‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

עבר מחוק ומאפה לאורחים


כתבתי ומחקתי שלוש פעמים רשומה אופטימית וקופצנית על צירופי מקרים, נשמור אותה ברשותכם לימים הבלתי מיושמים האלו- שאולי ירד בהם גשם, שבהם נזדקק לאופטימיות ושמחה.
בנתיים לזיכרו של החורף הישראלי אני חזרתי לסרוג ואני נהנית מכל רגע, אולי כי זו היתה אחת הפסגות שהייתי צריכה לכבוש.
בעלומי - כל מלאכת כפיים הייתה לי קלה ומוצלחת- במקביל ניסיתי כאימהות אימהותי לסרוג- וייצרתי כמו אבות אבותי- מדפים.
הפעם יוצא צעיף אחלה, רך ונעים.
ועכשיו סיפור ובסופו שיר מלא לבקשתכם וכרגיל מתכון נחמה חורפי.
הסיפור הוא על מישהי שלמדתי מאוד לאהוב בשנים האחרונות, ושאני מקווה שלא תהרוג אותי שאני כותבת- כי פתאום באיזה ציווי פנימי- אני חושבת שיש סיפורים שצריכים להיכתב- למה? כי היא לא לבד- כי (והפעם במובן הטוב של הביטוי) יש אלף כמוה, בכל עיר, בכל מדינה ובכל מקום בעולם.
היא כבר רחוקה ממני מאוד, ומאוד קרובה (סליחה על הביטוי הסתום) ויש לי רשות מלאה ממנה לכתוב.
בסיפור הוא בעצם על נימוס פולני טוב, על מה נכון ולא נכון ועל מה הלב משלם.
לפני מליון שנה בערך בשנות השמונים של המאה שעברה היה לה חבר, היתה לה אהבה ענקית, ויום אחד היא הרגישה מאוד מבולבלת, זו היתה אהבה בוגרת ראשונה והיא- כנערה חשבה קצת שעוד מוקדם לה מידי, ובכלל התקופה ההיא היתה מאוד מבולבלת לה. היא ביקשה ממנו זמן לחשוב לבד- לחפש צלילות וזמן בדיקות עם עצמה.
בשלב הזה- זה לא נשמע על פניו חטא שיש לו בקצה תשלום ריגשי כואב.
או הו...
משרשרת הוליוודית של טעויות - זה היה הסוף.
ואם נעבור מהוליווד לטלנובלות מהזן הפחות מוצלח הסתבר שהבלבול נבע מהעובדה הפשוטה שהיא היתה בהריון, ולא, לא נולד מזה ילד- ההריון הסתיים מהר מאוד וכואב מאוד (טלנובלה מהזן הירוד אבל לא משאול תחתיות הז'אנר) ובאמצעי התקשרות של המאה הקודמת- היא לא הצליחה לספר לו.
דבילי?- ביותר, לא נתפס?- עוד יותר.
קרה לכל אחת מאיתנו- כולל אותי?- בצורה זו או אחרת- בהחלט.
אבל-
כמו הרבה שכמותה- היא לא הייתה מהבוכות על חלב שגלש - ועדיין עודנה גברת עם גזע חזק ומוצק.
היא כיום אמא מאושרת, אשה אהובה ואוהבת במערכת זוגית שעומדת בטלטלות, שמחות, מצוקות ומבחנים.
אבל מידי פעם- או בתאריכים מסוימים, או סתם משיר ברדיו היא עוד פעם שם, למרות שבתאוריה השער נסגר וננעל וזרקו את המפתח.

למה אני מספרת את זה- כמו כל דבר לאחרונה- כי אני יודעת שיום אחד בנותי האהובות יקראו את הדברים האלו,
וכן יש לי לקח להן ולכל מי שיכול להיתרם מהסיפור הקטן הזה.
א. תקשיבו ללב מחד- ותעשו זום אאוט למצבים מאידך- תקחו עשרה צעדים אחורה והחוצה ותבחנו את מצבכן- טוב לכן? תלחמו, לא מושלם לכן? הלב לא מלא באהבה?- עימדו על זכותכן לחשוב.
ב. כפי שנסחה בכורתי הפעוטה בשברון ליבה הראשון אחרי לילה אחד קשה- ואני מצטטת "מי שלא רוצה אותי- גם אני לא רוצה אותו" ובניגוד לאמא שלה וחברותיה- דפדפה הלאה...
פעם קראנו ביחד מאמר מטופש- והיא שאלה אותי את השאלה הבנאלית מהמאמר- מה תכונה מושכת בעיניך אצל גבר- ועניתי לה- שהתכונה החשובה לי בעיקר אצל כל גבר שהיה עד היום- שקודם כל הוא ירצה אותי, בעיני זה מאוד מושך...
ג. תשתדלו לסגור פרקים ולהמשיך מחוזקות הלאה, אבל אם הם מידי פעם צפים - חייכו אליהם בסלחנות וחיבה ותמשיכו משם גדולות ומקסימות, שזה רק יבנה אתכן ולא לתת מקום להרוס.
תודה לח' על הרשות לכתוב את סיפורה, ותודה לויסלבה שימבוסקה שרבים ביקשו את שירה המלאה- כתיבת קורות חיים בתרגומו של רפי וייכרט:


מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.
 
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
 
תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
 
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
 
כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
 
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
 
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

 לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר


והמאפה החורפי לאורחים:
התמונה מתוך בלוג אמריקאי מגניב.
טארט בצל סגול וגבינת עיזים של איילת הירשמן - מתוך לאישה (בליב איט או נוט....)

המרכיבים 

כ-250 גרם בצק עלים מופשר (אבל עדיין קר), מרודד מראש 6 בצלים סגולים קטנים-בינוניים, קלופים וחצויים
1/3 כוס שמן זית
 
1 כף סוכר חום
1/2 כפית מלח
פלפל שחור גרוס
1 כפית חומץ בלסמי
10 גבעולי טימין טריים
1/2 כוס גבינת פקורינו או גבינת פרמזן או גבינת קשקבל, מגוררת או מפוררת גס
1 גליל גבינת עזים רכה, פרוסה לפרוסות של 1/2 1 - 2 ס"מ

ההכנה

1. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות). מרפדים תבנית בנייר אפייה.

2. הבצלים: מחממים במחבת את שמן הזית מעל להבה בינונית- גבוהה, מוסיפים את הסוכר, המלח והפלפל השחור ומחממים עד שהסוכר נמס בשמן, מוסיפים (בזהירות) את החומץ הבלסמי ומערבבים, מוסיפים 2 גבעולים מהטימין ומניחים בזהירות את הבצלים החצויים, כשצדם החצוי כלפי מטה. מנמיכים את הלהבה לבינונית ומבשלים כ-10 דקות, או עד שהבצלים סופגים היטב את הקרמל, ומקבלים גוון זהוב-שחום כהה. הופכים את חצאי הבצלים וממשיכים לבשל כך עוד כמה דקות, עד שהם ספוגים היטב בקרמל. מעבירים את הבצלים לצלחת, לצינון.

3. הבצק: מוציאים את הבצק מהמקרר, חותכים ממנו ריבוע בגודל 15 ס"מ ומניחים בתבנית, על נייר האפייה.  בעזרת סכין, מסמנים על הבצק, במרחק 1 ס"מ מהקצוות, מסגרת פנימית - מקפידים שלא לבצע חיתוך עד הסוף, אלא חיתוך שטחי בלבד. דוקרים את הבצק בחלק הפנימי של הריבוע בכמה מקומות (זה יייצור שוליים תפוחים לבצק, ויימנע מהחלק הפנימי של הבצק לתפוח). אם שאר המרכיבים עדיין לא מוכנים, או לא מספיק צוננים (הבצלים), מאחסנים את התבנית עם הבצק במקרר ממש עד לאפייה. בצק עלים צריך להיכנס לתנור כשהוא קר.

4. הרכבת הטארט: זורים בחלקו הפנימי של הריבוע את גבינת הפקורינו (או הפרמזן או הקשקבל). מניחים שלוש שורות של עיגולי גבינת עיזים וחצאי בצל מקורמלים, ומתבלים אותם מלמעלה במלח ובפלפל. מניחים מלמעלה 3 מגבעולי הטימין. אופים 15-20 דקות, עד ששולי הטארט מזהיבים מאוד וגבינת העזים מתחילה להינמס קצת, אבל עדיין  שומרת על צורתה. מוציאים ואם רוצים, נפטרין מגבעולי הטימין שנאפו עם הטארט ומניחים במקום גבעולי טימין טריים. מגישים.


יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

פלאים של החיים (ופלא שאני מרזה...)



השבוע הגיעה שיחת הנפש החצי שנתית שלי עם החברה הטובה שהצטמצמה לכדי יומולדת שמח פעם בשנה- וחג שמח- פעמיים בשנה.
אני כל כך אוהבת אותה שממש לא אכפת לי - אפילו לכלול בשיחות הנדירות האלו את ה "איזה חנטרישיות אנחנו, וצריך להיות בקשר"- יללה, יללה  - כאילו שזה קרה בעשר השנים האחרונות.
במהלך השיחה שארכה כשעתיים הגענו למקומות הכי נידחים שרק אני שומעת עליהם ממנה - ובהתאמה היא ממני.
היא אחת ממשפחות הפירוק שאני מלינה עילהן כאן חדשות לבקרים. היא מאילו שבעלה כבר נשוי שוב לבחורה בת 28 (ודרך אגב- כולן בנות 28, בול 10 שנים מתחתינו.. מה היה במחזור הזה שהביא לעולמינו צרור נפקניות שחפצות דווקא בסחורה חמה כדוגמאת גרוש מכוער עם 2-3 ילדים בממוצע ואקסית שהיא היא מתנת אלוהים לאדם... לא ברור). לא משנה. השיחה במפתיע הגיע למקום שלא דיברנו עליו בעבר.
מקום שכולנו- ההורים המודעים, לפחות על פי תפיסתינו עצמינו - לא חושבים עליו אפילו בלילה לפני השינה. מדחיקים אותו כרעה חולה, כזוועה.


בניגוד לכל האגדות (כן, שוב הן מרימות את ראשן הזקן, המעופש והמכוער...) שליבינו מתרחב בכל לידה והלב יכול להכיל שפע של אהבה שאין לה קצה: אנחנו לא אוהבים את ילדינו אותו הדבר.
זרקתי פצצה ואנסה לרפד את הבור שהיא יצרה.
חברתי היתה חדה וחד משמעית- מתוך צרור ילדיה יש אחד שכבר פחות, הרבה פחות.
הרבה פחות מה- נזעקתי.
לא יודעת בדיוק- היא ענתה. הרבה פחות רגש. 
אני חייבת להגיד- באמת בלי להתייפף שלא הפנמתי את המסר שכפי הנראה התבשל כבר הרבה זמן אצל הדוברת.
אני לעיתים -אמרתי לאהובתי- מרגישה שאני לא אוהבת אותו הדבר את כולן,  הלוא הן כל כך שונות לעזאזל, איך אפשר? אבל לא לאהוב ?
הוא מכעיס אותי כל כך- היא אמרה. יותר מהאחרים, אני כאילו לא מרוצה מהילד שהוא הופך להיות ככה שהוא לא מעורר בי שום חום או שמחה- רק כעס וריב וצעקות.
ביני לביני- הודתי שאני מכירה את הז'אנר- יש את אילו שיוציאו אותך מדעתך יותר מהאחרים, יש את אילו שהם יותר "עבודה" ופחות הנאה. אבל פחות לאהוב?

(וזו התמונה שהופיע כהצעות למתקנים בגן שעשועים לילדים רעים....) 


עכשיו תדמיינו אותי בפוזת קומיקס של הגיבורה המגרדת פדחתה כדי לשלוף את הטיעון שיהפוך את השיחה למשהו פחות זוועתי מהכיוון שהיא התגלצ'ה אליו.
אולי גם את חברתי עצמה מהמחשבות שהיא הדרדרה אליהן.

ועכשיו- בקומיקס כמו בקומיקס- נדלקה הנורה מעל הראש.

קחי סיטואציה- אמרתי- ונא לזרום איתי בצורה חופשית- הרי כבר הוצאת מהפה את הסוד השחור הזה והשמיים לא צנחו על ראשינו- 
נניח ומחר את מקבלת טלפון מביה"ס- הטלפון הזה שמצניח את הלב לציפורניים ברגליים, והטלפון הוא מסוג שמודיע שהילד נפגע - פיזית או מנטאלית. הוא נפצע, הוא הושפל, מורה עשתה לו עוול- בחרי את אחת האופציות המזופתות- מה את מרגישה?

היה שקט מהצד השני - עד שנשמע קינוח אף נוזל במיוחד.
אני מוכנה להרוג-התחילה חברתי והמשיכה לנסוק למעלה- אני אפרק את מי שנגע בו או בליבו, אני אוודה שהוא בסדר, הוא לא לבד בעולם- אמא שלו תשמור עליו מכככווולם....
והמשיכה והמשיכה והמשיכה.
גם בסערת הרגשות הזו לא עצרתי אותה.

נפרדנו עד לפסח- ה"חג שמח" הבא.
והמסר לי לשנה הקרובה?! - זה שיש לי 3 פלאים בבית. יצאו מאותו מקום (ויש לי הוכחות חותכות), נוצרו מאותם חומרי גלם ובכל זאת שלושה יצורים שונים מהיסוד. הן אפילו לא ממש דומות חיצונית.
אני מודה שאני אוהבת גם בהתאמה כל אחת קצת אחרת. (ואת שלושתן אותו הדבר כשהן ישנות...),
יש מתבגרת
יש מאתגרת, 
יש רגישה, 
יש חוצפנית, 
יש קיפודה שצריך לקלוף ממנה קוצים, 
יש שלוש שעוד צריכות חיבוקים על בסיס 3 פעמים ביום. 
יש מתחכמות ויש רקדניות,
יש ציירת ויש גאון מתמטי, 
יש רחבת לב לכל מי שנשמה באפו
ויש את זו שצריך לעבוד מאוד קשה כדי שהיא תספור אותך.

ומטרתי בשנה הקרובה וכל השנים שיבואו באהבה, בריאות ואושר על כולנו היא אחת.
שהן ידעו שאני אוהבת, הכי שאני יכולה.
משורשי שערותי ועד קצות צפורני.
שאני אוהב לנצח. 
אולי לא אותו הדבר כל אחת אבל לעולם לא אבלבל כעס, תשישות ויומיום מפרך עם אהבה.


ומי שיעז לגעת בהן שלא בטובתן או לשבור את ליבן-
שיתכונן- אני אוציא לו את הרגל מהתחת.

ולסיום- אני כבר שמונה וחצי קילו פחות...
בזכות דיאטה, סליחה, תוכנית מופלאה,
ובעיתות חירום בזכות הלזניה הזו...:


לזניה חלבית
מצרכים:
9 עלי לזניה
1 קופסת קוטג' 3%
1 ביצה
1 כף שמן
1 קופסת עגבניות מקולפות
1 רסק עגבניות
½ כוס מים
10 פרוסות חצילים דקות שהוברשו בכף שמן זית
1 בצל
1 שום
כף בזיליקום
1 כפית אבקת מרק בצל
3 פרוסות גבינה מעמק לייט מגורדות
אופן הכנה:
חצילים: פורסים את החציל לפרוסות דקות ומברישים בכף שמן זית ומעט מלח,
מכניסים לתנור לכ-15 דקות.
רוטב:חותכים את הבצל לקוביות קטנות וכותשים את השום, מחממים כף שמן במחבת ומוסיפים את הבצל,רסק עגבניות וקופסת עגבניות מקולפות. מוסיפים בזיליקום,אבקת מרק בצל,מלח ופלפל שחור לפי הטעם, מוסיפים רבע כוס מים
כשהרוטב מוכן מניחים בצד לצנן.
מלית:טורפים ביצה עם קופסת קוטג ומעט מלח.
מרפדים את תחתית התבנית ברוטב העגבניות ומעל מניחים את עלי הלזניה
מברישים את העלים ברוטב ומעל מפזרים את פרוסות החציל ומעל את מלית הגבינה. מרפדים בעלי לזניה וחוזרים על הפעולה עם מלית הגבינה שוב.
מחממים תנור ל- 180 מעלות ומכניסים את הלזניה לכ -40 דקות.
אחרי חצי שעה מוסיפים מעט רוטב מעל הלזניה ומפזרים את הגבינה הצהובה המגורדת.
רבע לזניה לארוחת ערב חצי לארוחת צהרים....

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

מסעותי לגרנולה עילית


לפני מליון שנה בערך למדתי באוניברסיטה קורס עם פרופ' חנה נווה שנקרא "נוסעים ונוסעות בספרות העיברית". לא אגזים אם אומר שזה אחד הקורסים היחידים שאני עוד זוכרת את הסילבוס שלו. אחרת כך יצא הספר.
בבסיסו עמדה הטענה כי כל מסע ויציאה מהבית לצורך מסע (לא חלילה סתם לעבודה) מביאה שינוי- אם לא- יש לבדוק את הנוסע ואת בריאותו הנפשית...

בנעורי נסעתי תכופות אל המדבר, המסעות האלו ללא ספק עיצבו את כל האישיות החברתית שלי. שם לראשונה לא פחדתי להיות אחרת מתושבי הנישה האקולוגית שלי. שם נולד לראשונה מן חיבור עמוק ואוהב לגברת הזו שנקראת אני.

אחרי הצבא נסעתי לחו"ל. כבר דנתי בנסיעה זו לא פעם בבלוג. שם הרגשתי הכי גדולה ובטוחה בעולם. אחר כך באה הנסיעה שלו- הפרטנר מהטיול המשותף והפרטנר. נקודה. לאחרונה שמעתי את השיר "רכבות" של דני רובס.
יש בשיר שורה על הרכבת של הביטלס להודו.
"איך אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט
על רכבת להודו, מסע אל האמת...
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה"


המסע ההוא ללא ספק לקח אותו מסיפור חיי ושמט את הקרקע מתחת לאותם חיים בדיוק.
לולא הלך לא היה בא קובי. איזה מזל שהלך... סיפור חיי היה יכול להיות ממש פחות מאושר ומלא.


האינטנסיביים ביותר היו מסעותי אל האמהות, אל כל אחת ואחת מבנותי, האחריות, האהבה, הדאגות, הרצון להתוות דרך ולשמור על אושרן. להשתדל לא להעמיס אליהן את משקולות הדרכים והמסעות שלי. הן משל עצמן- הן חייבות לעבור דרך שגם אם עברתי שכמותה והחכמתי- אסור לי להגיד מילה- שיעברו את הדרך, שיתחספסו מהמסע.



אני לא יודעת לאן יוביל המסע שלי- במקרה שלי ממש עוד לא ברורות לי תחנות הביניים (שימו לב- תחנות. ברבים.) מה עוד אלמד, מה אעשה כשאהיה גדולה.
דבר אחד אני יודעת כרגע ללא ספק- אני בתקופה האחרונה שומעת את רוחות המסע מרעישות לי באוזניים. מי מצטרף?
יש גרנולה בתיק....

גרנולה של קרין גורן

250 גרם שיבולת שועל
1/2 כוס קוקוס
1/2 כוס פרג שלם (לא טחון)
1/2 כוס פיסטוקים קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני חמניות קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני דלעת קלופים ולא קלויים
1/2 כוס שבבי שקדים לא קלויים
75 גרם חמאה
1/2 כוס דבש
1 כפית תמצית וניל
1 כף קינמון.

אופן ההכנה
1. מערבבים בקערה שיבולת שועל עם קוקוס, פרג, פיסטוקים, גרעיני חניות, גרעיני דלעת, שבבי שקדים וקינמון.

2. בסיר קטן ממיסים חמאה עם דבש, תמצית וניל וקינמון. מסירים מהאש ויוצקים על התערובת בקערה.

3. מערבבים היטב עד שהחומרים היבשים מצופים בתערובת הדבש והחמאה.

4. משטחים בתבנית גדולה ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ל-20 דקות, עד שהתערובת מזהיבה. חשוב לערבב מדי פעם בכף עץ ולשטוח שוב לקלייה אחידה. מצננים לחלוטין ומאחסנים בצנצנת אטומה בטמפרטורת החדר.

גיוונים ותוספות:

עם התוספות אפשר לשחק, כך שתקבלו גרנולה בדיוק לפי טעמכם האישי:

* אין לכם פיטוקים? שימו פקאנים או אגוזי מלך ואפילו בוטנים.

* לא אוהבים פרג? החליפו בקוקוס או בשקדים טחונים.

*אם רוצים להוסיף פנימה פירות יבשים, מוסיפים אותם לתערובת המוכנה רק לאחר הקלייה בתנור.





יום שבת, 24 באפריל 2010

הילדים של החבר'ה


כשהייתי קטנה, ממש קטנה וגם כשקצת בגרתי הייתי חלק מקבוצת שייכות מאוד הרמטית ומחויבת.
החבורה הזו היתה ועדיין נקודת ההתיחסות שלי לכל מיני מהלכים והישגים בחיי.
מכיוון שעברנו כמשפחה הרבה פעמים דירה- הם הם אלו שליוו ומלווים אותי מיום היוולדי.
הייתי חלק מה"ילדים של החבר'ה".
"החבר'ה" היו קבוצת חברים של ההורים שלי והינם עד עצם היום הזה.
עם רובם ההכרות היא כל כך עמוקה ומקיפה- הרבה יותר ממשפחה בכמה מהמקרים.
בילדותינו בילינו המון ביחד- כמעט כל שישי או שבת- אז היו עושים פיקניקים ומשחקים ביחד במדשאות כאילו או אחרות במרכז. גם כשעקרנו לכיוון עין שמר עדיין המשכנו להיפגש ו"הילדים של החבר'ה" היו באים להישתאות אל מול נפלאות הקיבוץ. אנחנו (בעיקר אני ואחי הגדול) התבשמנו בזכותם מניחוחות עירוניים שונים מאוד משלנו.
היינו נופשים ביחד ונוסעים יחד לסיני ("רגע לפני שיחזירו") ובעיקר נשלחים "לשחק ביחד" כדי שלמבוגרים יהיה זמן לפטפט.
"הילדים של החבר'ה" היו בערך באותם שנתונים - פחות או יותר. כולל האמיצים שעשו ילד זקונים- הקפידו לעשות אותו ביחד.
לאורך השנים והתבגרות הצטלבנו בצמתים שונות (בחיים וגם פיזיים- למשל ברמזור או בתחנה מרכזית עם מדים).
במלחמת המפרץ הבית של הורי שהיה הרחוק ביותר מאיזור א' היה מקלט מדיני לשלוש משפחות כולל הורים מבוגרים וטף- ואז בהחלט נוהלה קומונה מרתקת- האם היתה שאלה אם לארח או לא ואת מי? - ברור, ממש לא, ולנו- הנוער (הייתי כבר די חיילת...) הימים של האירוחים המשותפים היו תמיד חגיגה.

אחד היתרונות הגדולים או יותר נכון היתרון הגדול של מגורים בגליל הוא - שכאשר אנחנו רוצים סופ"ש הפוגה מהילדיות- אנחנו נוסעים לתל אביב. בימים אילו של חיי היא מספיקה לי בדיוק לסופשבוע.
הגענו בתחילת סופשבוע זה למלון בת"א בכיכר דיזינגוף (שני מלונות מקסימים זה לצד זה- סינימה וסנטר - אוכלים יחד ארוחת בוקר  וגרים או בקלונוע "אסתר" הישן או בבית באוהאוס קסום ממש בכיכר -מומלץ בחום רב). התמקמנו ויצאנו החוצה- מסתבר שכבר כל הקולנועים במרכז סגורים ומשתפצים ויש בכיכר שוק אספני עתיקות ואמנות. אני, חובבת זבל של אחרים  שכמותי, מיד התחברתי - והכי שמחתי לפגוש בין הדוכנים אחת מ"הילדים של החבר'ה" שחביבה עלי במיוחד, עם בעלה- שמתפעל שם דוכן איכותי במיוחד לספרי אספנות מקסימים ועם הוריה- איתם עוד יוצא לי להתראות באדיבות הורי. איזה כייף. גם אחרי מליון שנה היה מעניין ואוהב ומפרגן  וכייף של פגישה מחודשת עם אחת מאותה הקבוצה של אלו - שלא משנה מה- אני יודעת שלנצח יהיו במחנה שלי שהאהבה בינינו היא כמו של משפחה מרצון- אם יש דבר כזה- ושל זכרונות נעימים במיוחד שהשכילו הורינו לייצר עבורינו.
אני באופן אישי מהחבורה הזו לקחתי לי צידה לדרך ולכל החיים בדמותה של אחותי המטאפורית, ה"דודה של כבוד" של בנותי - דנה- שפעם היתה שלי עכשיו היא של כל המשפחה שלי (כן,כן -אנחנו מהזן הפולני החולק...).
 
אני מידי פעם מתעדכנת עם אמא שלי מה קורה עם מי, מי התחתן, למי נולד, מי התגרש, מי יצא מהארון... ואני משוכנעת שגם הם אותו הדבר רק שנכון לעכשיו אנחנו כבר כנראה מידי מרוחקים ומנותקים ומלאי חיים וקריירה ומשפחות חדשות משלנו שקשה לכפות על אנשים כמונו מפגשים מלאכותיים כאילו, או שאולי צריך שמישהו ירים את הכפפה? אולי...

אבל תמיד ובכל סיטואציה נעים לפגוש אותם- בטיול ללונדון לפגוש את נועה עם הבנות שלה ששמה של אחת זהה לאחת מבנותי (ללא תיאום!) ובכלל- הרבה שמות שחוזרים יש אצל הדור השלישי- נדב, ניצן, עומר, תמר.
שאותה נכדה לונדונית מייד אימצה את אמא שלי ותוך פחות שלושים שיניות היא כבר היתה "סבתא".
אפילו במחלקה אורטופדית בחדר מלא גברים שריסקו את ידיהם - שכב האיש שלי עם בעלה של "ילדת חבר'ה" אחרת...


תמיד אשווה את עצמי אליהם, אבל לא במובן של תחרות אלא במובן של אחווה, של פירגון- הם לנצח לא ירגישו לי "על חשבוני" ובאמת ובתמים אין לי כל שמחה לאיד כשאני שומעת על כישלונותיהם הקטנים.
כי אני זוכרת אותם קטנים- משפריצים מים בכינרת, או שטים על אבוב, או משחקים רביעיות בחדר, מספרים סודות, מתכתבים - בימים שלמייל היה בול, מחליפים "פרסים" (רק לי בקיבוץ היו מיוחדים כאילו מתל אביב), ישנים אחד אצל השני וחולמים ביחד.
לא יודעת אם לכולם החלומות התגשמו, בשלי- הילדים האלו היו תמיד חלק מהם.

הרשומה הזו מוקדשת לכולכם: דנה, עמית ודרור, איתי, עידית ומיכל, ענת ואסף, אייל ועירית, שרון ועינת, נועה יעל ועידו, וכמובן לאלעד ורביד שלי.
הדמויות הראשיות באלבומי הילדות שלי.
וכשאנחנו היינו עסוקים בלהיות ילדים, בחדרים האחרים דיברו, צחקו, צעקו, רבו, השלימו ו... החליפו מתכונים.
רבים מהמתכונים המשפחתיים הם משותפים מה"חבר'ה".
אחד החביבים עלי מייד רצ"ב.


פשטידת ברוקולי של מלכהל'ה ברום

בסיס:
750 גר' גבינה לבנה 5%
2 ביצים
1/2 כוס קמח תופח
2 כפיות אבקת שום
2 כפיות מרק בצל
2 כפיות מרק פטריות

לערבב ביחד עד אחידות

במקביל לבשל בסיר עם מים מומלחים חב' ברוקולי קפוא (אני מסמפטת את סנפרוסט)
לסנן כשרך ונעים ולקרר.

לשפוך את הבסיס לתבנית מלבנית בינונית משומנת, ולפזר את הברוקולי מעליו.

תערובת 3:
2 ביצים
1/2 כוס חלב
מיכל שמנת חמוצה
כף קמח

לערבב ולצקת על הברוקולי.

לאפות בחום של 180 מעלות עד שמזהיב מלמעלה (אם אופים בפיירקס שקוף- אפשר לראות שאפוי בתחתית...)

אופציה- לפזר כמה דק' לפני הסיום- גבנ"צ...


יום שבת, 10 באפריל 2010

חשבון נפש בווארי


לפני כמה ימים שאלה אותי בת דודתי האהובה כמה זמן לוקח לי לכתוב ותלכנן רשומה.
זו תוכננה מרגע הישמע הבלוג.
בעצם הבלוג כולו בצורה זו או אחרת מוקדש לאשה אחת.
שאם היא היתה יודעת שמה שיצא בסוף מיכולות הכתיבה שלי זה בלוג משפחתי/אישי ובעיקר עם מתכונים היא היתה מאושרת- בזה אני בטוחה.
הפעם היחידה שהתעמתתי איתה פנים אל פנים היתה סביב אוכל.

הבלוג מוקדש לסבתי אהובתי נחמה טמקין ז"ל.
אחת הגיבורות המרכזיות בעיצוב דמותי, מישנתי וצורת חשיבתי עד עצם היום הזה.

אם אני חושבת קצת מהצד על מהלך חיי ועל הרצון העז שלי לאמהות ולעיסוק בעצם באמהות אני רואה אותה לנגד עיני.
כשאני מנסה לנתח את געגועי העזים אליה בחיי אני מתגעגעת לאהבה הכי בלתי אמצעית שאינה תלויה בכלום- אהבה של סבא/סבתא לנכד.
באהבה הזו אין צורך לחנך, לשאת בעול רק לאהוב. סבתא שלי הצטיינה בזה באופן שיכולתי להעריך אחרי מותה.
בערוב ימיה פולניותה קצת שיגעה אותי ולעיתים (רק רחוקות) נהגתי כלפי בחוסר סבלנות- ואין דבר בחיי שאני מצרה עליו יותר מזה.
בגללה אני נלחמת על מקומם של הסבים בחיי בנותי- גם ברגעים שזה ממש לא מתאים לי. כי האהבה הטהורה הזו היא נכס שיש לחגוג עליו בחיים- הוא חד פעמי לחלוטין בעיני.

וסבתא עצמה?
בחרה במשפחה, תמיד. בצעירוצתה (14) הפסיקה ללמוד והתחילה בעזרה בפרנסה, בחתונתה בחרה להתחשב ברצונו של סבי והקדישה עצמה לבית- לילדיה ואח"כ לנכדיה. התאלמנה בגיל צעיר ולא הקימה זוגיות נוספת מרוב אהבה לסבא שלי.
היא היתה האישה הכי לא קוטרית שאני מכירה ולא נתנה לאף אחד לקטר לידה ("הדסי כל המשפחה שלנו לא חזקים בחשבון- אז צריך להפסיק להתחשבן עם כולם- זה לא הצד החזק שלנו").
היא הכירה כל חברה שלי, ולא רק שלי של כל ילדיה ונכדיה.
היא לא אהבה שאנחנו בוכים או מפגינים חולשה: בתור ילדה ונערה הלכנו יחד לסרטים- ואפילו בסרטים שעושים הכי לבכות בעולם (זכרונות מאפריקה, תנאים של חיבה) נינזפתי שהזלתי דמעות- אפילו בקולנוע חשוך.

חודשיים בערך לפני מותה מתה חברה הטובה וגיסתה האהובה - זלדה לוריא.
בלוויה הלכנו שלובות זרוע:
"אל תבכי"
"גם לא בלוויה?"
"מה זה משנה איפה? אל תבכי".
בסוף הלוויה נגשנו עם זר פרחים שקניתי לקבר- היא לקחה את הפרחים והניחה על קבר האישה שהיתה הכי קרובה אליה בעשרים השנים האחרונות בחייה ואמרה:
"אמרת שתבואי ביום רביעי".
הניחה את הפרחים והלכה.

משום מה בימים אלו אני שפופה ונפגעת בקלות ומאוד מתגעגעת לאהבה הבלתי אמצעית הזו- כמו ילדה, רק כי אני אני.
ליום הולדתי השנה קיבלתי מתנה אחת בלבד, וברכות מחברות ומזרים בפייסבוק.זהו. הקרובים לי ביותר שכחו קצת. נכון אני לא בת שלוש, למרות שלפעמים גם אני צריכה לדעת שזוכרים אותי.
אבל תמיד ברגעים האלו צצה האג'נדה של סבתא שלי- אין סיבה לחשבן, אין סיבה להעלב, אני יודעת שאוהבים אותי, ויללה די, לדפדף הלאה ולהמשיך- עלבון מתנקם רק בנעלבת עצמה לא באף אחד אחר.
וכמו תמיד- היא צדקה ועדיין צודקת.

ולפינת הבישול.
היא היתה אחרונת המתכונאיות, שום דבר לא היה רשום והכל היה טעים תמיד בדיוק באותו הטעם. כנראה לקראת מותה היא קצת נידבה מתכונים (לי בראש יש תאורית קונספירציה בה עובדתית לא חולקו כל המתכונים לאדם אחד והידע התפזר על פני כמה וכמה בתי אב), ולי ניתן המתכון שאוטוטו יופיע.

ובאשר לריב היחיד בחיינו- כשהייתי סטודנטית ועזבתי את הבית המזין של הורי כל שיחת טלפון בינינו התחילה ב"מה אכלת"- לפני מה שלומך, לפני מה המצב- קודם אוכל.
כשהיא הבחינה שאני מתחממת בזריזות מהשאלה היא "העבירה" אותה להמשך השיחה והווריאציות שונות, למשל: "באוניברסיטה שלך יש מקום לקנות סנדוויץ'?" או "מה מעניין אכלת היום?". ואני בוורסיה הצעירה והמטומטמת שלי התעצבנתי.
לא צריך לנחש שהייתי מוכנה לתת מחצית המלכות לטלפונים האלו היום, לדובדבנים "שלי" בלפתן, לסלט כרוב ולסרט הערבי ביום שישי,
ולך אהובתי שאחרי ההכנות של ארוחת שישי יושבת ליד הדלפק בבית הורי ומורחת לק על ציפורנייך היפות כמו אמא של שבת אמיתית.
את רואה? בסוף אני מתבייכנת ומצחיקה את כולם בכתיבה ומסיימת תמיד עם אוכל...


היום יום ההולדת שלך.
אין קץ לגעגועי.





קרם בוואריה של סבתא נחמה - המתכון שאני קיבלתי

חב' בישקוטים - להניח על תחתית תבנית פיירקס מלבנית ולהרטיב בחלב

תערובת 1:
2 כוסות חלב   
כוס סוכר
2 כפות קמח

להרתיח על אש קטנה עד ביעבוע
להוסיף:
6 חלמונים
כוס אגוזי פקאן קצוצים
וחצי חב' ז'לטין

לצנן לטמפרטורת חדר תוך כדי ערבוב כדי שהז'לטין לא יקרש, מצד שני אם יוצקים על הבישקוטים כשזה חם- הבישקוטים "צפים"...

לצקת על הבישקוטים כשזה קריר.

להקציף מיכל שמנת מתוקה או שניים- תלוי בגודל התבנית עם 3 כפות סוכר.
לקשט באופן מסורתי עם סירופ שוקולד מבקבוק פלסטיק.



יום שלישי, 9 במרץ 2010

אהבתיהם


זרים ולא זרים רבים העירו לי כי אולי ניתן להבין שאני לא כל כך מרוצה מהאמהות.
שכמו במאמרים שונים ומגוונים האמהות הפכה קצת לאי מהות.
אותם זרים (ולא זרים) אף הוסיפו שהבנות שלי יום אחד יקראו הכל.
ועוד משהו,
יש אנשים שאני (ממש במו עצמי) שולחת להם את הבלוג לקריאה, נניח אנשים שמככבים בו,
נניח ההורים שלי,
נניח אותן חברות מדוברות,אולי אפילו בעלי.
ולכן הרשומה הזו מוקדשת לכל מה שטוב, שעושה אותי מאושרת, שנותן הרבה טעם לחיי.
ולפני שמתחילים אני רוצה להדגיש - בעיקר לעצמי- שזו רשומה ראשונה מהסוג, כי בטוח שבשניה שהיא תיסגר אני אזכר באותה הכמות של דברים נוספים ואפילו אעלה בחזקה...
יללה:
את התמונה הזו שראיתי באמת ופוסטרה תלוי בסלוני:

ריח של גשם ראשון
ריח של תינוקת אחרי הלידה מייד (וגם כמה ימים אחר כך)
להניק
לאכול ביסלי גריל
לשתות קולה
לראות בנות גילמור
לקרוא "שירת הסירנה"
או כל ספר של עירית לינור כולל תרגומים
מקלחת חמה בחורף
מצעים נקיים
לצבוע בטושים בלי לצאת מהקוים
לצייר בצבעי מיים
לראות את הסרט "אהבה ממבט שלישי" (crossing dellency)
לקרוא רכילות באינטרנט
לשמוע נורית גל רון
וגידי גוב
לראות ביו טיוב את שלמה בראבא (כל מה שיש להציע)

לקרוא  בעיקר ספרים חדשים
לקחת ראשונה את הילדות מהגן לפני כל האמהות
לנהוג בין 11:00-12:00 (יש המילה האחרונה בגל"צ)
נעלי אולסטאר
כפכפי נאות
רק ג'ינס
לדבר עם בני משפחתי בטלפון
להקריא ספרי ילדים
יקיצה טבעית (שמישהו יזכיר מה זה...)
מסיבות חנוכה בגן
לאפות
לכתוב סיפור קצר ולזרוק אותו כי הוא מחורבן
לרכל עם חברות
את ההורים שלי
לשבת לבד בבית קפה ולכתוב מכתבים שלא יישלחו
קוראסון שקדים חם וטרי
כובעים (לא חובשת - אני מייד נראית דוסית- יש לי לוק כזה)
להכין תחפושות בפורים
לקנות תחפושות בפורים
מסטיק בזוקה
לכתוב את החוכמות של בנותי במחברת
חרוזים (לא מילוליים)
למלא עגלה באיקאה, להשאיר אותה בקופה וללכת לקנות נקניקיה (ואף עשיתי זאת 3 פעמים לפחות- מומלץ)
לקרוא מכתבי אהבה (כאילו שנכתבו לי וסתם- מכתבי אהבה)
לעשות דברים שאני גרועה בהם דווקא - למשל סריגה- צריכים מדף?
לראות תיאטרון
כל מה שבצבע כחול
לקנות מתנות
לשיר בקולי קולות שאני לבד באוטו (האוטו הראשון שלי היה בלי רדיו- זה מכאן)
לדבר לעצמי באוטו (אף אחד לא יודע שאין לי דיבורית)
בכלל - לנהוג
שאני עצמאית ולא שכירה
שאני נשואה ולא רווקה
שאני אמא
קרטיב לימון
כל מה שגיל חובב כותב
את האחים שלי
לגהץ
להיות בועד הורים
לטייל בנגב
שעוני סווטש
את רוב השירים של סטינג
את מכונת התפירה של סבתא שלי
יום בתל אביב ובערב לחזור הביתה
להיות בהריון
לקנות שתילים חדשים
לקנות לבת שלי בדיוק מה שהיא רצתה- ככה סתם- כי אני מכירה אותה
להתחבר עם זרים גמורים
ערבי חג
לטוס לחו"ל
ובעיקר בעיקר את המשפחה הפרטית שלי.

והמתכון?

עוגיות חמאה של גיל חובב

200 גר' חמאה ללא מלח
1 כוס סוכר (או אבקת סוכר- יש פחות תחושת סוכר בשיניים באכילה למי שלא אוהב...)
שתיים וחצי כוסות קמח רגיל (לא תופח)
חצי כפית סודה לשתיה
ביצה

לערבב הכל ביחד (אפשר ורצוי במיקסר)
לעשות כדורים בגודל זית
להניח על תבנית עם נייר אפיה ולשטח כל "זית" עם מזלג רטוב -
ככה נוצרות עוגיות עם פסים.

למות מהריח ולאכול....

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

מחזיר אהבות קודמות בארוחת ערב

זו הרשומה שכתובה בראשי כבר הרבה זמן.
בכל פעם היא נמחקת מחדש.
כל מי שמכיר אותי יותר מעשר דקות, עכשיו גם כל מי שקורא את הבלוג, יודע שליבי התרסק. ולא פעם.
כל מי שממש מכיר אותי גם יודע כמה אני רוצה לסיים את ההגדרה הזו שלי, כמה טוב לי, כמה אני אוהבת את המשפחה שלי.
כל מי שממש חבר או חברה (ברמת המתנה ליומולדת....) מביא לי משהו שקשור, איזה ספר על אקס מיתולוגי, או כמו היום- קישור של סרט בערוץ שמונה על אנשים ששבים לאהבותיהם הראשונות אחרי 40 שנה.
הטוקבק (עוד אין לזה מילה בעיברית?) שנגע לליבי הי דווקא (תתפלאי!) זה שדיבר על הנשארים מאחור, וארחיב (מי יעצור אותי?! - הבלוג שלי!...):
הסרט (למי שיתעצל לצפות) מספר על שני זוגות תוצרת חוץ שהופרדו/נפרדו בנערותם ולא הלכו לפסיכולוג טוב. עדיין חיכו לאהבת נעורייהם ואפילו הצליחו לממש את אהבתם בזיקנתם. עשוי מאוד יפה, מדבר הרבה על השפעת ההורים המפרידים והמשפיעים לרעה (ותודה להורי שמעולם לא חשבו לעשות את זה ולא משנה מה חשבו על מסדר ההצלחות שהבאתי הביתה) על הבדלי דת, ומה שקצת כן נגע לי - על תקלות בתקשורת.

הזדמנות שניה לאהבה- הסרט המלא

ועל מה רציתי דווקא להרחיב?- הסרט מעט נושא על נס את איחוד הלבבות, אך לא מתייחס לנשארים מאחור-
כי כאשר אנשים יוצרים משפחות וילדים ואהבות אחרי הפרידות מאהבת החיים- ואז בוחרים לחזור לאהבת הנעורים- בהכרח יש נפגעים לשני הצדדים. בעיני- מה שווה האהבה ה"חוזרת" אם הרגע שמרימים את הראש מחדוות האיחוד ומסתכלים לצדדים- כל מי שהוא בן משפחה: אשה, ילדים- בהכרח "חוטף" ונפגע- שווה?- הו לא.

 

גם אני לא הלכתי לפסיכולוג לטפל בשברונות הלב שלי-מהשני נפרדתי עקב קצר בתקשורת (היום עם הטלפונים הניידים והמיילים זה ממש לא היה קורה- מה שגורם לפעמים לתהיות- ולא רק בתחום הזה...דרך אגב- איך הסתדרנו קודם?!), עם השלישי נשבר ליבי לרסיסים מיקרוסקופיים (או בתרגום חופשי- הוא זרק אותי קיבינימאט אחרי שנתיים מאוד אינטנסיביות וללא כל אזהרה מראש...), והראשון?- היה פזמון חוזר בחיי עד הכרותי עם האיש שלי בעולם הזה (וגם אביהן של בנותי- למי שתהה).
עוד ספר שקיבלתי מחברה יקרה לאחרונה היה עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שהיה כל כך אני שחבל על הזמן במובן החדש של הביטוי.
גם לי הזדמן שלא בשליטתי להיפגש פגישה כמעט הרסנית עם אחד האקסים.
לא להתלהב- לא קרה שום דבר שאפשר לגשת איתו לבית משפט- לא בית משפט אמיתי וגם לא רוחני או מטאפורי, רק שמסתבר שלהפגש עם אקס לא פתור ריגשית זו לא חוויה מומלצת.
כל מי שילדה בקיסרי תסביר בהרחבה שפתיחת צלקת זה אירוע כואב בדיוק כמו החתך הראשוני.
ואם מצרפים למשוואה שהוא נשוי לגברת שמאז בטוחה שאני בעקבותיו- והיא בעקבותי (ולכן בפסקה הראשונה כתוב- תתפלאי- זה מיועד לה- היא בהחלט קוראת כל מה שקשור אלי לנצח נצחים - ודווקא פה בהחלט אני מסוגלת לשים זין מאוד גדול - עיין טורים קודמים...).
האיש המופלא שלי מקבל אותי עם כל החרא מסתבר, והוא גם הראשון שאף פעם, אף פעם לא ויתר עלי ולא משנה מה.
ואם לרגע תהיתי (רק לרגע) איך הכרתי אותו ואיך כל כך מהר התחתנתי איתו- אני היום יודעת שגם בתת מודע כבר קלטתי את זה אז, לפני 15 שנים- שהוא לא יוותר, שהוא רק יגדיל ויצמיח אותי, ויצחק מבדיחותי, ויחשוב שאני יפיפיה עד עצם היום הזה.
דווקא היום היה השיר הזה בגלגל"צ שתמיד עושה לי קצת לבכות,
ודווקא הערב אני אכין את מה שכולם אוהבים פה בבית המבולגן והאהוב שלי, אפילו שזה משמין.
ודווקא אני הולכת לבטל את הפגישות המיותרות שקבעתי למחר כי חבל על הזמן (במובן הישן של הביטוי) ואני ממש מעדיפה עוד ערב בבית עם הגיבורים האמיתיים של חיי.




פנקייקס לארוחת ערב

1 גביע לבן (או יוגורט או שמנת)
1/2 כוס חלב
2 כפות סוכר חום
2 ביצים
שלוק תמצית וניל
כוס קמח רגיל
כפית אבקת אפיה

לערבב טוב (רצוי עם מטרפה- ככה אין גושים) ולטגן במחבת עם מעט מאוד שמן, ולזכור שבדרך כלל הראשון נהרס...

יום שישי, 1 בינואר 2010

ילד רביעי מקורמל בחמאה

להלן מסמך אנושי מזעזע:
אני ממש עוד קצת בת 38.
כשההורים שלי היו בני 38 אני כבר הבנתי דבר או שניים מהחיים שלי והם נראו לי ממש מבוגרים. בוא נגיד את זה ברור- מבוגרים כמו שהם היום (כבר חצי בפנסיה...).
זהו? אני כבר לא צעירה יותר? מה יהיה? - אני אפילו עוד לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה...
אני עוד צריכה לנסות המון דברים שחשבתי שאני אעשה פעם כשאתבגר.
עוד לפני חודש קניתי סווטשר עם ציור של מיקי מאוס ולא הרגשתי פאטטית בכלל,
אני עוד כל כך שופעת רעיונות שצריכים להגיע למימוש
ו... קיבינימט - אני עוד כל כך פוריה! (מה שבהחלט מדרדר אותי פעם בחודש למחוזות של החלטות ביזאריות ושני טון פחמימות).
השבוע בטורה האלוהי קומיקסה (ציירה קומיקס), דניאלה לונדון דקל- האלטר אגו שלי מבלי שתדע- טור מדויק על סוגית הפריון בתחום הילד הרביעי - היא כבר מצאה שאובדן המחזור כפי הנראה מסמל את ראשית הבלות (ככה שנוח לי לחשוב שהיא "מובילה" עלי ביום יומיים מבחינת הגיל...)
ולמי שלא ראה/קרא- וחבל- אצטט ציור אחד בפינה העליונה בו רואים רחם/שחלות/חצוצרות - עם ביצית אחרונה שאומרת:"האחרונה מכבה את האור?").
ובין לבין היא מעלה את סוגית ילד רביעי כדרכה-לפנים.
ילד רביעי כבר אוהבים כאחד חלקי ארבע, ואם כל ילדי נולדו בסדר - איזה מוטציה עלולה לצאת עכשיו?
ברשימה סדורה:  כל המחשבות שאני משכנעת את עצמי שהן סיבות סופר הגיוניות למה לא.
האמוק הכל כך מוכר של רכישת בדיקת הריון וההקלה /הצביטה בבטן- שאני לא בהריון. איזו הקלה/כמה חבל.

ברור למה לא והרשימה שאני עורכת ביני לביני (ולעיתים גם לבינו):
א. 3 ילדות בריאות
ב. אמא פחות בריאה
ג. ילד זה עוד המון המון כסף שיבוא על חשבון אחיותיו הגדולות (ומצחיק שאני כותבת בזכר... אצלי יש רק בנות...)
ד. התחלנו מוקדם- הבה נהנה מלסיים מוקדם
ה. (מתקשר לד') אני ורצה את החיים שלי בחזרה!!! ( קצת... אם אפשר... אני מודעת שיום אחד בנותי יקראו את הבלוג הזה ויהיה להן מה להגיד....)
ו. להזכיר לעצמי את כל:
הלילות הארוכים
המחלות
ההקאות
כאבי הלב
הגמילות
הפליטות
הכביסות (סורי- לא נקודה - זה רק הולך וגדל עם השנים)
האישפוזים
הדאגות שנוגעות במח העצם מרוב כאב
מסיבות בגן
4 קילו עבודות יצירה בשבוע לאחסון
לספר את "דורה הולכת לבית הספר" 5 פעמים בשעה
הצגות של משה דץ
כתמים של גואש
"אמא אני שונאת אותה למה אני לא בת יחידה"
הלילות הלבנים
הלילות המשותפים (ככה שפעמיים בחיי אני יכולה להגדיר בדרכים שונות מה זו לינה משותפת...)
ו...

מנגד: האם לא אלד שוב? לא אניק? לא אשא את ביתי במנשא? לא אצטט במחברת חוכמות והברקות חד פעמיות ושלנו לחלוטין?
לא אתאהב שוב? לתמיד?....

כמו שניתן להבין אני ב"ימים האלו" שמעלים בי מחשבות קיומיות, גורמים לי לאורך השנים להחליף קריירה, לריב עם כל העולם, ולבעלי- לרדת למחתרת/ לקבור את עצמו בעבודה/ליסוע לגלוש/לצאת לרכב על אופניים (הקיפי בעיגול את התשובה הנכונה).
ובימים האלו ובזמן הזה- רק פחמימות ורצוי עם תפוחים.



עוגת תפוחים ופירורים
החומרים:
לבצק ולפירורים:
300 גרם (2 כוסות +2 כפות) קמח רגיל
100 גרם (1/2 כוס) סוכר
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
1 ביצה טרופה
קורט מלח
למלית:
4-5 תפוחים, אפשר קצת רכים
3 כפות סוכר
25 גרם חמאה
חצי כפית עד כפית קינמון (לפי הטעם) – לא חובה
כחצי כוס אגוזי פקאן או מלך- לא חובה אבל משדרג

* תבנית מרובעת 25X25, או עגולה בקוטר 26

הכנה:
1. קולפים ומגלענים את התפוחים ופורסים לחצאי פרוסות או לקוביות בינוניות. שמים במחבת עם הסוכר והחמאה ומבשלים כ-10 דקות, על אש קטנה, תוך ערבוב עדין מדי פעם, עד שהתפוחים מתרככים. מורידים מהאש, מוסיפים אגוזים וקינמון, מערבבים ומצננים לחלוטין.

2. מחממים תנור ל-175 מעלות ומרפדים את התבנית בנייר אפייה. מומלץ להרטיב קצת את התבנית כדי שהנייר יידבק.

3. מכינים את הבצק והפירורים: שמים במעבד מזון קמח, מלח, סוכר וחמאה ומעבדים קצרות, רק עד לקבלת פירורים. מוסיפים ביצה ומעבדים רק עד שנוצר כדור בצק. אם הבצק יבש ולא מתחבר, מוסיפים כף (או יותר, לפי הצורך) מים קרים ומעבדים קצרות. אם הבצק דביק מאוד, מוסיפים כף (או יותר, לפי הצורך) קמח.

4. מחלקים את הבצק ל-2/3 ו-1/3. את ה-2/3 מהדקים בידיים לתחתית התבנית. מחוררים את הבצק במזלג. מפזרים מעל את התפוחים (עם נוזלי הבישול, אם יש). מפוררים מעל את שאר הבצק.

5. מכניסים לתנור ואופים כ-30 דקות, או עד שהעוגה יציבה ומעט זהובה. מוציאים, מצננים וחותכים למשולשים או ריבועים. מגישים חם או קר.




יום שני, 21 בדצמבר 2009

חורף מטוגן


אני טיפוס של חורף.
אני יודעת שאני במיעוט. 
היו שנים שהסברתי שאני ילדה של חורף - למרות שזה לא מדויק, אני ילדה של ראשית אביב ובעיקר ילדה של פורים. לא התחפשתי הרבה, אני בלי מסיכות (לטוב ובעיקר לרע),  אני שקופה כמו מים, אולי כמו גשם.


בקיץ חם לי ואני די סובלת (ככה זה שמנות...). אולי בגלל זה גם אני גרה על הר בגליל- יותר קר כאן (לפחות יותר ימים).



אני אוהבת מאוד את הבית שלי בחורף, בעצם- כל בית שהייתי בו היה חביב עלי יותר בחורף:
בית הילדים עם הפיג'מות האחידות והעובדה שהכיתה היתה בקצה המסדרון- צמוד לחדרי השינה, ולחדר האוכל שם- טוגנות במרץ פרוסות לחם רכות עם ריח של בית.
הבית בכפר - שהחורף הראשון בו היה נחמה גדולה אחרי סערת הקיץ הראשון. אז הלחם המטוגן הפך לחלה המטוגנת שנשארה מיום שישי והגיע רק בשבת בבוקר.
טיולים בשקי שינה בחורף- ולהתעורר מצופים בקרח.
החורף הרטוב של 1991 בצבא בבסיס במיטות ברזל וגרביים רטובות. ואהבה חדשה ומפתיעה.

ואחריו חורף מושלג וחג מולד ראשון עם קור שחודר לעצמות יום אחרי יום ומוות ראשון חותך וכואב -יד ראשונה. למרות שהלב שלי נשבר בדרך כלל רק בקיץ- כשחם ומגעיל גם ככה.
והבית ברמת גן עם קובי שהגיע גם בחורף. באותו החורף נפרדתי מהלחם המטוגן- התחתנתי באותו קיץ ועם הרבה ממנו לא הייתי נכנסת לשמלה שרציתי.
בחורף 98 הפכתי לאמא- בשיא החורף.
האוכל המוצק הראשון שאהבה באמת ביתי- היה לחם מטוגן.

 

לחם מטוגן:


פרוסות חלה מאתמול, או לחם בפרוסות עבות
טובלים בקערית מלאה חלב
(אפשר להוסיף מעט תמצית וניל)
טובלים בקערית עם ביצה טרופה
מטגנים בחמאה על המחבת



מוסיפים לכל אחת את מה שהוא אוהב
הצעות הבית:
מלח- לעמר
סוכר- לתמר
מייפל -לנטע
וקובי והדס- אוכלים את  כל מה שנשאר....