דיונים בנושא הפסח- ולראשונה- חמתי מפציעה בבלוג עם מתכון

אזהרה- יש אנשים שהסקס אפיל של ליל הסדר שאני עומדת לתאר להלן עשוי לגרום להם לחולשה כללית, תחושת בחילה ונימול ביד שמאל... לא להיבהל- התגובה אך הגיונית אם את/ה לא בן/בת משפחתי והתסמינים לא מצביעים על בעיה רפואית או נפשית- אולי אפילו ההפך...

אז יללה,
יש מגזרים שלמים שעושים שמיניות באויר כדי להימנע מליל הסדר- אני?! תנו לי אחד כמו אתמול בכל שנה- ואני בהחלט מאושרת מאוד.
לפני שלוש שנים- אם זכרוני אינו מטעיני - איכשהו כולנו "הברזנו" לדוד יקי מהסדר.
הרהיב עוז- אחיו היחיד (להלן אבא שלי) ונסע ליוון.
געוולד...
מאז הכריז דוד יקי שהסדר מאוד מאוד מאוד חשוב לו- וכולנו מבקשים לא לזרוק זין בכללי- ולא לחשוב על הימלטות מהסדר בספציפי - ולהגיע בשנה היעודה (דוד יקי מכיר בנישואין, אוהב את בני זוגינו- אמנם פחות את העובדה שאנחנו צריכים מידי שנה להיות "בצד השני" - אבל הנימוס מחייב),
בקיצור- השנה כולנו אצלו.
בספירה הראשונית היה חשש שלא יהיה מקום. מקורות יודעי דבר מסרו לי שהיתה מחשבה רצינית לחלוטין לשבור קיר, המקור מצטט את דודתי מירה שטענה ששני אנשים לא צריכים כל כך הרבה חדרי שינה...


ועכשיו פאוזה למטרות הכי טובות שאני מכירה- בשתיים בלילה לפני ליל הסדר- נולד לי אחיין חדש!
(יש לי רק אחד- אח שלו- ככה שהתרגשותי גדולה...)
אז  ברוך הבא איילי מתוק לעולם!
(ובגלל זה לא היה צריך לשבור קיר והעולם תודה רבה לא שינה את מסלולו לכיווני שיפוץ- רק ילודה).

כדי לתת הבהרה ראשונית ומאוד חשובה על ליל הסדר אצלינו- אפשר פשוט לספר שעל כל חצי פסקה יש שיר,
אמיתי מההגדה, מאומץ על ידינו מהנקרה בדרכינו ודרכי אימותינו המורות, או שיש כמה - שאני נשבעת- שמתהווים בעצם משנה לשנה: מולחנים, מעובדים והופכים למשהו שכולנו נהנים לזייף ביחד.

ישב בעלה של בת דודתי ההריונית וטען בתוקף שבסדר הראשון שהוא נכח התנהגנו למופת- הוא לא מבין איך זה מחמיר מפעם לפעם, חשוב לציין- שהוא זה שישב בסוף עם השירונים וניצח על השירה בציבור....

אבא שלי ששתה הרבה, ולא תירוש, בחר לפזם לאורך כל ההקראות של כולם את שירי החג- משל היה רקע למצגת על פסח, ובידיו (כשל ניהולי/אופרטיבי) היתה הגדת "הלילה הזה" - עמוסה במידע והרחבות:
"ידעתם שביהדות אפגניסטן היה נהוג להשליך בצלים ושמים אחד על השני לזכר המכות?"(נשבעת שלא המצאתי כלום), וכשהוא הקריא כולנו זמזמנו לו כקונטרה את נעימת הנושא מעמוד האש.
הילדות היו מדהימות רוב הזמן, שרו, רקדו ושיתפו פעולה (יש יאמרו- דור שלישי להפרעה), כאילו שהיינו צריכים אותן כתירוץ- מי שלא ראה שלושה דורות רוקדים על שטח פנוי של מטר רבוע "באילו הידיים" לא ראה שמחת הפסח מימיו...

בקיצור- צחקתי כמו שלא צחקתי מזמן- זו הנישה האקולוגית שלי- איתה אני חולקת את חוש ההומור, את השמחות, האהבות והכאבים. וצודק הדוד יקי- אין כמו הסדר שלנו בעולם, ומי שלא רוצה- לא צריך...

הקומיקס הכי הורס על ליל הסדר שאני מכירה- דניאלה לונדון דקל, ומייד אחריו מתכון של חמתי- רוחל'ה לעוגת פסח מנצחת...

 

עוגת קרמבו לכל השנה ולפסח

מרכיבים:

5 ביצים

1/2 כוס סוכר

חב' פודינג וניל

חב' פודינג שוקולד

2 שמנת מתוקה

1 כוס חלב

 100 גר' שוקולד מריר

50 גר' חמאה

להקציף את החלבונים והסוכר לקצף יציב, ולהוסיף לאט את החלמונים.
להוסיף את חבילת הפודינג השוקולדים ולהמשיך להקציף.

לאפות בתבנית משומנת עד  שהקיסם יוצא יבש.

לצנן.

להקציף את שני יכלי השמנת, עם פודינג הוניל וכוס החלב.

למרוח על העוגה ולקרר במקרר.

להמיס את השוקולד עם החמאה באידוי (בן מארי), ולהחליק על הקצפת.

לשמור במקרר - בעיקר מבני הבית...

פסח שמח!!!!

הדסי הפרועה

לא הצליח לי.

כשדמיינתי את בנותי בעיני רוחי (או בהביטי בהן בעודן מוצצות בקבוק או שד) ראיתי אותן אוחזות בעיקר ספר בידן וקוראות.

לא הצליח לי.

הן לא אני, מפתיע?! תודה לאל לא.

בילדותי ה"קוראת" בקיבוץ-הספרים הקסימו ומילאו את עולמי.
הייתי בכל צהריים נכנסת דרך בית הילדים שלנו לספריה ובכל יום לוקחת ספר חדש.
עד שפשוט בערך בתחילת כיתה ו' סיימתי את הספריה של חברת הילדים והורשתי - תוך פיקוח קפדני - להשאיל בספרית המבוגרים.

אז גם התגלה שאולי הכל נבע מהעובדה השולית שפשוט לא ראיתי טוב. 

נו, לכי תדעי שכל תסביכי המתמטיקה שלך נובעים מזה שפשוט לא העתקת נכון מהלוח?! עוד שלולית חלב מלוחה מדמעות מיותרות...

פיתחתי טכניקה שעד היום קשה לי להסביר. ספר ארוך (לדוגמא "אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן") נגמר תוך 4 שעות קריאה. המשעממים- 7 שעות ברוטו.

ספרים קצרים- 2 באחה"צ.

לא פלא שיש דמויות שאני מחשיבה כחברות אישיות לחלוטין, אחת שלא זכתה להרבה כבוד ומקומות מכבדים בפנטיאונים של תמר גל מדפי תמר או אן שירלי, היא לילי הפרועה של רבקה קרן.

היא ילדת פנימיה שהעזה את כל מה שאני לא יכולתי לחשוב שמותר, היא אמרה, היא חגגה, היא היתה מנומסת, היה לה אח גדול ושווה (ולי היו קטנים ומעצבנים), היא היתה דקה (ואני בהחלט הייתי עבה) ורק דבר אחד היה משותף לנו- להלן תמונתה:

זולת העניין הפעוט הזה היא היתה פיסגת שאיפותיי.

אחריה באה אנטיגונה.
לעומת לילי היא כבר היתה קצת פחות מנומסת. כבר כתבתי עליה. האימאים אמא של כל הבנות ששמות זין גדול על כל מה שנחשב בסביבה ולא חשוב להן כהוא זה.

היו עוד מלא, גיבור "אני אתגבר" של דבורה עומר, וזוהרה של שמוליק, ובת מונטסומה, ואפילו אן שירלי הג'ינג'ית, וקוזט ופנטין מעלובי החיים ו... אני כבר זקנה, לא זוכרת יותר.

אחר כך הגיעה סילביה פלאט ואיין ראנד ואפילו טלילה כ"ץ של עירית לינור, וכל הבנות של ג'יין אוסטין שאני מכירה אישית אחת אחת והן היו חברותי הטובות הרבה הרבה זמן, ושילה לוין מניו יורק.

אפשר להבין שיש לי המון חברות, הן לא יכולות לעזור לי בעיתות משבר, הן לא נושקות על לחיי בפגישותינו המחודשות - אבל אני בטוחה שהן אוהבות אותי כמו שאני אוהבת אותן.
לכן חשבתי שאולי כדאי שגם לנשים הקטנות בביתי יהיו גם חברות כאילו. אולי... יום אחד נחלוק גם חברות- כבר ציינתי שאני אופטימית?!?

ואם ברשומה תרבותית עסקינן- השבוע קראתי שוב את ויסלבה שימבורסקה - משוררת- שמה שאנחנו חולקות זה את המוצא...

בשירה "קורות חיים ישנן 4 שורות שממצות יפה את קורות חיי. חומת על כל שביב אות ופסיק בהתרגשות רבה:

"

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים

המרת נופים בכתובות

וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.

מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,

ומהילדים רק את אלה שנולדו."

פה, דרך אגב, קר מאוד בערב והשמועה אומרת שכבר חורף....

מרק עדשים
ראשית- הסוד- סלרי...
 
עכשיו נתחיל:


משרים עדשים חומות ופושטיות לחלוטין במיים רותחים עד 3 ס"מ בערך מעל גובהן עם כפית סודה לשתיה, כמה? משהו כמו 300 גר' אפשר יותר אם יש סיר יותר גדול.
העדשים תופחות פלאים- אפשר להוסיף מיים רותחים להשריה. 
אחרי 3-4 שעות או לילה, מסננים ורחציפ את העדשים ומניחים לרגע במסננת.
בנתיים:
קוצצים בצל בינוני ומטגנים  במעט שמן עד שהוא הופך שקוף,
קוצצים 3-4 ענפי סלרי לטבעות קטנות ומטגנים ביחד עם הבצל.
מוסיפים את העדשים ומטגנים מעט.
מוסיפים מיים רותחים שעוברים ב-6-7 ס"מ את העדשים.
מטבלים בקצת אבקת מרק עוף למי שחייב, 
במלח ופלפל לפי הטעם. 
במשפחת דושי- מוסיפים כף גדושה פפריקה מתוקה.

על תבונה ורגישות

אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.

בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.

בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.


ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.

אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.

לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.

אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.

חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.

וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.

הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...

והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).

סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .

לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)

לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....

יהיה בסדר

שיחת טלפון ללב לונדון:
"אנחנו בספארי" שאגו שלושת אהובי שנשארו בארץ.
"מפוצץ כרגיל?" שאלתי.
"מה קרה לך?!" ענה האיש שלי "ריק לגמרי,ערב חג".

ריחפתי לי במחוזות אחרים של טיול בת מצווה רב דורי באירופה, והנה כל המשפחתיות הזו התלבשה לי על הימים שאני הכי אוהבת בשנה- על הימים שלפני החג.

אני יודעת, יש אנשים, שלא לומר ולהיות ספציפית- נשים, שהימים האללו הם הסיוט המתומצת שלהם. הברדק בחנויות, הברדק בארונות, ההכנות, הילדים שבחופש ומתרוצצים בין הרגליים, המחירים עולים, הדיונים על האוכל בפסח: כמה, למה, טעים או לא.
הרכש החדש שלי מאז נישואי- פרצופים על שולחן החג- אולי מאז בגרותי -כשהתחלתי לראות מבעד לחיוכים גם את האינטריגות והקריזות הקטנות.

בימים האלו הייתי במקרה (נשבעת שלא תכננתי את העיתוי) בחו"ל.
היה מעניין מאוד. היה יפה מאוד, היה מגבש מאוד, ובעיקר לי אישית היה מתיש מאוד.
מסתבר שליסוע עם אמא שלך ועם ילד שלך מעמיד אותך תמיד בפוזיציה לא ברורה- את בת? את אמא? את מבוגר אחראי? את יכולה להשאיר לרגע לבד ברחוב ילדה בת 12 ואמא מעל 60 שמבינות אנגלית וחוששות לדבר? את יכולה ללכת לאן שבא לך?
נחשו לבד את התשובות (לא בטוח שתהיו תמיד צודקים...).
כל אחת מאיתנו חזרה עם תובנות קצת שונות, אני מנחשת, אני חזרתי עם כמה:
א. אני תותחית באנגלית הרבה יותר ממה שתארתי- אני מדברת, כותבת, מבינה ובכלל מלכה בתחום.
ב. פריז מגעילה ומנוכרת ואני כבר הפסקתי להתלהב מיופיה- הוא מתבטל אל מול מגעילות תושביה הפוצים.
ג. לונדון מקסימה, עירנית, חברותית, טעימה ומרתקת- מסתבר שכולם חושבים כמוני -נשים, קשישים וטף...
ד. אני אוהבת ויכולה לישון טוב אך ורק עם בעלי ובמיטה שלי.
ה. אני בהחלט כבר מבוגרת אחראית בכל סיטואציה - כולל במחיצת אמא שלי.
ו. ועם בכורתי?- כמו שאמרה המורה שלה - עשינו עבודה טובה. טוב, גם חומר הגלם לבדו היה סבבה...

והחזרה?- ישר להרבה עבודה (טפו, טפו, טפו) ולהכנות לחג.
השנה- כמו הבדיחה השחוקה שלנו- הצטרפתי לתנועת הצופים... אני צופה מהצד.
החג אצל אחות של האיש שלי (לפני ארבע שנים בדיוק נערך שם הסדר ואז הבאתי מתנה- ילדה בת 4 ימים...)
נתבקשנו להכין שניצלים , (אני כמובן מביאה גם קינוח שווה- ותנחשו מה יגיע בהמשך...), וזהו.
אני חופשיה לעניני- הווה אומר- ישיבה במרכז קניות גדול, בהייה באנשים המתרוצצים כאחוזי דיבוק ושתיית קפה.
איך אנחנו נראים מהצד?
אחוזי דיבוק.
איך עמי העולם נראים מהצד בהמולת הקניות שלהם לפני החג?
חגיגיים.
למה? כי חם פה? כי כולנו קצת עצבניים? כי אנחנו משפחתיים כל השנה ובחו"ל פוגשים את המשפחה רק פעם בשנה? אולי...
אני חולה על החגים, על האוכל, על שולחנות החג, על ילדים לבושים, רייחניים ומסורקים. על פרחים ונרות, על אוכל דוחה ופולני שכולם מתלקקים ממנו חוץ ממני, על כלים יפים, על השירים, על הבדיחות הפנימיות (האפיקומן הנוסף שדוד שלי שומר מתחת לשולחן ומספסר בו מול ילדי המשפחה), על הכל.
השנה בלי עצבים וקריזה, בלי נסיונות שממרום גילי הבנתי שהם נסיונות לשחזר את תחושות הילדות שלי מהחג-
להם תוקדש רשימה מיוחדת- כי הן קשורות לדמות מאוד מרכזית בחיי ששווה רשומה או שתיים לפחות משלה. לסבתא שלי.

ועכשיו קינוח חדש על שולחנינו מתאים לפסח (יש להשתמש עם קורנפלקס רגיל וכשר למי שזה חשוב לו), מושחת, שוקולדי עם ניחוח אגוזים ולא פולני מסורתי- כמו שצריך.

אצבעות שוקולד של חיים כהן המלך

החומרים:
30 גרם חמאה
65 גרם שוקולד מריר, קצוץ
250 גרם קרם שוקולד ואגוזים מוכן (נוגט או נוטלה - אפשר לקנות נוגטין בחנויות קונדיטוריה או אוכל שקיימות כבר בכל מקום...)
125 גרם קורנפלקס של קלוגס או רגיל כשר לפסח

לגנאש שוקולד:
350 מ"ל שמנת מתוקה
350 גרם שוקולד מריר, קצוץ

אופן ההכנה:
1. ממיסים את החמאה והשוקולד בסיר כפול (בן מארי). מוסיפים את הקרם ומערבבים.
2. מרסקים את הקורנפלקס לפירורים גסים במעבד המזון. מוסיפים את הקרם ומערבבים.
3. משטחים את העיסה בתבנית חד פעמית מאורכת ומאחסנים במקפיא.
4. מביאים את השמנת לרתיחה בסיר ומכבים את האש. מוסיפים את השוקולד ומערבבים עד שהוא נמס לגמרי. מצננים היטב.
5. יוצקים את הקרם על העיסה הקרה בתבנית ומאחסנים במקפיא לכמה שעות. לפני ההגשה משחררים מהתבנית וחותכים בסכין חדה לאצבעות.

מחזיר אהבות קודמות בארוחת ערב

זו הרשומה שכתובה בראשי כבר הרבה זמן.
בכל פעם היא נמחקת מחדש.
כל מי שמכיר אותי יותר מעשר דקות, עכשיו גם כל מי שקורא את הבלוג, יודע שליבי התרסק. ולא פעם.
כל מי שממש מכיר אותי גם יודע כמה אני רוצה לסיים את ההגדרה הזו שלי, כמה טוב לי, כמה אני אוהבת את המשפחה שלי.
כל מי שממש חבר או חברה (ברמת המתנה ליומולדת....) מביא לי משהו שקשור, איזה ספר על אקס מיתולוגי, או כמו היום- קישור של סרט בערוץ שמונה על אנשים ששבים לאהבותיהם הראשונות אחרי 40 שנה.
הטוקבק (עוד אין לזה מילה בעיברית?) שנגע לליבי הי דווקא (תתפלאי!) זה שדיבר על הנשארים מאחור, וארחיב (מי יעצור אותי?! - הבלוג שלי!...):
הסרט (למי שיתעצל לצפות) מספר על שני זוגות תוצרת חוץ שהופרדו/נפרדו בנערותם ולא הלכו לפסיכולוג טוב. עדיין חיכו לאהבת נעורייהם ואפילו הצליחו לממש את אהבתם בזיקנתם. עשוי מאוד יפה, מדבר הרבה על השפעת ההורים המפרידים והמשפיעים לרעה (ותודה להורי שמעולם לא חשבו לעשות את זה ולא משנה מה חשבו על מסדר ההצלחות שהבאתי הביתה) על הבדלי דת, ומה שקצת כן נגע לי - על תקלות בתקשורת.

הזדמנות שניה לאהבה- הסרט המלא

ועל מה רציתי דווקא להרחיב?- הסרט מעט נושא על נס את איחוד הלבבות, אך לא מתייחס לנשארים מאחור-
כי כאשר אנשים יוצרים משפחות וילדים ואהבות אחרי הפרידות מאהבת החיים- ואז בוחרים לחזור לאהבת הנעורים- בהכרח יש נפגעים לשני הצדדים. בעיני- מה שווה האהבה ה"חוזרת" אם הרגע שמרימים את הראש מחדוות האיחוד ומסתכלים לצדדים- כל מי שהוא בן משפחה: אשה, ילדים- בהכרח "חוטף" ונפגע- שווה?- הו לא.

 

גם אני לא הלכתי לפסיכולוג לטפל בשברונות הלב שלי-מהשני נפרדתי עקב קצר בתקשורת (היום עם הטלפונים הניידים והמיילים זה ממש לא היה קורה- מה שגורם לפעמים לתהיות- ולא רק בתחום הזה...דרך אגב- איך הסתדרנו קודם?!), עם השלישי נשבר ליבי לרסיסים מיקרוסקופיים (או בתרגום חופשי- הוא זרק אותי קיבינימאט אחרי שנתיים מאוד אינטנסיביות וללא כל אזהרה מראש...), והראשון?- היה פזמון חוזר בחיי עד הכרותי עם האיש שלי בעולם הזה (וגם אביהן של בנותי- למי שתהה).
עוד ספר שקיבלתי מחברה יקרה לאחרונה היה עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שהיה כל כך אני שחבל על הזמן במובן החדש של הביטוי.
גם לי הזדמן שלא בשליטתי להיפגש פגישה כמעט הרסנית עם אחד האקסים.
לא להתלהב- לא קרה שום דבר שאפשר לגשת איתו לבית משפט- לא בית משפט אמיתי וגם לא רוחני או מטאפורי, רק שמסתבר שלהפגש עם אקס לא פתור ריגשית זו לא חוויה מומלצת.
כל מי שילדה בקיסרי תסביר בהרחבה שפתיחת צלקת זה אירוע כואב בדיוק כמו החתך הראשוני.
ואם מצרפים למשוואה שהוא נשוי לגברת שמאז בטוחה שאני בעקבותיו- והיא בעקבותי (ולכן בפסקה הראשונה כתוב- תתפלאי- זה מיועד לה- היא בהחלט קוראת כל מה שקשור אלי לנצח נצחים - ודווקא פה בהחלט אני מסוגלת לשים זין מאוד גדול - עיין טורים קודמים...).
האיש המופלא שלי מקבל אותי עם כל החרא מסתבר, והוא גם הראשון שאף פעם, אף פעם לא ויתר עלי ולא משנה מה.
ואם לרגע תהיתי (רק לרגע) איך הכרתי אותו ואיך כל כך מהר התחתנתי איתו- אני היום יודעת שגם בתת מודע כבר קלטתי את זה אז, לפני 15 שנים- שהוא לא יוותר, שהוא רק יגדיל ויצמיח אותי, ויצחק מבדיחותי, ויחשוב שאני יפיפיה עד עצם היום הזה.
דווקא היום היה השיר הזה בגלגל"צ שתמיד עושה לי קצת לבכות,
ודווקא הערב אני אכין את מה שכולם אוהבים פה בבית המבולגן והאהוב שלי, אפילו שזה משמין.
ודווקא אני הולכת לבטל את הפגישות המיותרות שקבעתי למחר כי חבל על הזמן (במובן הישן של הביטוי) ואני ממש מעדיפה עוד ערב בבית עם הגיבורים האמיתיים של חיי.

פנקייקס לארוחת ערב

1 גביע לבן (או יוגורט או שמנת)
1/2 כוס חלב
2 כפות סוכר חום
2 ביצים
שלוק תמצית וניל
כוס קמח רגיל
כפית אבקת אפיה

לערבב טוב (רצוי עם מטרפה- ככה אין גושים) ולטגן במחבת עם מעט מאוד שמן, ולזכור שבדרך כלל הראשון נהרס...