מתבגרות גרסת 2010

בעיתון סוף השבוע שהגיע לשולחני היתה כתבה שהדירה שינה מעיני.

אני בטוחה שלא רק מעיני.

הכתבה תיארה נערה מבית נורמלי לחלוטין שנפגשת עם ילדים בני גילה - הגיל- כדי שנהיה מיושרים על כל המידע הוא 14 - ועושים סקס, היא לדבריה הפכה בהגדרה ל"שרמוטה" מרימים טלפון והיא באה.

בהכל אשם אבא עם חינוך קפדן מידי ואמא שלא שואלת שאלות.

לא ישנתי כל הלילה.

איך לא רואים?

איך מפספסים?

ומה קורה אם לוחצים מידי? מתי מרפים?

בביתינו בשישישבת התארחו חברות עם בת תינוקת, הן קראו את הכתבה לפני ונדרכו לשמוע את תגובתי- הלוא יש לי מתבגרת צומחת בבית, ועוד שתיים אחריה. מה עושים?

ציינתי כבר שלא ישנתי כל הלילה?

אין לי תשובות.

אין לי מושג מה עושים.

אין לי פתרון (זולת כדורי שינה- כי אמא לא ישנה זה בטוח לא מומלץ) ואני מעדיפה ככה, אם אני אחשוב שיש לי פתרון אולי לא אהיה ערה לכל השינויים (למרות שאני ערה כל הזמן...).

"עברנו לגליל" עניתי לחברותי.

כאן זה קצת אחרת.

קצת כי היתה לי שיחה עם הבת שלי ביוזמתה. היא התענינה על מה היה כל הרעש. מה היה כתוב בכתבה.

סיפרתי לה את ה"היי לייטס" היא, לשמחתי, נחרדה.

אבל.

יש גם כאן ניצנים של הזה הנורא הזה. יש שלוש ילדות מהשכבה אך לא מביה"ס, מיישוב אחר, שכולם יודעים שהן כאלה. מה כאלה? נחרדתי. כאלה- לא שוכבות אבל מתמזמזות ומראות והשד יודע מה עוד. כל הבנים יודעים.

חשבתי תוך תחושת חנק קשה מה אני אומרת.

החלטתי לספר על עצמי, שוב, בפעם המי יודע כמה - נעזרתי במה שהורי אמרו לי.

שתשמור על עצמה, שתחכה כי היא ילדה שיכולה להצטער על מעשיה, שתחכה לזה שיחכה לה, שיאהב, שיהיה לה קסום ומיוחד. ושתבוא איתו תמיד הביתה, לא במסיבות, לא ברחוב. ובליבי חשבתי- היא רק בת 12 וחצי לעזאזל- למה עכשיו? מה בוער לעולם שילדותיו ידרשו לשיחות האילו בגיל כה צעיר.

ובימים אלו ממש ביתי מתחזקת התאהבות בוסר מקסימה במיוחד. מתכתבים רק במחשב ולא מדברים כמעט. אם נפגשים משחקים יחד במחשב. ובמסיבות בת המצווה שמקיפות אותנו כל יום (ואני לא מגזימה) הם רוקדים רק אחד עם השני.

על המינון הזה אני חותמת עד הצבא אם אפשר.

בשבוע שעבר סיימו החברה את ביה"ס היסודי.

הוא כל כך אוהב אותה שהוא הסכים לרקוד איתה ריקוד זוגות במסיבת הסיום של בית הספר. מישהו חשב שאני ייצוגית מספיק- בירכתי בשם ההורים.

החבר המתוק והנבוך של ביתי הזמין אותי לברך. 

זה מה שאמרתי:

ערב טוב,

כשנתבקשתי לברך בשם ההורים הגאים שהביאוכם עד הלום ידעתי שתי עובדות בוודאות:

א.    חוכמתי לא תספיק ואני עומדת להיעזר בכמה פתגמים וציטטות

ב.     יש ילדה אחת בקהל עכשיו שחושבת שזה שאני כאן זה שיא הבושה והפדיחות...

אני אניח לרגע לכם, בוגרים מתרגשים ואתחיל בצוות היקר, המחנך, העוטף והמלמד שליווה אתכם:

תודה, אהבה והערכה שולחות בראש ובראשונה לכן: רונית, מאיה וציפי – מחנכות כיתה ו'.

על אורך הרוח, הנתינה ובעיקר על החינוך ודרך הארץ שהעברתן ונתתן בסבלנות אין קץ לילדינו ,וברבים מהמקרים גם לנו.
על העמידה האיתנה באתגרים, על הכתף לעת מצוא ועל האוזן הקשבת,
או כמו שאמרו חכמים ממני –

"חינוך וערכים זה מה שנשאר אחרי שאתה שוכח את מה שלמדת בבית הספר."

תודה לכן שלא העדפתן מעולם בחינה על אושרו של תלמיד, וחומר לימודי על ערכים.

ולכל צוות בית הספר- יפה, תמי, לימור, וכל הצוות הנפלא שהינו חלק בלתי נפרד מהיומיום של העשייה החינוכית כאן, במקום הזה.

שנה מורכבת, מיוחדת ובעיקר מאוד מאוד עצובה עברה עליכן , ועל כולנו.

הפרידה ממנהלת בית הספר אירית עמית ז"ל עדיין כל כך טרייה וכואבת.
חסרונה עוד ילווה את כולנו זמן רב.
אך מישנתה החינוכית, נועם הליכותיה ודרך התנהלותה עדיין שורים על כל העשייה בבית הספר ועל הדרך בה אתם ממשיכים לחנך את ילדינו.

אנו מודים לכולם על הרגישות הרבה לתלמידים בכל  הסערות – על המקום לבכות ועל הכלים להתגבר.

מאחלים לכולכם להמשיך עם הרבה כוחות  ואהבה ולזכות לנחת מכל תלמידיכם בעתיד.

ואם אני שוב נדרשת לפתגמים- לא אבחר דווקא משהו על חינוך אלא על בית והפתגם הסיני אומר:

"הבית אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך."

ללא ספק סיפקתם כולכם פה בית.

עמר שימי לב- הגעתי לאליך ולחברים שלך,

ילדים יקרים,
גם כשנברך אתכם בסיום התיכון, הצבא, בחתונה ובסיום התואר- תמיד תישארו ילדים שלנו.

נכון, אתם כבר מאוד גדולים, לפעמים גם גדולים עלינו במידה או שתיים, אבל עדיין, תודו, צריכים את ההורים המעצבנים שלכם, מציעים לנו חברות בפייסבוק ומידי פעם שמחים שאתם עדיין ילדים.

אני לא אשיר כאן עוף גוזל, או אשא נאום חוצב להבות על חשיבות בית הספר בעתידכם,
אלא אצייד אתכם בכמה עצות שלא אני כתבתי-

1.    אם תשימו לב :אלוהים ברא את האדם עם שתי אוזניים ופה אחד – כדי שנקשיב יותר ונדבר קצת פחות.

2.    החיים יקירי – דומים מאוד לנסיעה על אופניים- אם קל לכם- סימן שאתם בירידה.

3.    למרות מה שלפעמים נראה באינטרנט ובטלוויזיה- זה באמת נחמד להיות חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות נחמד,

4.    ולסיום  הציטוטים- יש פתגם סיני עתיק שאומר – שכשאין לכם משהו חכם להגיד – תגידו יש פתגם סיני עתיק שאומר.

חמודים נרגשים שלנו-

תישארו בני אדם, תלמדו טוב ותשקיעו במה שליבכם אומר לכם, תהיו בריאים יפים ומוצלחים בדיוק כמו שאתם עכשיו.

אוהבים אתכם תמיד ולתמיד הורי כיתות ו'.

ומכיוון שאני בדיאטה רצחנית-
עוגיות שחיתות של בני סיידא-

עוגיות טחינה


3 כוסות (420 גרם) קמח מנופה
שקית אבקת אפיה
כוס (200 גרם) סוכר
כוב טחינה גולמית
200 גרם חמאה רכה.


מחממים תנור ל-180 מעלות.
שמים את כל המרכיבים בקערה ולשים לבצק (מומלץ במיקסר לי שיש),
קורצים כדורים קטנים (כמו זית גדול) ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה במרחק של 3-4 ס"מ אחד מהשני.
משטחים קלות ונועצים שקד בכל עוגית (לא חובה- אצלי מעדיפים בלי).


תהנו בטוח....