אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.
בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.
בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.
ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.
אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.
לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.
אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.
חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.
וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.
הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...
והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).
סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .
לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)
לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....
בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.
בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.
ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.
אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.
לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.
אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.
חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.
וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.
הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...
והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).
סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .
לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)
לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה