעה- שזה טעים להן אבל, וכאן האבל הוא גדול- אם חלילה יעיז התבשיל להופיע שנית באותו החודש- אזי יוגדר האומלל בתואר המביש ביותר בשולחנה של משפחת דושי-
ה"חרוש"- מה שפעם היו מגדירים-מופיע יותר מידי, נחשף יתר על המידה.
מה שמשאיר אותי טבחית יצירתית  מאוד אומללה...

אולי בגלל זה אני כותבת בלוג?...

אורז ושעועית לא "חרושים" לנצח
(תרגום: גם אם יהיו כל יום- יאכלו ויישארו אהובים...)

כוס אורז לבן- לבשל עם כוס וחצי מיים רותחים 8 דק' ולהשאיר להתאדות, בסיר מכוסה.

לטגן בצל בינוני ושתי שיני שום קצוצות,
להוסיף בערך (כן אני הנכדה של נחמה טמקין שלא היה לה בארסנל מתכון אחד מדויק למסור),
חצי חב' שעועית קפואה חתוכה או שעועית עדינה קפואה של סנפרוסט (הכי טובים ולא מרובי סיבים),
לטגן קלות ולהוסיף:
רסק עגבניות קטן,
רבע כפית סוכר (מבטל את חמיצות הרסק)
מלח ופפריקה לפי הטעם.
מים רתוחים עד מתחת למפלס השעועית.
לבשל עד שהשעועית משנה את צבעה הירוק למן חאקי עכור (מאוד מעורר תאבון...).

להגיש אחד ליד השני או אחד על השני- לפי בקשת הנסיך/כה....