17 שנים

17 שנים זה המון זמן.
כשהייתי בת 17 הייתי הכי בוגרת וגדולה בעולם, עם אג'נדת חיים סדורה, עם תובנות שהיום כבר אין לי...ועם אמביציות וחלומות ו.. עם המון עתיד שנראה לי קסום ומפחיד ומופלא.

לפנ י 17 שנים נסעתי לראשונה כבוגרת (לפחות לפי חוק) לניו יורק- לטיול של אחרי הצבא, נרגשת ומאוהבת ולא יודעת כלום מהחיים שלי.
נחתנו בניו יורק בימים שלפני חג מולד.
ואז הבנתי שאולי יש עוד דברים חוץ מסופגניות וצוררים. יש עמים שלמים שמייצרים לעצמם חגים ותחושות של- לפני חג, שלא היו מוכרות לי. הכל חגג והתרגש ו... סחף מאוד- רציתי גם.
מעולם לא הרגשתי תחושות של "לפני חגים" כל כך מקיפות ופסטיביות (אין מילה כזו- אני יודעת.).
 הטיול הזה היה אבן דרך בחיי ובהתבגרותי המנטלית.
הבנתי שבן זוג שהכי נכון על הנייר ועונה נכון לכל השאלות בחידון "מה התכונות שאת מחפשת בגבר" הוא לא בהכרח הנכון עבורי. הכי הבנתי שאני שייכת לדת ולעם הנכון עבורי (כל כניסה לכנסיה מאז ועד היום מלווה אצלי בחוסר שייכות, דחייה ופחד).
והבנתי גם שאני הכי אוהבת ליסוע לטיול בחו"ל. אין על להיות תיירת.
אני אישית חובבת ציוויליזציה אז אירופה וארה"ב עדיף... (את האהבה המדוברת כאן "איבדתי" לטובת תובנות מוזרות שהגיעו אליו במזרח הרחוק).
ועדיין אין לי מחשבה אחרת בתקופה הזו של חג מולד/ערב ראש השנה האזרחית זולת אותו טיול בניו יורק בצבעיםשל ירוק אדום, בריח של שלג (כן, יש לו ריח!) וטעם של אהבה צעירה.

והפעם שיר במקום מתכון.
ואולי אם להיות קלישאתית ומליצית להפליא- המתכון שלי להיכר וחבוק את האהבות הקודמות, ולאהוב מאוד את החיים והמשפחה שלי היום.
מוקדש לכל האקסים שלי, ובכלל - באהבה (אפשר ממש להאזין למילים פעם אחת- שווה.)
http://www.youtube.com/watch?v=L3YVil3Ajjs

חורף מטוגן

אני טיפוס של חורף.

אני יודעת שאני במיעוט. 

היו שנים שהסברתי שאני ילדה של חורף - למרות שזה לא מדויק, אני ילדה של ראשית אביב ובעיקר ילדה של פורים. לא התחפשתי הרבה, אני בלי מסיכות (לטוב ובעיקר לרע),  אני שקופה כמו מים, אולי כמו גשם.

בקיץ חם לי ואני די סובלת (ככה זה שמנות...). אולי בגלל זה גם אני גרה על הר בגליל- יותר קר כאן (לפחות יותר ימים).

אני אוהבת מאוד את הבית שלי בחורף, בעצם- כל בית שהייתי בו היה חביב עלי יותר בחורף:

בית הילדים עם הפיג'מות האחידות והעובדה שהכיתה היתה בקצה המסדרון- צמוד לחדרי השינה, ולחדר האוכל שם- טוגנות במרץ פרוסות לחם רכות עם ריח של בית.
הבית בכפר - שהחורף הראשון בו היה נחמה גדולה אחרי סערת הקיץ הראשון. אז הלחם המטוגן הפך לחלה המטוגנת שנשארה מיום שישי והגיע רק בשבת בבוקר.
טיולים בשקי שינה בחורף- ולהתעורר מצופים בקרח.
החורף הרטוב של 1991 בצבא בבסיס במיטות ברזל וגרביים רטובות. ואהבה חדשה ומפתיעה.

ואחריו חורף מושלג וחג מולד ראשון עם קור שחודר לעצמות יום אחרי יום ומוות ראשון חותך וכואב -יד ראשונה. למרות שהלב שלי נשבר בדרך כלל רק בקיץ- כשחם ומגעיל גם ככה.

והבית ברמת גן עם קובי שהגיע גם בחורף. באותו החורף נפרדתי מהלחם המטוגן- התחתנתי באותו קיץ ועם הרבה ממנו לא הייתי נכנסת לשמלה שרציתי.

בחורף 98 הפכתי לאמא- בשיא החורף.
האוכל המוצק הראשון שאהבה באמת ביתי- היה לחם מטוגן.

 

לחם מטוגן:

פרוסות חלה מאתמול, או לחם בפרוסות עבות

טובלים בקערית מלאה חלב

(אפשר להוסיף מעט תמצית וניל)

טובלים בקערית עם ביצה טרופה

מטגנים בחמאה על המחבת

מוסיפים לכל אחת את מה שהוא אוהב

הצעות הבית:

מלח- לעמר

סוכר- לתמר

מייפל -לנטע

וקובי והדס- אוכלים את  כל מה שנשאר....

אמהות ובראוניז

שני דברים ידעתי בוודאות מכיתה ח'.

האחד- שמה שאני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה זה להיות אמא.
השני- להכין את הבראוניז הכי טובות שאני מכירה- ולדעת את המתכון בעל פה מאז ועד היום.

אכן- מהר מאוד הייתי אמא, הרצון המלא לאחוז את ביתי בזרועותי הגיע לסיפוקו מהר מאוד במונחים של היום, חברותיי יצאו לדייטים, החליפו דירות ובני זוג בכייף גדול, חיו את חיי הסטודנטיות בכייף גדול.
אני חיפשתי אבא לילדי.
אני בחורה מאוד יסודית- לכן מצאתי אותו - האבא הכי משקיען ומושלם מהר מאוד (איזה מזל שהוא גם בנזוג ממש מצטיין), ובואכה גיל 25 כבר הייתי אמא. אמא של עמר (עומר בלי ו').

מה רבה היתה תדהמתי שלא נהניתי 24 שעות ביממה. שאחרי כך וכך ימים/חודשים/שנים האמהות לא סיפקה אותי ב-100%... מה הפלא שחיפשתי עוד?
אבל שהעבודה/קריירה הרחיקה אותי מהבית- נתקלתי בסבל עמוק וגעגועים מטורפים.
(בשורה התחתונה הפכתי עצמאית והתאמתי את העסק לבית).

מי באמת מכין אותנו לשלב שנצטרך לבחור?
כשרוצים ילד והופכים להורים עדיין חושבים שלהתארגן פיזית וריגשית זה משהו שנוכל לו בקלות. הרי אנחנו יכולים הכל, עשינו כבר כמה דברים במקביל, אנחנו לא מפונקים ועל מה לעזאזל כולם מדברים/מקטרים?- נסתדר.
איזו הפתעה- גם לי היה קשה.
להודות שההורות לא ממלאה אותי 24/7,שאני לא רוצה קריירה- אני רוצה להיות שם עם הבנות שלי.
ממרום גילי המופלג אני יכולה להודות (בעיקר בפני עצמי), שסוף סוף טוב לי- המינון מוצלח לי מאוד, גם בנותי על כל יופיין, חכמתן ואפילו חוסר מושלמותן- מתאימות לי ביותר, שההשלמה שאני תמיד מחפשת דברים חדשים לעשות היא אני וזה בסדר.
והרי המשפט הכי לא פולני שאני יכולה להפיק,
בלי לספור את עין הרע-
אני מאושרת !
(ובכל זאת- טפו, טפו, טפו)

ואני עדיין מכינה בראוניז הורסות- שהביאו לי כבר הרבה סימפטיה, כבוד, ובני זוג מכל הסוגים...


בראוניז

200 גר' שוקולד מריר (2 חב' רגילות)
כוס סוכר
חב' חמאה (200 גר') או מחמאה

להמיס במיקרו בכלי גדול מזכוכית ולערבב היטב

להוסיף בזו אחר זו 4 ביצים ולערבב היטב

להוסיף "שלוק" תמצית וניל וחמש כפות לא גדושות של קמח תופח.
לשים בתבנית משומנת ולאפות 20 דק' בחום בינוני (180).

החיים בצימר- לא ממש.... או חיי בפויקה

עברנו לגליל,
בדימיוננו הורדנו הילוך, התחברנו לטבע ולילדות הפרטיות, נשב חבוקים עם שמיכת צמר עבודת ידי להתפאר ונקרא ספרות בריטית... נו, שוין...
בתקופה האחרונה בכל שישבת היה "אירוע"- יומולדת שאסור לפספס, בר מצווה, בת מצווה, יובלות עגולים לדודים, ערבי חג,
וסתם "כבר המון זמן לא אכלנו כולנו ארוחת שישי" (שזה בתרגום חופשי מפולנית-נשק יום הדין שאין בעבור לא נסיוב ולא נוגדן).
נסענו.
ונסענו.
ושוב...
הרוטינה: להילחם מבעוד מועד בקיטורים של הקטינות, הכנת התיקים, דיוני עומק אם מ-המוביל או מ-סומך (והצפוניים יבינו...) ויללה- לא מתבאסים ונוסעים.
במוביל או בסומך מגיע ה- אוי! שכחנו (נא להקיף את המתאים ביותר):
מוצץ (אפשר לקנות),
שמיכה צהובה קטנה (צריך לחזור),
הסיפור על האריה הרעמתן (תסתדר בלי),
אחרי שלב זה- בדרך כלל הציבור נרדם והדרך הופכת נסבלת הרבה יותר.

יש לצאת מנקודת הנחה שזה הנוף שנשקף ממרפסתי

וככה נראה הרחוב (צולם היום על ידי תמר דושי)

לא רע נכון?
לכן השבוע החלטנו (בעזרה) שעל אף הפיתויים וימי ההולדת במרכז - אנחנו נשארים, כמובן עם אורחים, אבל נשארים!
אירחנו את חברינו שעוברים לגור לידינו, ובהחלטה מקורית הרהבנו בתבשיל הפויקה של קובי שתמיד קוצר מחמאות, ושובל הריח שהוא מעלה לאויר- מוציא את כל השכנים מהחורים....
בעודינו גורסים בהתלהבות את האוכל המתיש (התעכבתי הרבה על ההגדרה- נא להעריך!),
קיבלנו הזמנה לשבת בצהריים- לפויקה....


הפויקה של קובי (מתוך "שבילי ישראל"- המתכון המנצח)

רכיבים:

3-5 בצלים גדולים חתוכים לטבעות או קצוצים דק

4-8 בצלים קטנים קלופים

ראש שום או שיני שום מראש אחד חציין בקליפתן, השאר מרוסקות

1.5 ק"ג בשר לגולאש (אפשר פילה מדומה, צלי עגל, שריר וכו'...) חתוך לקוביות

5 פלפלים אדומים גדולים, פרוסים לרצועות

שורש סלרי קצוץ

עלי פטרוזיליה קצוצים

4 עגבניות חתוכות לרבעים

4-6 גזרים חתוכים לקוביות או פרוסות (המכונים הכתומים בהמשך)

משמש מיובש

שמן זית

כף מלח

חצי כפית פלפל שחור

כף סוכר

קמצוץ ציפורן

פפריקה (הרבה)

4-8 עלי דפנה

חצי בקבוק יין אדום

אופן ההכנה

מורחים את פנים הפויקה בשמן

מחממים את הפויקה על האש וממלאים את תחתיתה בשמן בגובה 1-2 ס"מ ומביאים לרתיחה.

מטגנים את הבצל הקצוץ למשך 2 דקות ומוסיפים את שיני השום הטחונות/מרוסקות תוך כדי ערבוב עד להתחלת השחמת הבצל.

מוסיפים את קוביות הבשר ומערבבים אותן עד ש"נסגרות" – משנות צבען לאפור מכל הצדדים.

השלב האיטי – אם משתמשים בגחלים נמוכות – עכשיו הזמן לעבור לשם

מוסיפים את כל התבלינים ואת הירוקים: הפטרוזיליה ועלי הדפנה ואם רוצים גם שמיר ועלי סלרי ונענע ורוזמרין.

10 דקות מנוחה (בזמן מנוחה: מכסה סגור)

מוסיפים את האדומים: פלפלים ועגבניות.

10 דקות מנוחה

מוסיפים את הכתומים

10 דקות מנוחה

מוסיפים את הבצלים ושיני השום השלמות בקליפתן ואת המשמש המיובש

10 דקות מנוחה

מוסיפים את היין וסוגרים עד לסוף הבישול (אם נראה שנחרך יש להוסיף מעט מים מדי פעם, בחום נמוך מספיק – לא צריך להוסיף נוזלים).

מחכים.... ואח"כ פותחים ומחלקים.

ובלי הזדמנות להתרגש- נולד לי בלוג....

אני כנראה בעניין של לידות וירטואליות לאחרונה....

לפני שבועיים נולד לי אתר חדש
(האתר שלי )
ובלי הקדמות מיותרות ובלי שממש התכוננתי, נולד היום הבלוג.
מה יהיה בו?
קצת אמהות, קצת התפתחות מוטורית (לא סקסי במיוחד אבל חשוב...),
קצת עיצובים, קצת הפתעות מעניינות מהרשת, הרבה חברות (as girls not companies...), הרבה משפחה, קצת מתכונים, מעט פטנטים מקסימים (כי בכל אחד ובעיקר אחת חבויה אודטה חולקת מידע...)
ו... אני מתחילה