אופנת פסח ובנותיו

מאז הנץ הפייסבוק בחיי נהייתי אושיית אופנה מבוקשת.
במסגרת הרוחות מהעבר שחזרו לחיי - שבו להן שתי חברות טובות משתי תקופות חיים לגמרי שונות (מה זה שונות, אני צריכה לבדוק טוב טוב אם בעצמי אני אותו האדם).
האחת- כתבת צרכנות/תרבות/אופנה/מעצבת אופנה- שעבדה איתי זמן רב בחברת ביטוח שכבר לא קיימת שנפשי חברה בנפשה, מה גם שאנחנו נושאות את אותו שם פרטי.
השניה- (עיין טורים קודמים) הייתה איתי בחדר בקורס ת"ש (בגיל שעוד היה לי ברור שאני אשנה את העולם, אביא שלום עולמי ואמצא תרופה לסרטן ובכלל שעוד הייתי אוהבת אדם ללא הבדלי דת, גזע וכו' וכו').
כבר בקורס היא היתה רזה, תמירה שנונה ויפיפיה בעיני ובכלל...

מעבר לחדוות השמחה שבמפגש המחודש וקצת צימצום פערי עבר - או בעברית פשוטה- ריכולים, קרה מהפכונצ'יק בחיי.
מהפכונצ'יק- כי בימים אלו מהפך הוא:
גירושין (היה צריך לחסן נגד זה לא נגד שפעת החזירים- כאן אכן מדובר במגפה).
מוות (טפו טפו טפו) שגם הוא הפך אפס קצת פופולרי מידי בקרב משפחות מורחבות של חברים, מקורבים וחברים בעצמם.
או הריונות ולידות או ההפך מהריונות ולידות. זה מהפך שניתן להתהדר בו.

המהפכונצ'יק (מילה שמאוד נעים להקליד וחולשת על רוב המקלדת- תנסו!) הוא שמבחינת המרחב הוירטואלי/ פייסבוקי- הפכתי בין לילה לאושיית אופנה נחשקת. כל מעצבות האופנה שהבינו שהמרחב הזה שווה משהו- הציעו לי חברות, אני מעודכנת בכל מכירה, ליין חדש, או סתם עדכונים ממש באופן שותף.
אתמול דפנה לוינסון (אחת מאילו ששמעתי והכרתי קודם- שלא לומר- יש לי כמה בגדים שלה בארון....) הציעה לי חברות.
"דפנה לוינסון הציעה לי חברות"
"את לא תפוסה?!" שאלה ביתי שמתבגרת והופכת צינית יותר מאמא שלה מרגע לרגע.
"אין לה חברות משלה?" שאל הוא- שהבנתי שהציניות זה לא רק אחריותי בגיל הרך.

נו,נו,
אם הן רק היו יודעות מה אני לובשת, איך אני מסתרקת, מה אני נועלת, ואיך בעלי יוצא בבוקר מהבית...
בכל אופן זה המקום לפרגן לחברותי החדשות שעושות יופי של בגדים:
שרון ברונשר
אוסי גלבוע
גרדרובה
אבישג ארבל (שפעם עשתה מכירה בבית שלי בכפר יונה עם תינוקת בת יומה...)
נפטלין  (באהבה גדולה לשניידר)
דפנה לוינסון

ותודה רבה למלבישה שהביאתני עד הלום...

ועכשיו,
לנשק יום הדין,
המתכון שאין עליו והרבה אנשים לא מודים בפה מלא- אבל אוהבים אותי בזכותו.
והוא גם בין היחידים שאיתו אולי אוכל להכנס לכל הבגדים הנ"ל.

ה - פסטו של הדס (ושל גיל חובב.... אבל מי זוכר?!)

חצי כוס צנוברים
רבע כוס שמן זית
1 כוס דחוסה בזיליקום (רק עלים, בלי גבעולים)
3 שיני שום קלופות
רבע כוס גבינת פרמזן מגוררת
חצי כפית מלח 

לקצוץ במעבד מזון עד למרקם משחתי (אפשר להוסיף מעט שמן זית אם המרקם "קשוח" עבורכם קצת).

מתאים להכל ולכולם....אפילו על מצה.
 ועכשיו שכולם יודעים איך מכינים, מי יאהב אותי?!.....

יהיה בסדר

שיחת טלפון ללב לונדון:
"אנחנו בספארי" שאגו שלושת אהובי שנשארו בארץ.
"מפוצץ כרגיל?" שאלתי.
"מה קרה לך?!" ענה האיש שלי "ריק לגמרי,ערב חג".

ריחפתי לי במחוזות אחרים של טיול בת מצווה רב דורי באירופה, והנה כל המשפחתיות הזו התלבשה לי על הימים שאני הכי אוהבת בשנה- על הימים שלפני החג.

אני יודעת, יש אנשים, שלא לומר ולהיות ספציפית- נשים, שהימים האללו הם הסיוט המתומצת שלהם. הברדק בחנויות, הברדק בארונות, ההכנות, הילדים שבחופש ומתרוצצים בין הרגליים, המחירים עולים, הדיונים על האוכל בפסח: כמה, למה, טעים או לא.
הרכש החדש שלי מאז נישואי- פרצופים על שולחן החג- אולי מאז בגרותי -כשהתחלתי לראות מבעד לחיוכים גם את האינטריגות והקריזות הקטנות.

בימים האלו הייתי במקרה (נשבעת שלא תכננתי את העיתוי) בחו"ל.
היה מעניין מאוד. היה יפה מאוד, היה מגבש מאוד, ובעיקר לי אישית היה מתיש מאוד.
מסתבר שליסוע עם אמא שלך ועם ילד שלך מעמיד אותך תמיד בפוזיציה לא ברורה- את בת? את אמא? את מבוגר אחראי? את יכולה להשאיר לרגע לבד ברחוב ילדה בת 12 ואמא מעל 60 שמבינות אנגלית וחוששות לדבר? את יכולה ללכת לאן שבא לך?
נחשו לבד את התשובות (לא בטוח שתהיו תמיד צודקים...).
כל אחת מאיתנו חזרה עם תובנות קצת שונות, אני מנחשת, אני חזרתי עם כמה:
א. אני תותחית באנגלית הרבה יותר ממה שתארתי- אני מדברת, כותבת, מבינה ובכלל מלכה בתחום.
ב. פריז מגעילה ומנוכרת ואני כבר הפסקתי להתלהב מיופיה- הוא מתבטל אל מול מגעילות תושביה הפוצים.
ג. לונדון מקסימה, עירנית, חברותית, טעימה ומרתקת- מסתבר שכולם חושבים כמוני -נשים, קשישים וטף...
ד. אני אוהבת ויכולה לישון טוב אך ורק עם בעלי ובמיטה שלי.
ה. אני בהחלט כבר מבוגרת אחראית בכל סיטואציה - כולל במחיצת אמא שלי.
ו. ועם בכורתי?- כמו שאמרה המורה שלה - עשינו עבודה טובה. טוב, גם חומר הגלם לבדו היה סבבה...

והחזרה?- ישר להרבה עבודה (טפו, טפו, טפו) ולהכנות לחג.
השנה- כמו הבדיחה השחוקה שלנו- הצטרפתי לתנועת הצופים... אני צופה מהצד.
החג אצל אחות של האיש שלי (לפני ארבע שנים בדיוק נערך שם הסדר ואז הבאתי מתנה- ילדה בת 4 ימים...)
נתבקשנו להכין שניצלים , (אני כמובן מביאה גם קינוח שווה- ותנחשו מה יגיע בהמשך...), וזהו.
אני חופשיה לעניני- הווה אומר- ישיבה במרכז קניות גדול, בהייה באנשים המתרוצצים כאחוזי דיבוק ושתיית קפה.
איך אנחנו נראים מהצד?
אחוזי דיבוק.
איך עמי העולם נראים מהצד בהמולת הקניות שלהם לפני החג?
חגיגיים.
למה? כי חם פה? כי כולנו קצת עצבניים? כי אנחנו משפחתיים כל השנה ובחו"ל פוגשים את המשפחה רק פעם בשנה? אולי...
אני חולה על החגים, על האוכל, על שולחנות החג, על ילדים לבושים, רייחניים ומסורקים. על פרחים ונרות, על אוכל דוחה ופולני שכולם מתלקקים ממנו חוץ ממני, על כלים יפים, על השירים, על הבדיחות הפנימיות (האפיקומן הנוסף שדוד שלי שומר מתחת לשולחן ומספסר בו מול ילדי המשפחה), על הכל.
השנה בלי עצבים וקריזה, בלי נסיונות שממרום גילי הבנתי שהם נסיונות לשחזר את תחושות הילדות שלי מהחג-
להם תוקדש רשימה מיוחדת- כי הן קשורות לדמות מאוד מרכזית בחיי ששווה רשומה או שתיים לפחות משלה. לסבתא שלי.

ועכשיו קינוח חדש על שולחנינו מתאים לפסח (יש להשתמש עם קורנפלקס רגיל וכשר למי שזה חשוב לו), מושחת, שוקולדי עם ניחוח אגוזים ולא פולני מסורתי- כמו שצריך.

אצבעות שוקולד של חיים כהן המלך

החומרים:
30 גרם חמאה
65 גרם שוקולד מריר, קצוץ
250 גרם קרם שוקולד ואגוזים מוכן (נוגט או נוטלה - אפשר לקנות נוגטין בחנויות קונדיטוריה או אוכל שקיימות כבר בכל מקום...)
125 גרם קורנפלקס של קלוגס או רגיל כשר לפסח

לגנאש שוקולד:
350 מ"ל שמנת מתוקה
350 גרם שוקולד מריר, קצוץ

אופן ההכנה:
1. ממיסים את החמאה והשוקולד בסיר כפול (בן מארי). מוסיפים את הקרם ומערבבים.
2. מרסקים את הקורנפלקס לפירורים גסים במעבד המזון. מוסיפים את הקרם ומערבבים.
3. משטחים את העיסה בתבנית חד פעמית מאורכת ומאחסנים במקפיא.
4. מביאים את השמנת לרתיחה בסיר ומכבים את האש. מוסיפים את השוקולד ומערבבים עד שהוא נמס לגמרי. מצננים היטב.
5. יוצקים את הקרם על העיסה הקרה בתבנית ומאחסנים במקפיא לכמה שעות. לפני ההגשה משחררים מהתבנית וחותכים בסכין חדה לאצבעות.

אהבתיהם

זרים ולא זרים רבים העירו לי כי אולי ניתן להבין שאני לא כל כך מרוצה מהאמהות.
שכמו במאמרים שונים ומגוונים האמהות הפכה קצת לאי מהות.
אותם זרים (ולא זרים) אף הוסיפו שהבנות שלי יום אחד יקראו הכל.
ועוד משהו,
יש אנשים שאני (ממש במו עצמי) שולחת להם את הבלוג לקריאה, נניח אנשים שמככבים בו,
נניח ההורים שלי,
נניח אותן חברות מדוברות,אולי אפילו בעלי.
ולכן הרשומה הזו מוקדשת לכל מה שטוב, שעושה אותי מאושרת, שנותן הרבה טעם לחיי.
ולפני שמתחילים אני רוצה להדגיש - בעיקר לעצמי- שזו רשומה ראשונה מהסוג, כי בטוח שבשניה שהיא תיסגר אני אזכר באותה הכמות של דברים נוספים ואפילו אעלה בחזקה...
יללה:
את התמונה הזו שראיתי באמת ופוסטרה תלוי בסלוני:

ריח של גשם ראשון
ריח של תינוקת אחרי הלידה מייד (וגם כמה ימים אחר כך)
להניק
לאכול ביסלי גריל
לשתות קולה
לראות בנות גילמור
לקרוא "שירת הסירנה"
או כל ספר של עירית לינור כולל תרגומים
מקלחת חמה בחורף
מצעים נקיים
לצבוע בטושים בלי לצאת מהקוים
לצייר בצבעי מיים
לראות את הסרט "אהבה ממבט שלישי" (crossing dellency)
לקרוא רכילות באינטרנט
לשמוע נורית גל רון
וגידי גוב
לראות ביו טיוב את שלמה בראבא (כל מה שיש להציע)

לקרוא  בעיקר ספרים חדשים
לקחת ראשונה את הילדות מהגן לפני כל האמהות
לנהוג בין 11:00-12:00 (יש המילה האחרונה בגל"צ)
נעלי אולסטאר
כפכפי נאות
רק ג'ינס
לדבר עם בני משפחתי בטלפון
להקריא ספרי ילדים
יקיצה טבעית (שמישהו יזכיר מה זה...)
מסיבות חנוכה בגן
לאפות
לכתוב סיפור קצר ולזרוק אותו כי הוא מחורבן
לרכל עם חברות
את ההורים שלי
לשבת לבד בבית קפה ולכתוב מכתבים שלא יישלחו
קוראסון שקדים חם וטרי
כובעים (לא חובשת - אני מייד נראית דוסית- יש לי לוק כזה)
להכין תחפושות בפורים
לקנות תחפושות בפורים
מסטיק בזוקה
לכתוב את החוכמות של בנותי במחברת
חרוזים (לא מילוליים)
למלא עגלה באיקאה, להשאיר אותה בקופה וללכת לקנות נקניקיה (ואף עשיתי זאת 3 פעמים לפחות- מומלץ)
לקרוא מכתבי אהבה (כאילו שנכתבו לי וסתם- מכתבי אהבה)
לעשות דברים שאני גרועה בהם דווקא - למשל סריגה- צריכים מדף?
לראות תיאטרון
כל מה שבצבע כחול
לקנות מתנות
לשיר בקולי קולות שאני לבד באוטו (האוטו הראשון שלי היה בלי רדיו- זה מכאן)
לדבר לעצמי באוטו (אף אחד לא יודע שאין לי דיבורית)
בכלל - לנהוג
שאני עצמאית ולא שכירה
שאני נשואה ולא רווקה
שאני אמא
קרטיב לימון
כל מה שגיל חובב כותב
את האחים שלי
לגהץ
להיות בועד הורים
לטייל בנגב
שעוני סווטש
את רוב השירים של סטינג
את מכונת התפירה של סבתא שלי
יום בתל אביב ובערב לחזור הביתה
להיות בהריון
לקנות שתילים חדשים
לקנות לבת שלי בדיוק מה שהיא רצתה- ככה סתם- כי אני מכירה אותה
להתחבר עם זרים גמורים
ערבי חג
לטוס לחו"ל
ובעיקר בעיקר את המשפחה הפרטית שלי.

והמתכון?

עוגיות חמאה של גיל חובב

200 גר' חמאה ללא מלח
1 כוס סוכר (או אבקת סוכר- יש פחות תחושת סוכר בשיניים באכילה למי שלא אוהב...)
שתיים וחצי כוסות קמח רגיל (לא תופח)
חצי כפית סודה לשתיה
ביצה

לערבב הכל ביחד (אפשר ורצוי במיקסר)
לעשות כדורים בגודל זית
להניח על תבנית עם נייר אפיה ולשטח כל "זית" עם מזלג רטוב -
ככה נוצרות עוגיות עם פסים.

למות מהריח ולאכול....

עובדת עיצות

אלפי מאמרים נכתבו בעברית על ההתנגשות החזיתית בין אמהות לעבודה/קריירה.
מי מאיתנו לא דמיינה בהמלך ההריון הראשון איך היא בקלילות תשלב בין השניים, איך התינוק/ת ת/יגדל במקביל לכל העשייה בחיים, לצד הקריירה המשגשגת, לצד הבילויים (רצו נכד?!? יקבלו אותו עם ריבית קצוצה),
בקיצור חיי רק יתעשרו ופסיק לא יגרע מהם.
נו שוין...
הכי בעולם שנאתי את "כשתהיי אמא תביני",
אבל נהייתי אמא והבנתי- חתיכת הבנה, יותר טיפול בהלם מאשר הבנה.

האמא הישראלית (וכן- יש כאן הבדלי מנטליות עזים וברורים לעומת העולם) לנצח תסבול ביקורת, מהסביבה הקרובה, המורחבת ובעיקר מעצמה.

אתן דוגמאות להוכחת התיזה הקטנה שאני מגלגלת כאן:
3 מהנשים הקרובות אלי מאוד-
לכל אחת בממוצע 3 ילדים וכולן עובדות:
אחת- באחת המשרות היותר בכירות בארגון הממשלתי הכי גדול שאפשר, השניה פקידה כבר שנים ארוכות באותו המשרד (מאז השחרור מצה"ל), ואחת עצמאית אחרי אי אילו קריירות שונות.

הנחת יסוד- יותר נכון עובדת יסוד:
הילדים של כולן בריאים, חכמים ויפים (טפו, טפו, טפו) ואהובים מאוד, ולא משנה מה קורה אובייקטיבית- ברור לכולנו שכל הילדים הללו בלי יוצא מן הכלל יבואו בשלב זה או אחר בטענות קשות על דרך גידולם וכמובן יחשבו שהם יעשו את זה יותר טוב- כי הם ילדים וזה תפקידם בטבע....

הראשונה לנצח תאכל ביקורת כי לא היא מגישה את הצהריים לשולחן בני ביתה, כי יש ימים שהיא לא רואה את הילדים, כי בעיני הכלל כל צעצוע חדש, מחשב, חוג מעשיר או אופניים  באים לכסות על יסורי מצפונה- שכמובן קיימים אבל לא בערכים שאתם חושבים.
היא לא נוכחת בעיני הציבור גם כשהיא בבית, כי יש- מה לעשות- מידי פעם שיחות טלפון או הטרדות כמו מיילים שעות לא שעות, ולפעמים היא גם מדברת על העבודה שלה זה חטא בל יתואר- מילא את עובדת כל כך הרבה ומרוויחה תועפות כסף- גם לספר שמה שאת עושה אכן חשוב ומעניין?!? עד פה! זה כבר ממש בלתי נסבל.
אני קצת קיצונית כמובן- וברור שגם כשאני שמעתי על הימים הארוכים שילד בן שנתיים ופחות מזה לא רואה את אמא- גם לי היתה דעה נחרצת בעניין - אבל אני כרגע בענייני תיזות והוכחות מדעיות - אז נמשיך...

השניה - על הנייר- מצאה את האיזון המופלא שכולן מחפשות,
היא קמה בבוקר, מכינה את ילדיה, יוצאת לעבודה איתם, חוזרת ב-16:00 הביתה ואפילו כמה דק' קודם להוציא מהצהרונים, מכינה שיעורים, מסיעה לחוגים, יושבת עם שקית התפוחים בגן השעשועים.
ושונאת שנאת מוות את העבודה שלה. היא פקידה- עם כל השכל והיכולות, הבוס רואה את טובת העבודה (נו מסכן- מה כבר יש לו בחיים), ולא משחרר אותה לכל המסיבות בגן, כשהילד חולה והיא בבית- הפרצופים שהוא עושה דוקרים אותה עד הבית, משני צדדיה יש מצליחות בעבודה יותר ממנה, או מצליחות באמהות יותר ממנה- איזון?! - בתחת שלה, הימים נוזלים לה בין האצבעות, הילדה עשתה את הצעד הראשון דווקא בגן - והתמונה שהגיעה לנייד ישר מהגננת הכאיבה עוד יותר. היא לא שם ובשביל מה? בשביל המשכורת ה"בסדר" שהיא מקבלת כל חודש? והקריירה הבינונית שלה? מה עם מה שהיא רוצה לעשות כשתהייה גדולה?

השלישית עובדת כעצמאית, היא שם בשביל ילדיה נון סטופ, היא גם עובדת קצת ומרוויחה בסדר אבל מסתמכת על משכורתו המקסימה של בעלה, היא היתה מלכת הפמיניסטיות וכעת היא בחרה אחרת, היא מלאת פוטנציאל שממומש במקומות מאוד מסתוריים שלא נראים לעין הבורגנית, היא כואבת בעיני האמהות שלא רואות את הילדים לפני 18:00 בערב, היא כצנינים בעיני הקולגות לשעבר שראו כמה היא יכולה ומה היא שווה, וזרקה את הכל כדי להיות בבית. הבית שלה - אלוהים ישמור- לא מצוחצח. גם היא רואה הכל, היא גם רואה את המשפחות נוסעות ביחד לחו"ל, נוסעות ברכבים נוצצים ויודעת שבהינף בחירה חדשה היא תוכל להשיג את כל זה  בעבור עצמה, ואולי אחרה כבר את הרכבת הזו? ואלי הבחירה לבלות את רוב ימיה עם ילדיה בני הארבע חמש קצת יוצרת געגוע לשיחת מבוגרים מאתגרת?

הלנצח נאכל קונפליקטים?
כפי הנראה כן.
איפה אני כאן?- משהו בין כולן - כנראה שרובינו במינונים אילו או אחרים.
מסקנת התיזה?- אולי קצת רומנטית שלא לאמר ברסלבית- הוא אמר מוכרחים- אני אומר משתדלים.
משתדלים להיות בשמחה גדולה, לראות את מה שיש יותר ממה שאין (למרות שבימים מסוימים רואים רק את האין - ואצלי בימים המסויימים האילו בחודש...), כי לא צריך תואר או משרה בכירה במשק כדי לדעת שילד שרואה אמא שמחה ומרוצה (אפילו כלפי חוץ) מקבל את המציאות הטובה והיפה הזו וימיו קצת יותר מוארים - אפילו שהוא לא תמיד רואה את אמא או שהוא לא יכול להתגאות שאמא היא מדענית אטום.

שנים ישבתי בשירותי לקוחות טלפוניים שונים. יום אחד ביתי לבשה אוזניות דמיוניות והכריחה את כל חברותיה לעשות כן- ואמרה לי בשמחה- אמא זה מה שאני רוצה לעשות שאהיה גדולה!
נחרדתי- איך גידלתי פעוטה נטולת שאיפות? , ותוך שניה הבנתי, היא רצתה להיות אני- זו פסגת שאיפותיה. כנראה שעשיתי משהו בסדר.

והמתכון.- לאמהות עובדות שקיבלתי מקולגה לעבודה...

סלט פסטה של לימור נובלמן


1 חבילת פסטה ברגים או פאנה.
זיתים שחורים- חצי קופסאת שימורים של טבעות זיתים
עגבניות שרי- סלסלה קטנה חתוכה לחצאים או רבעים.
עגבניות מיובשות- חצי צנצנת של אוליביה.
בזיליקום- צרור חתוך גס
שום - 3 שינים פרוסות דק או 3 שינים כתושות.
גבינת פטה- חצי חבילה סטנדרטית מפוררת.


לערבב ביחד ולהוסיף לפי הטעם מלח ופלפל גרוס, אפשרי להוסיף שמן זית אם ה"רוטב" של העגבניות המיובשות לא מספיק....

מחזיר אהבות קודמות בארוחת ערב

זו הרשומה שכתובה בראשי כבר הרבה זמן.
בכל פעם היא נמחקת מחדש.
כל מי שמכיר אותי יותר מעשר דקות, עכשיו גם כל מי שקורא את הבלוג, יודע שליבי התרסק. ולא פעם.
כל מי שממש מכיר אותי גם יודע כמה אני רוצה לסיים את ההגדרה הזו שלי, כמה טוב לי, כמה אני אוהבת את המשפחה שלי.
כל מי שממש חבר או חברה (ברמת המתנה ליומולדת....) מביא לי משהו שקשור, איזה ספר על אקס מיתולוגי, או כמו היום- קישור של סרט בערוץ שמונה על אנשים ששבים לאהבותיהם הראשונות אחרי 40 שנה.
הטוקבק (עוד אין לזה מילה בעיברית?) שנגע לליבי הי דווקא (תתפלאי!) זה שדיבר על הנשארים מאחור, וארחיב (מי יעצור אותי?! - הבלוג שלי!...):
הסרט (למי שיתעצל לצפות) מספר על שני זוגות תוצרת חוץ שהופרדו/נפרדו בנערותם ולא הלכו לפסיכולוג טוב. עדיין חיכו לאהבת נעורייהם ואפילו הצליחו לממש את אהבתם בזיקנתם. עשוי מאוד יפה, מדבר הרבה על השפעת ההורים המפרידים והמשפיעים לרעה (ותודה להורי שמעולם לא חשבו לעשות את זה ולא משנה מה חשבו על מסדר ההצלחות שהבאתי הביתה) על הבדלי דת, ומה שקצת כן נגע לי - על תקלות בתקשורת.

הזדמנות שניה לאהבה- הסרט המלא

ועל מה רציתי דווקא להרחיב?- הסרט מעט נושא על נס את איחוד הלבבות, אך לא מתייחס לנשארים מאחור-
כי כאשר אנשים יוצרים משפחות וילדים ואהבות אחרי הפרידות מאהבת החיים- ואז בוחרים לחזור לאהבת הנעורים- בהכרח יש נפגעים לשני הצדדים. בעיני- מה שווה האהבה ה"חוזרת" אם הרגע שמרימים את הראש מחדוות האיחוד ומסתכלים לצדדים- כל מי שהוא בן משפחה: אשה, ילדים- בהכרח "חוטף" ונפגע- שווה?- הו לא.

 

גם אני לא הלכתי לפסיכולוג לטפל בשברונות הלב שלי-מהשני נפרדתי עקב קצר בתקשורת (היום עם הטלפונים הניידים והמיילים זה ממש לא היה קורה- מה שגורם לפעמים לתהיות- ולא רק בתחום הזה...דרך אגב- איך הסתדרנו קודם?!), עם השלישי נשבר ליבי לרסיסים מיקרוסקופיים (או בתרגום חופשי- הוא זרק אותי קיבינימאט אחרי שנתיים מאוד אינטנסיביות וללא כל אזהרה מראש...), והראשון?- היה פזמון חוזר בחיי עד הכרותי עם האיש שלי בעולם הזה (וגם אביהן של בנותי- למי שתהה).
עוד ספר שקיבלתי מחברה יקרה לאחרונה היה עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שהיה כל כך אני שחבל על הזמן במובן החדש של הביטוי.
גם לי הזדמן שלא בשליטתי להיפגש פגישה כמעט הרסנית עם אחד האקסים.
לא להתלהב- לא קרה שום דבר שאפשר לגשת איתו לבית משפט- לא בית משפט אמיתי וגם לא רוחני או מטאפורי, רק שמסתבר שלהפגש עם אקס לא פתור ריגשית זו לא חוויה מומלצת.
כל מי שילדה בקיסרי תסביר בהרחבה שפתיחת צלקת זה אירוע כואב בדיוק כמו החתך הראשוני.
ואם מצרפים למשוואה שהוא נשוי לגברת שמאז בטוחה שאני בעקבותיו- והיא בעקבותי (ולכן בפסקה הראשונה כתוב- תתפלאי- זה מיועד לה- היא בהחלט קוראת כל מה שקשור אלי לנצח נצחים - ודווקא פה בהחלט אני מסוגלת לשים זין מאוד גדול - עיין טורים קודמים...).
האיש המופלא שלי מקבל אותי עם כל החרא מסתבר, והוא גם הראשון שאף פעם, אף פעם לא ויתר עלי ולא משנה מה.
ואם לרגע תהיתי (רק לרגע) איך הכרתי אותו ואיך כל כך מהר התחתנתי איתו- אני היום יודעת שגם בתת מודע כבר קלטתי את זה אז, לפני 15 שנים- שהוא לא יוותר, שהוא רק יגדיל ויצמיח אותי, ויצחק מבדיחותי, ויחשוב שאני יפיפיה עד עצם היום הזה.
דווקא היום היה השיר הזה בגלגל"צ שתמיד עושה לי קצת לבכות,
ודווקא הערב אני אכין את מה שכולם אוהבים פה בבית המבולגן והאהוב שלי, אפילו שזה משמין.
ודווקא אני הולכת לבטל את הפגישות המיותרות שקבעתי למחר כי חבל על הזמן (במובן הישן של הביטוי) ואני ממש מעדיפה עוד ערב בבית עם הגיבורים האמיתיים של חיי.

פנקייקס לארוחת ערב

1 גביע לבן (או יוגורט או שמנת)
1/2 כוס חלב
2 כפות סוכר חום
2 ביצים
שלוק תמצית וניל
כוס קמח רגיל
כפית אבקת אפיה

לערבב טוב (רצוי עם מטרפה- ככה אין גושים) ולטגן במחבת עם מעט מאוד שמן, ולזכור שבדרך כלל הראשון נהרס...

פורים שלי- עם אוזניים או בלי

הטור הזה לא יכיל  מידע רב ומטאפורי על תחפושות ותלבושות בחיי מאז ועד היום.
למרות שכפי שניתן לראות בעין בלתי מזויינת מתחת לשכבת האבק הדקה מאוד - אפשר להבין שיש לי גם כמה רשומות כאילו במחסן הפרטי.
הפעם פורים נטורל- החג עצמו - בלי משלים ומוסרי השכל...
נולדתי כפי הנראה גם להורים חובבי החג כי תחפושותי (תחפושותינו- אני לא בת יחידה...) היו תמיד מושקעות, לא זכור לי שבשלבים מוקדמים כמו גן טרום טרום חובה שאלו את דעתי- למה אני רוצה להתחפש, אולי עד מחסן התחפושות בקיבוץ- דווקא שם הדרור היה רב.
הייתי כיפה אדומה, לא הייתי אף פעם מלכת אסתר, הייתי אחות קופת חולים, גמד, צוענייה, עליסה בארץ הפלאות, ואפילו שקד מרק.
גם כשאף אחת לא התחפשה לכלום והבנים לא הגיעו לבית ספר, עדיין שמתי על עצמי משהו קצת אחר וחגגתי.
לא צריך להוסיף שבדרך כלל בני משפחתי "צדו" תלבושות פורים בארון הבגדים היומיומיים שלי.

אחר כך- בדרך הטבע התחלתי להפיק תחפושות לגיל הרך:
היו "מסורתיות" כמו הליצן בתפירה ביתית שאפילו אנחנו קיבלנו בירושה והיה הכי כייף להלביש לקטנטנות, היו דמויות מערוץ הופ, אחר -כך שמלות הקצפת, בעקבותיהן התחפושות המקוריות (בובה על קפיץ, סוכריה והפעם הילד עם הקוצים מ"ביסלי"...).
והגמדה ביקשה להתחפש לטעם תות של יופלה (נשבעת) ותהיתי בכאב למה התכוונה המשוררת- הנ"ל הניחה יד על כתפי ואמרה:"אמא- את יכולה...".

שנים שלא היו מסיבות פורים ראויות ללכת אליהן ל"גדולים"- הסתפקתי בעדלאידות של הטף,
המסיבות של ההורים רוויות האלכוהול והמוסיקה המחורבנת- לא עשו לי את זה מעולם... עד שנה שעברה.
מסתבר שיש מקומות כמו המקום בו בחרנו לגור שכאן הפורים הוא כמו פעם- כמו בקיבוץ, עם הופעות, ומוזיקה ואפילו אלכוהול שווה.... כמה כייף?! מאוד מאוד... אפילו מתחפשים פה לפי נושאים, ואל תשאלו. יש משלוחי מנות.
אני יודעת שיש אנשים שזה הגהינום בהתגלמותו בשבילם. אני? - מצאתי את המקום שלי...

עד ימי האפיה שלי חשבתי שאוזני המן זה אוכל חג די מעאפן. מה לעשות שהתבססתי על האוזניים של הסופר?
אז הנה המנצחות שלי- וכמה שזה נשמע חולני-
אוזניים מלאות בכל טוב...

אוזני המן

שתיים וחצי כוסות קמח רגיל
חצי כפית אבקת אפיה
200 גרם חמאה (בילדותי זה היה מרגרינה)
חצי כוס סוכר
קורט מלח
שני חלמונים
קליפה מגוררת של תפוז
שתיים-ארבע כפות מיץ תפוזים 

מניחים במעבד מזון קמח, אבקת אפיה, קמח וסוכר, מעבדים מעט, מוסיפים את גרד התפוז (הוא, הוא עושה את ההבדל), ואת החמאה ומעבדים עד שהחמאה נעלמת... מוסיפים את החלמונים ומעבדים עד מצב צבירה פירורי.

מוסיפים כ-2 כפות מיץ תפוזים או קצת יותר עד שהבצק מתאחד, עוטפים בניילון נצמד ונתנים לו לנוח לפחות שעתיים במקרר.
קורצים עיגולים וממלאים במה שאוהבים- 
אצלינו: נוטלה, שוקולד השחר, ממרח תמרים מעורב באגוזי מלך (אנחנו לא אנשים של פרג...)
תהנו!!!

חו"ל - בגניבה....

לפני 6-7 שנים בערך גיליתי שאני אוהבת בעיקר לטייל איתי.
מי שמכיר אותי יודע שאני אישה זקוקת חברה/משפחה/ חברות וחברים, אוהבת מאוד את ההורים והאחים שלי, ומתקיימת על בסיס יומי מקירבה ומגע. (כן, כן, אני מחבקת ומנשקת- גם חברים ומכרים לרגע).
כמה מפתיע היה לגלות שאני בעיקר אוהבת לטייל עם עצמי.
גם בפני עצמי להודות בזה היה הליך לא פשוט. בתור מי שתמיד מחשבנת "מה יגידו" ולא יכולה להרדם אם נדמה לה שמישהו לא אוהבת אותה אהבת נפש- התגלית שהפרטנרית הכי טובה לטיול שלי היא אני היתה מאוד מהממת מבחינתי.
מתי התגלה הנס?
בהתבודדות לייט.

אמא שלי נסעה לחו"ל להעביר השתלמות- ללונדון אם להיות מדויקת- והוזמנתי להצטרף.
רוב היום היא עבדה ואני הונחתי לנפשי...
היקום זימן לי (לא, לא יצאתי מדעתי- רגע סבלנות וגם אתם תבינו שדובר בהתערבות של השגחה עליונה...) יום מטמטם בלב חודש מרץ, יצאתי לבריטיש מיוזיאון בלי אג'נדות רבות לאותו היום. התערוכות שיעממנו קלות - ואז צנחה עלי התובנה- אני לבד! אני יוצאת מהמוזיאון! (כפי שניתן להבין הפעולה הזו לא התרחשה קודם לכן).
אכן יצאתי- והמשכתי ללכת.
במקרה אני מגלה לימיני מיצג סוסים, הלכתי עוד, והנה חילופי משמר בארמון המלוכה, חזרתי כשציפורים מזמרות מעל ראשי (באמא שלי!), ואז לפתע תזמורת המלוכה החלה להתאמן בחצר ליידי.
הלכתי לי יום שלם בתוך מיוזיקל.
וכך גיליתי את נפלאות החו"ל- אם בא לי 5 מוזיאונים ביום. אם מתחשק לי על הספר המדהים שבחיקי- אני "מבזבזת" 4 שעות בישיבה בקפה פסטורלי וקריאה. אם ברצוני לראות את אותה התערוכה או החנות המקסימה 3 פעמים באותו הביקור- כך יהיה! והתענוג העילאי בשתיקה, בחופש אמיתי- אין כמוהו.
תירגלתי שוב את העניין- שוב בבדידות מוגבלת- אצל אח שלי בניו יורק (הוא אפילו קצת נינזף כשלקח יותר מידי חופש לקראת בואי...) אז כבר המסע התארך ל10 ימים. השארתי שתי קטנטנות בבית...
ביום הראשון בכיתי, קניתי את כל בובות הבראץ שידועות לאומה האמריקאית, ומיררתי על מר גורלי- מה חשבתי לעצמי? איזו מן אמא אני? - הנה אני מתקשרת בעצמי למועצה לשלום הילד ומלשינה עלי....
ביום השלישי הגיע הערב על יום מקסים במיוחד וגיליתי שלא רק שלא התמוטטתי מגעגועים, אפילו לא חשבתי עליהם כל היום....
ומה משפחתי- בעלי ובנותי- קיבלו בתמורה?- אמא עם מצברים מלאים, בת זוג מתגעגעת - וארבעה טונות של בראץ. כולל רכבים, סוסים ובגדים (גם הדוד קנה)... הוא (אחי) מצד שני נחשף לכמות אומנות מודרנית שכנראה תספק אותו לכל חייו הבוגרים (או עד הטיול הבא איתי). אני מאידך- הפכתי ספצית ב-NBA - חזרתי לארץ ונמרחתי לילות על המסך לראות מי ניצח את האליפות הארצית...

היום - כשאני רוצה "יום כייף" לכולם ברור- וגם לי, שזה צריך להיות לבד... אפילו בדרום תל אביב או בוקר אחד בכרמיאל (אני ממש זולה לתחזוקה...).
ה-לונדון/פריז הקרוב- הולך להיות אחר מכל דבר אחר שהכרתי- עם אמא ועמר- ביתי המצוותית... חוויות אחרי מרץ.
ועכשיו למתכון ולסיפור הכי "אגדה אורבנית" חולי"ת שאני מכירה,
על העוגיות של נימן מרקוס- ולמי שלא מכיר- תהנו!!! שווה את המאמץ באנגלית...

My daughter and I had just finished a salad at Neiman-Marcus Cafe in Dallas & decided to have a small dessert. Because both of us are such cookie lovers, we decided to try the "Neiman-Marcus Cookie". It was so excellent that I asked if they would give me the recipe and the waitress said with a small frown "I'm afraid not." Well" I said, "would you let me buy the recipe?"

With a cute smile, she said YES". I asked how much and she responded, "Only two fifty, it's a great deal!" I said with approval, "just add it to my tab".. Thirty days later, I received my VISA statement from Neiman-Marcus and it was $285.00. I looked again and remembered I had only spent $9.95 for two salads and about $20.00 for a scarf. As I glanced at the bottom of the statement, it said, "Cookie Recipe - $250.00". That's outrageous!!!

I called Neiman's Accounting Dept. and told them that the waitress said it was "two-fifty," which clearly does not mean "two hundred and fifty dollars" by any POSSIBLE interpretation of the phrase. Neiman-Marcus refused to budge.. They would not refund my money, because according to them, "What the waitress told you is not our problem. You have already seen the recipe - we absolutely will not refund your money at this point." I explained to her the criminal statutes which govern fraud in Texas. I threatened to refer them to the Better Business Bureau and the State's Attorney General for engaging in fraud. I was basically told, "Do what you want, we dont give a damn, and we're not refunding your money." I waited a moment, thinking of how I could get even,or even try to get any of my money back. I just said, "Okay, you folks got my $250.00, and now I'm going to have $250.00 worth of fun."

I told her that I was going to see to it that every cookie lover in the United States with an e-mail account has a $250.00 cookie recipe from Neiman-Marcus... for free..She replied, "I wish you wouldn't do this" I said, "Well you should have thought of that before you ripped me off", and slammed down the phone on her.. So, here it is!!! Please, please, please pass it on to everyone you can possibly think of. I paid $250.00 dollars for this... I don't want Neiman-Marcus to ever get another penny off of this recipe....

(Recipe may be halved): 2 cups butter
4 cups flour
2 tsp. baking soda
2 cups granulated sugar
2 cups brown sugar
5 cups blended oatmeal (measure oatmeal and blend in blender to a fine powder)
24 oz. chocolate chips
1 tsp. salt
1 8 oz. Hershey bar (grated)
4 eggs
2 tsp. baking powder
3 cups chopped nuts (your choice)
2 tsp. vanilla

Cream the butter and both sugars. Add eggs and vanilla; mix together with flour, oatmeal, salt, baking powder, and soda. Add chocolate chips, Hershey bar and nuts. Roll into balls and place two inches apart on a cookie sheet..Bake for 10 minutes at 375 degrees. Makes 112 cookies.. Have Fun!!!

This is not a joke - this is a true story... Ride free citizens!!!! This isn't some stupid chain letter either.. pass it on.. if you don't, you won't die or get dumped.. you'll just do the world an injustice...

Thanx...