‏הצגת רשומות עם תוויות זוגיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זוגיות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

אבא מספיק טוב ולביבות חג

א. האבא של הבנות שלי הוא לא חלק מהתזה שאני מריצה כאן- הוא באמת אבא מספיק טוב- ולמעלה מכך.
אחרי שסיכמנו את תנאי היסוד מתחילים.


מחקרים רבים ומאמרים שונים עוסקים ב"אמא טובה מספיק" והיום עורר אותי טורה של אורית נבון ששוב- כמה מפתיע ופופלארי- עוסק באמא.
ואני, נודניקית שכמוני- מבקשת להסיט את האש בבקשה למי שמכניס את אמא להריון ולא, תפקידו לא מסתיים שם, גם לא האחראיות, וגם- חמודים שלי- לא נקיפות המצפון ותחושות האשם.
דרך אגב- גם בזה אנחנו אשמות- האמהות- לא האמהות שלהם אלא המהות של ילדיהם. שבשמחה מוגזמת מידי לוקחות את האחריות על כל צרות העולם על כיתפיהן.
גם כשאנחנו רוצות להחמיא לעצמינו- הסאב-טקסט מוצף ועולה על גדותיו מרגשות אשם.


ועכשיו - צרור קלישאות של ההורות בדור שלי (לוקח אחריות מוגבלת):
גם לי מותר לצאת לעבודה כמו כל גבר (רק לא להרוויח כמוהו ולקבל ריקושטים ארסיים מהסביבה)
גם אני בחרתי להישאר בבית (אולי כי ככה חינכו אותי?! או כי, שוב, אני מרוויחה פחות וקל יותר לוותר על משכורתי?)
גם לי קשה לשחרר ולתת לו לעשות את כל המטלות ה"קטנות" (חוגים, כביסות, ימי הורים, חוגים, גן שעשועים וכו'...) כי לפתע יסתבר שהוא מסוגל - ומה יהא עלי? מי ישק את כפות רגלי בהערצה?


ושאלת השאלות מבחינתי הבוקר- אם אתם - האבות- כל כך מעורבים- למה על ספת הפסיכולוג העתידית ישבו ילדינו ויאשימו בכל רק את אמא?
ובטון בוגר יותר- למה?- ככה!
כי אמא היא לנצח- וכנראה ביולוגית- שונה מאבא,
כי מודל היחסים אמא ילד- הוא מודל שממשיך איתנו עד פרידתינו מהאדמה.
כי עדיין לנו יש דרכים, יכולות, ותובנות  שקיימות בכל אמא באופן אבולוציוני שלא קיימות אצלו- מחובר לנשיותו ככל שיהיה.
כי אם בחרתי לוותר על משרות נחשקות ודחקתי בעדינות את האב המעורב מעמדות כוח מסוימות - שעל מנת לכבוש את חינוך בנותי קצת יותר- זה היה בגלל רגע מכונן אחד- בו בכורתי בת השבוע נשלחה חזרה למיון לחטוף מחלות שונות ומגוונות, ואני ממרומי חוסר נסיונו ועולות ימי- הבנתי את גודל האחריות ושיקול הדעת בזמן אמת ואמרתי לא. היא שלי. ולראשונה בחיי- כל העולם והשמיים וכל צבאם היו יכולים לקפוץ לי.
ובאופן מפתיע צדקתי.
התחושות היו משהו שלא הכרתי - זו אני וזה מה שאני רוצה- להיות אמא שלהן - קניתי את החבילה השלמה והמחייבת וטוב לי.
ואני מקפידה לשמור על שפיותי, היותי ישות עצמאית, וגם על הדבר המעניין הנוסף בחיי- על הזוגיות.
בחרתי - וחיי מצדיקים את בחירתי מידי יום.
ואתן יודעות מה?- היום, לא בא לי לקטר.
גם לא לקרוא תאוריות.
יש לי כביסה, ארוחת צהריים, מסיבת חנוכה, אלבום להכין לחתונה של נגה, והצגה עם קובי בערב.
חג אורים שמח.


לביבות הדס - טעימות ומכוערות להפליא.

8-9 תפו"א קלופים ומגוררים (אפשר בפומפיה, בהחלט גם במגרדת שבמעבד מזון),
בצל גדול מגורר כנ"ל (או שניים בינוניים).
3-4 ביצים,
4 כפות קמח בערך
מלח לתיבול.
והמון שמן

את התפודים המגוררים סוחטים משאריות הנוזלים ומערבבים את כל החומרים זולת השמן.
מחממים טוב טוב את השמן במחבת,
מכינים בידיים לבביבות בגודל של בערך 5 ס"מ קוטר ומשטחים מאוד - שלא יהיהו עבות- תוכן לא ייעשה.
מטגנים עד להזהבה משני הצדדים.
יש כאילו שאצלם הלביבות שורדות עד שאמא מכינה רוטב יוגורט.
אצלי לא.
חג שמח!!!!

יום חמישי, 20 במאי 2010

על תבונה ורגישות

אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.


בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.

בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.


ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.

אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.

לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.


אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.

חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.

וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.

הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...

והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).


סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .

לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)

לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

מחזיר אהבות קודמות בארוחת ערב

זו הרשומה שכתובה בראשי כבר הרבה זמן.
בכל פעם היא נמחקת מחדש.
כל מי שמכיר אותי יותר מעשר דקות, עכשיו גם כל מי שקורא את הבלוג, יודע שליבי התרסק. ולא פעם.
כל מי שממש מכיר אותי גם יודע כמה אני רוצה לסיים את ההגדרה הזו שלי, כמה טוב לי, כמה אני אוהבת את המשפחה שלי.
כל מי שממש חבר או חברה (ברמת המתנה ליומולדת....) מביא לי משהו שקשור, איזה ספר על אקס מיתולוגי, או כמו היום- קישור של סרט בערוץ שמונה על אנשים ששבים לאהבותיהם הראשונות אחרי 40 שנה.
הטוקבק (עוד אין לזה מילה בעיברית?) שנגע לליבי הי דווקא (תתפלאי!) זה שדיבר על הנשארים מאחור, וארחיב (מי יעצור אותי?! - הבלוג שלי!...):
הסרט (למי שיתעצל לצפות) מספר על שני זוגות תוצרת חוץ שהופרדו/נפרדו בנערותם ולא הלכו לפסיכולוג טוב. עדיין חיכו לאהבת נעורייהם ואפילו הצליחו לממש את אהבתם בזיקנתם. עשוי מאוד יפה, מדבר הרבה על השפעת ההורים המפרידים והמשפיעים לרעה (ותודה להורי שמעולם לא חשבו לעשות את זה ולא משנה מה חשבו על מסדר ההצלחות שהבאתי הביתה) על הבדלי דת, ומה שקצת כן נגע לי - על תקלות בתקשורת.

הזדמנות שניה לאהבה- הסרט המלא

ועל מה רציתי דווקא להרחיב?- הסרט מעט נושא על נס את איחוד הלבבות, אך לא מתייחס לנשארים מאחור-
כי כאשר אנשים יוצרים משפחות וילדים ואהבות אחרי הפרידות מאהבת החיים- ואז בוחרים לחזור לאהבת הנעורים- בהכרח יש נפגעים לשני הצדדים. בעיני- מה שווה האהבה ה"חוזרת" אם הרגע שמרימים את הראש מחדוות האיחוד ומסתכלים לצדדים- כל מי שהוא בן משפחה: אשה, ילדים- בהכרח "חוטף" ונפגע- שווה?- הו לא.

 

גם אני לא הלכתי לפסיכולוג לטפל בשברונות הלב שלי-מהשני נפרדתי עקב קצר בתקשורת (היום עם הטלפונים הניידים והמיילים זה ממש לא היה קורה- מה שגורם לפעמים לתהיות- ולא רק בתחום הזה...דרך אגב- איך הסתדרנו קודם?!), עם השלישי נשבר ליבי לרסיסים מיקרוסקופיים (או בתרגום חופשי- הוא זרק אותי קיבינימאט אחרי שנתיים מאוד אינטנסיביות וללא כל אזהרה מראש...), והראשון?- היה פזמון חוזר בחיי עד הכרותי עם האיש שלי בעולם הזה (וגם אביהן של בנותי- למי שתהה).
עוד ספר שקיבלתי מחברה יקרה לאחרונה היה עוד אהבה אחת ודי של אורנה לנדאו שהיה כל כך אני שחבל על הזמן במובן החדש של הביטוי.
גם לי הזדמן שלא בשליטתי להיפגש פגישה כמעט הרסנית עם אחד האקסים.
לא להתלהב- לא קרה שום דבר שאפשר לגשת איתו לבית משפט- לא בית משפט אמיתי וגם לא רוחני או מטאפורי, רק שמסתבר שלהפגש עם אקס לא פתור ריגשית זו לא חוויה מומלצת.
כל מי שילדה בקיסרי תסביר בהרחבה שפתיחת צלקת זה אירוע כואב בדיוק כמו החתך הראשוני.
ואם מצרפים למשוואה שהוא נשוי לגברת שמאז בטוחה שאני בעקבותיו- והיא בעקבותי (ולכן בפסקה הראשונה כתוב- תתפלאי- זה מיועד לה- היא בהחלט קוראת כל מה שקשור אלי לנצח נצחים - ודווקא פה בהחלט אני מסוגלת לשים זין מאוד גדול - עיין טורים קודמים...).
האיש המופלא שלי מקבל אותי עם כל החרא מסתבר, והוא גם הראשון שאף פעם, אף פעם לא ויתר עלי ולא משנה מה.
ואם לרגע תהיתי (רק לרגע) איך הכרתי אותו ואיך כל כך מהר התחתנתי איתו- אני היום יודעת שגם בתת מודע כבר קלטתי את זה אז, לפני 15 שנים- שהוא לא יוותר, שהוא רק יגדיל ויצמיח אותי, ויצחק מבדיחותי, ויחשוב שאני יפיפיה עד עצם היום הזה.
דווקא היום היה השיר הזה בגלגל"צ שתמיד עושה לי קצת לבכות,
ודווקא הערב אני אכין את מה שכולם אוהבים פה בבית המבולגן והאהוב שלי, אפילו שזה משמין.
ודווקא אני הולכת לבטל את הפגישות המיותרות שקבעתי למחר כי חבל על הזמן (במובן הישן של הביטוי) ואני ממש מעדיפה עוד ערב בבית עם הגיבורים האמיתיים של חיי.




פנקייקס לארוחת ערב

1 גביע לבן (או יוגורט או שמנת)
1/2 כוס חלב
2 כפות סוכר חום
2 ביצים
שלוק תמצית וניל
כוס קמח רגיל
כפית אבקת אפיה

לערבב טוב (רצוי עם מטרפה- ככה אין גושים) ולטגן במחבת עם מעט מאוד שמן, ולזכור שבדרך כלל הראשון נהרס...

יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

17 שנים

17 שנים זה המון זמן.
כשהייתי בת 17 הייתי הכי בוגרת וגדולה בעולם, עם אג'נדת חיים סדורה, עם תובנות שהיום כבר אין לי...ועם אמביציות וחלומות ו.. עם המון עתיד שנראה לי קסום ומפחיד ומופלא.

לפנ י 17 שנים נסעתי לראשונה כבוגרת (לפחות לפי חוק) לניו יורק- לטיול של אחרי הצבא, נרגשת ומאוהבת ולא יודעת כלום מהחיים שלי.
נחתנו בניו יורק בימים שלפני חג מולד.
ואז הבנתי שאולי יש עוד דברים חוץ מסופגניות וצוררים. יש עמים שלמים שמייצרים לעצמם חגים ותחושות של- לפני חג, שלא היו מוכרות לי. הכל חגג והתרגש ו... סחף מאוד- רציתי גם.
מעולם לא הרגשתי תחושות של "לפני חגים" כל כך מקיפות ופסטיביות (אין מילה כזו- אני יודעת.).
 הטיול הזה היה אבן דרך בחיי ובהתבגרותי המנטלית.
הבנתי שבן זוג שהכי נכון על הנייר ועונה נכון לכל השאלות בחידון "מה התכונות שאת מחפשת בגבר" הוא לא בהכרח הנכון עבורי. הכי הבנתי שאני שייכת לדת ולעם הנכון עבורי (כל כניסה לכנסיה מאז ועד היום מלווה אצלי בחוסר שייכות, דחייה ופחד).
והבנתי גם שאני הכי אוהבת ליסוע לטיול בחו"ל. אין על להיות תיירת.
אני אישית חובבת ציוויליזציה אז אירופה וארה"ב עדיף... (את האהבה המדוברת כאן "איבדתי" לטובת תובנות מוזרות שהגיעו אליו במזרח הרחוק).
ועדיין אין לי מחשבה אחרת בתקופה הזו של חג מולד/ערב ראש השנה האזרחית זולת אותו טיול בניו יורק בצבעיםשל ירוק אדום, בריח של שלג (כן, יש לו ריח!) וטעם של אהבה צעירה.

והפעם שיר במקום מתכון.
ואולי אם להיות קלישאתית ומליצית להפליא- המתכון שלי להיכר וחבוק את האהבות הקודמות, ולאהוב מאוד את החיים והמשפחה שלי היום.
מוקדש לכל האקסים שלי, ובכלל - באהבה (אפשר ממש להאזין למילים פעם אחת- שווה.)
http://www.youtube.com/watch?v=L3YVil3Ajjs

יום שני, 21 בדצמבר 2009

חורף מטוגן


אני טיפוס של חורף.
אני יודעת שאני במיעוט. 
היו שנים שהסברתי שאני ילדה של חורף - למרות שזה לא מדויק, אני ילדה של ראשית אביב ובעיקר ילדה של פורים. לא התחפשתי הרבה, אני בלי מסיכות (לטוב ובעיקר לרע),  אני שקופה כמו מים, אולי כמו גשם.


בקיץ חם לי ואני די סובלת (ככה זה שמנות...). אולי בגלל זה גם אני גרה על הר בגליל- יותר קר כאן (לפחות יותר ימים).



אני אוהבת מאוד את הבית שלי בחורף, בעצם- כל בית שהייתי בו היה חביב עלי יותר בחורף:
בית הילדים עם הפיג'מות האחידות והעובדה שהכיתה היתה בקצה המסדרון- צמוד לחדרי השינה, ולחדר האוכל שם- טוגנות במרץ פרוסות לחם רכות עם ריח של בית.
הבית בכפר - שהחורף הראשון בו היה נחמה גדולה אחרי סערת הקיץ הראשון. אז הלחם המטוגן הפך לחלה המטוגנת שנשארה מיום שישי והגיע רק בשבת בבוקר.
טיולים בשקי שינה בחורף- ולהתעורר מצופים בקרח.
החורף הרטוב של 1991 בצבא בבסיס במיטות ברזל וגרביים רטובות. ואהבה חדשה ומפתיעה.

ואחריו חורף מושלג וחג מולד ראשון עם קור שחודר לעצמות יום אחרי יום ומוות ראשון חותך וכואב -יד ראשונה. למרות שהלב שלי נשבר בדרך כלל רק בקיץ- כשחם ומגעיל גם ככה.
והבית ברמת גן עם קובי שהגיע גם בחורף. באותו החורף נפרדתי מהלחם המטוגן- התחתנתי באותו קיץ ועם הרבה ממנו לא הייתי נכנסת לשמלה שרציתי.
בחורף 98 הפכתי לאמא- בשיא החורף.
האוכל המוצק הראשון שאהבה באמת ביתי- היה לחם מטוגן.

 

לחם מטוגן:


פרוסות חלה מאתמול, או לחם בפרוסות עבות
טובלים בקערית מלאה חלב
(אפשר להוסיף מעט תמצית וניל)
טובלים בקערית עם ביצה טרופה
מטגנים בחמאה על המחבת



מוסיפים לכל אחת את מה שהוא אוהב
הצעות הבית:
מלח- לעמר
סוכר- לתמר
מייפל -לנטע
וקובי והדס- אוכלים את  כל מה שנשאר....