יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

17 שנים

17 שנים זה המון זמן.
כשהייתי בת 17 הייתי הכי בוגרת וגדולה בעולם, עם אג'נדת חיים סדורה, עם תובנות שהיום כבר אין לי...ועם אמביציות וחלומות ו.. עם המון עתיד שנראה לי קסום ומפחיד ומופלא.

לפנ י 17 שנים נסעתי לראשונה כבוגרת (לפחות לפי חוק) לניו יורק- לטיול של אחרי הצבא, נרגשת ומאוהבת ולא יודעת כלום מהחיים שלי.
נחתנו בניו יורק בימים שלפני חג מולד.
ואז הבנתי שאולי יש עוד דברים חוץ מסופגניות וצוררים. יש עמים שלמים שמייצרים לעצמם חגים ותחושות של- לפני חג, שלא היו מוכרות לי. הכל חגג והתרגש ו... סחף מאוד- רציתי גם.
מעולם לא הרגשתי תחושות של "לפני חגים" כל כך מקיפות ופסטיביות (אין מילה כזו- אני יודעת.).
 הטיול הזה היה אבן דרך בחיי ובהתבגרותי המנטלית.
הבנתי שבן זוג שהכי נכון על הנייר ועונה נכון לכל השאלות בחידון "מה התכונות שאת מחפשת בגבר" הוא לא בהכרח הנכון עבורי. הכי הבנתי שאני שייכת לדת ולעם הנכון עבורי (כל כניסה לכנסיה מאז ועד היום מלווה אצלי בחוסר שייכות, דחייה ופחד).
והבנתי גם שאני הכי אוהבת ליסוע לטיול בחו"ל. אין על להיות תיירת.
אני אישית חובבת ציוויליזציה אז אירופה וארה"ב עדיף... (את האהבה המדוברת כאן "איבדתי" לטובת תובנות מוזרות שהגיעו אליו במזרח הרחוק).
ועדיין אין לי מחשבה אחרת בתקופה הזו של חג מולד/ערב ראש השנה האזרחית זולת אותו טיול בניו יורק בצבעיםשל ירוק אדום, בריח של שלג (כן, יש לו ריח!) וטעם של אהבה צעירה.

והפעם שיר במקום מתכון.
ואולי אם להיות קלישאתית ומליצית להפליא- המתכון שלי להיכר וחבוק את האהבות הקודמות, ולאהוב מאוד את החיים והמשפחה שלי היום.
מוקדש לכל האקסים שלי, ובכלל - באהבה (אפשר ממש להאזין למילים פעם אחת- שווה.)
http://www.youtube.com/watch?v=L3YVil3Ajjs

אין תגובות: