יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

מסעותי לגרנולה עילית


לפני מליון שנה בערך למדתי באוניברסיטה קורס עם פרופ' חנה נווה שנקרא "נוסעים ונוסעות בספרות העיברית". לא אגזים אם אומר שזה אחד הקורסים היחידים שאני עוד זוכרת את הסילבוס שלו. אחרת כך יצא הספר.
בבסיסו עמדה הטענה כי כל מסע ויציאה מהבית לצורך מסע (לא חלילה סתם לעבודה) מביאה שינוי- אם לא- יש לבדוק את הנוסע ואת בריאותו הנפשית...

בנעורי נסעתי תכופות אל המדבר, המסעות האלו ללא ספק עיצבו את כל האישיות החברתית שלי. שם לראשונה לא פחדתי להיות אחרת מתושבי הנישה האקולוגית שלי. שם נולד לראשונה מן חיבור עמוק ואוהב לגברת הזו שנקראת אני.

אחרי הצבא נסעתי לחו"ל. כבר דנתי בנסיעה זו לא פעם בבלוג. שם הרגשתי הכי גדולה ובטוחה בעולם. אחר כך באה הנסיעה שלו- הפרטנר מהטיול המשותף והפרטנר. נקודה. לאחרונה שמעתי את השיר "רכבות" של דני רובס.
יש בשיר שורה על הרכבת של הביטלס להודו.
"איך אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט
על רכבת להודו, מסע אל האמת...
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה"


המסע ההוא ללא ספק לקח אותו מסיפור חיי ושמט את הקרקע מתחת לאותם חיים בדיוק.
לולא הלך לא היה בא קובי. איזה מזל שהלך... סיפור חיי היה יכול להיות ממש פחות מאושר ומלא.


האינטנסיביים ביותר היו מסעותי אל האמהות, אל כל אחת ואחת מבנותי, האחריות, האהבה, הדאגות, הרצון להתוות דרך ולשמור על אושרן. להשתדל לא להעמיס אליהן את משקולות הדרכים והמסעות שלי. הן משל עצמן- הן חייבות לעבור דרך שגם אם עברתי שכמותה והחכמתי- אסור לי להגיד מילה- שיעברו את הדרך, שיתחספסו מהמסע.



אני לא יודעת לאן יוביל המסע שלי- במקרה שלי ממש עוד לא ברורות לי תחנות הביניים (שימו לב- תחנות. ברבים.) מה עוד אלמד, מה אעשה כשאהיה גדולה.
דבר אחד אני יודעת כרגע ללא ספק- אני בתקופה האחרונה שומעת את רוחות המסע מרעישות לי באוזניים. מי מצטרף?
יש גרנולה בתיק....

גרנולה של קרין גורן

250 גרם שיבולת שועל
1/2 כוס קוקוס
1/2 כוס פרג שלם (לא טחון)
1/2 כוס פיסטוקים קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני חמניות קלופים ולא קלויים
1/2 כוס גרעיני דלעת קלופים ולא קלויים
1/2 כוס שבבי שקדים לא קלויים
75 גרם חמאה
1/2 כוס דבש
1 כפית תמצית וניל
1 כף קינמון.

אופן ההכנה
1. מערבבים בקערה שיבולת שועל עם קוקוס, פרג, פיסטוקים, גרעיני חניות, גרעיני דלעת, שבבי שקדים וקינמון.

2. בסיר קטן ממיסים חמאה עם דבש, תמצית וניל וקינמון. מסירים מהאש ויוצקים על התערובת בקערה.

3. מערבבים היטב עד שהחומרים היבשים מצופים בתערובת הדבש והחמאה.

4. משטחים בתבנית גדולה ואופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ל-20 דקות, עד שהתערובת מזהיבה. חשוב לערבב מדי פעם בכף עץ ולשטוח שוב לקלייה אחידה. מצננים לחלוטין ומאחסנים בצנצנת אטומה בטמפרטורת החדר.

גיוונים ותוספות:

עם התוספות אפשר לשחק, כך שתקבלו גרנולה בדיוק לפי טעמכם האישי:

* אין לכם פיטוקים? שימו פקאנים או אגוזי מלך ואפילו בוטנים.

* לא אוהבים פרג? החליפו בקוקוס או בשקדים טחונים.

*אם רוצים להוסיף פנימה פירות יבשים, מוסיפים אותם לתערובת המוכנה רק לאחר הקלייה בתנור.





יום חמישי, 29 ביולי 2010

סיפור על שנאה, קיץ ודיאטה


אני ממש לא בנויה לענין הזה של קיץ,
חם לי, אני נדרשת לפעילויות שנואות עלי בתכלית כמו בריכה וים.
אה, וחופש גדול, שרק הוא עושה חלושס כללי בהגדרה.
השעמום, ה"ליסוע לנופש" כמו כולם, הדרישה לצאת מהבית נראית לי בכלל מופרכת.

חברה מאותה הפזורה כמו שלי הסבירה לי לא מזמן שבעצם בהרכב הביולוגי שלנו היינו אמורות לחיות בערבות פולין המושלגות עם קצת קצת שמש 3 ימים בשנה- מכאן שאנחנו בעל חיים מחוץ לסביבה הטבעית שלו, פלא שאני שואפת לתרדמת קיץ?!
מאז שאני עצמאית למושג "עונת המלפפונים" יש משמעות נרחבת מאוד בחשבון הבנק שלי.
כשהייתי שכירה הייתי מבואסת בלי שום סיבה רציונאלית- היום לעונה הזו של חופש בנוסף על קומבינות ארגון ילדים בכל סביבתי- יש השפעה ישירה על ההכנסות שלי- לא מספיק שאני מזיעה אני גם די ענייה...(טפו, טפו, טפו חס וחלילה...)
כאן-וירטואלית, אני לוקחת לי חירות קיטורים שאינה מפורגנת לי ביומיום ואני קצת מרשה לעצמי לקטר...

אין לי זכות לקטר בציבור כי-
וכאן פאוזה קטנה לעוד קצת הגנה מעין הרע- טפו, טפו, טפו, ונמשיך.
א. יש בריאות (גיליתי שלכמה אנשים טובים היא מצרך נדיר)
ב. יש פרנסה,
ג. יש שלוש ילדות שהן מתנת האל באדיבותי למין האנושי כולו.
ד. יש הורים פעילים, חביבים וידידותיים למשתמש
ה. אני גרה בגליל- מכאן שהגשמתי חלום ואני מדרגה אחת יותר מכלל גוש דן בדרך לנירוונה.
ו. אני עובדת במה שאני אוהבת
ז. בהינף טלפון ובלי לחושב יותר מידי - יש 10 חברות טובות לפחות שיבואו ללטף את ראשי בהתמוטטות רגעית ולמעלה מכך.
ח. ויש לי קובי- ומי שאין לה כזה בדיוק- השתתפותי הכנה בצערה.

אבל-
אני נתקלת לצערי הרב בהמון רוע וטמטום.
בפירוק משפחות וילדים שמאוד מתאמללים מכך.
לאחרונה גם בשפע של דו פרצופיות.
אני חווה גועל בירוקרטי בכמה מישורים- שתמיד קצת ליגלגתי עליו מהצד ועכשיו הוא תוקף אותי חזיתית.
תמיד האמנתי שמי שבא בטוב מקבל טוב- ופתאום (אולי כי גם לטוב העולמי יש בעיה עם קייץ) אני משתדלת לעשות המון טוב ובנדיבות- ואין נדיבות קלה בשום מובן כלפי.

לפני חודשיים בערך- כאשר תוכניות הטלויזיה הפכו לתוכניות המוגדרות- קייץ (הווה אומר שגם את מעט הבינה שנדרשנו לגייס- גם מזה אנחנו פטורים- המקסימום שנדרש מאיתנו אינטלקטואלית זה אולי להדליק את השלט...) הבנתי שהזוועה מתקרבת.
באותו היום בערך עשיתי את הבלתי צפוי ועליתי על המשקל הביתי והתמים למראה ששוכן בחדר האורחים.
תנחשו לבד.
היה שם מספר שהסתכל עלי בחזרה מהצג ואמר (לטעמי בקול רם) הי מותק- פעם אחרונה שנפגשנו היית בסוף הריון.
מאז אני בדיאטה, סליחה- תוכנית.
תוכנית הרגלים חדשה- שבאופן לדיאטות הקודמות בחיי- היא טיפ טיפה פחות מגהינום. רק טיפה.
אני כבר 6 ק"ג פחות ומבטיחה לעדכן (עדיין לדעתי עוד 16 לפחות לפני...),
אז פלא שאני עצבנית? לא ממש...

ובימים אליו אני נדרשת לשני דברים:
א. למתכון דיאטטי להפליא
א. לפתגמים מהצבא שהיו כתובים לי על הדלת בטירונות בבה"ד 12. המובחר שבהם אמר: "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". דרך אגב- גיוסי לצה"ל (או יותר נכון לקד"צ) היה בדיוק היום לפני 20 שנים.

ואסיים באוקסימורון (שזה בתרגום חופשי- ביטוי שיש בו סתירה)
קייץ נעים לכולנו.

מרק יוגורט קר
4 יחידות יוגורט 1.5% טבעי (לא ממותק חלילה וחס),
3 שיני שום כתושות לפחות
צרור קטן של שמיר קצוץ,
3 מלפפונים חמוצים (עדיף במלח) חתוכים לקוביות קטנות
2 מלפפונים רגילים לא קלופים חתוכים לקוביות קטנות
מלח
כף שמן זית
2-3 קוביות קרח שבורות

לערבב הכל ולזלול.מבטיחה שהקייץ יהי טיפה יותר נסבל...

ודרך אגב- אפשר להגיב בבלוג- הבאג תוקן!

יום ראשון, 4 ביולי 2010

מתבגרות גרסת 2010



בעיתון סוף השבוע שהגיע לשולחני היתה כתבה שהדירה שינה מעיני.
אני בטוחה שלא רק מעיני.
הכתבה תיארה נערה מבית נורמלי לחלוטין שנפגשת עם ילדים בני גילה - הגיל- כדי שנהיה מיושרים על כל המידע הוא 14 - ועושים סקס, היא לדבריה הפכה בהגדרה ל"שרמוטה" מרימים טלפון והיא באה.
בהכל אשם אבא עם חינוך קפדן מידי ואמא שלא שואלת שאלות.

לא ישנתי כל הלילה.
איך לא רואים?
איך מפספסים?
ומה קורה אם לוחצים מידי? מתי מרפים?

בביתינו בשישישבת התארחו חברות עם בת תינוקת, הן קראו את הכתבה לפני ונדרכו לשמוע את תגובתי- הלוא יש לי מתבגרת צומחת בבית, ועוד שתיים אחריה. מה עושים?

ציינתי כבר שלא ישנתי כל הלילה?
אין לי תשובות.
אין לי מושג מה עושים.
אין לי פתרון (זולת כדורי שינה- כי אמא לא ישנה זה בטוח לא מומלץ) ואני מעדיפה ככה, אם אני אחשוב שיש לי פתרון אולי לא אהיה ערה לכל השינויים (למרות שאני ערה כל הזמן...).
"עברנו לגליל" עניתי לחברותי.
כאן זה קצת אחרת.

קצת כי היתה לי שיחה עם הבת שלי ביוזמתה. היא התענינה על מה היה כל הרעש. מה היה כתוב בכתבה.
סיפרתי לה את ה"היי לייטס" היא, לשמחתי, נחרדה.
אבל.
יש גם כאן ניצנים של הזה הנורא הזה. יש שלוש ילדות מהשכבה אך לא מביה"ס, מיישוב אחר, שכולם יודעים שהן כאלה. מה כאלה? נחרדתי. כאלה- לא שוכבות אבל מתמזמזות ומראות והשד יודע מה עוד. כל הבנים יודעים.
חשבתי תוך תחושת חנק קשה מה אני אומרת.
החלטתי לספר על עצמי, שוב, בפעם המי יודע כמה - נעזרתי במה שהורי אמרו לי.
שתשמור על עצמה, שתחכה כי היא ילדה שיכולה להצטער על מעשיה, שתחכה לזה שיחכה לה, שיאהב, שיהיה לה קסום ומיוחד. ושתבוא איתו תמיד הביתה, לא במסיבות, לא ברחוב. ובליבי חשבתי- היא רק בת 12 וחצי לעזאזל- למה עכשיו? מה בוער לעולם שילדותיו ידרשו לשיחות האילו בגיל כה צעיר.

ובימים אלו ממש ביתי מתחזקת התאהבות בוסר מקסימה במיוחד. מתכתבים רק במחשב ולא מדברים כמעט. אם נפגשים משחקים יחד במחשב. ובמסיבות בת המצווה שמקיפות אותנו כל יום (ואני לא מגזימה) הם רוקדים רק אחד עם השני.
על המינון הזה אני חותמת עד הצבא אם אפשר.

בשבוע שעבר סיימו החברה את ביה"ס היסודי.
הוא כל כך אוהב אותה שהוא הסכים לרקוד איתה ריקוד זוגות במסיבת הסיום של בית הספר. מישהו חשב שאני ייצוגית מספיק- בירכתי בשם ההורים.
החבר המתוק והנבוך של ביתי הזמין אותי לברך. 

זה מה שאמרתי:


ערב טוב,
כשנתבקשתי לברך בשם ההורים הגאים שהביאוכם עד הלום ידעתי שתי עובדות בוודאות:
א.    חוכמתי לא תספיק ואני עומדת להיעזר בכמה פתגמים וציטטות
ב.     יש ילדה אחת בקהל עכשיו שחושבת שזה שאני כאן זה שיא הבושה והפדיחות...
אני אניח לרגע לכם, בוגרים מתרגשים ואתחיל בצוות היקר, המחנך, העוטף והמלמד שליווה אתכם:
תודה, אהבה והערכה שולחות בראש ובראשונה לכן: רונית, מאיה וציפי – מחנכות כיתה ו'.
על אורך הרוח, הנתינה ובעיקר על החינוך ודרך הארץ שהעברתן ונתתן בסבלנות אין קץ לילדינו ,וברבים מהמקרים גם לנו.
על העמידה האיתנה באתגרים, על הכתף לעת מצוא ועל האוזן הקשבת,
או כמו שאמרו חכמים ממני –
"חינוך וערכים זה מה שנשאר אחרי שאתה שוכח את מה שלמדת בבית הספר."

תודה לכן שלא העדפתן מעולם בחינה על אושרו של תלמיד, וחומר לימודי על ערכים.

ולכל צוות בית הספר- יפה, תמי, לימור, וכל הצוות הנפלא שהינו חלק בלתי נפרד מהיומיום של העשייה החינוכית כאן, במקום הזה.
שנה מורכבת, מיוחדת ובעיקר מאוד מאוד עצובה עברה עליכן , ועל כולנו.
הפרידה ממנהלת בית הספר אירית עמית ז"ל עדיין כל כך טרייה וכואבת.
חסרונה עוד ילווה את כולנו זמן רב.
אך מישנתה החינוכית, נועם הליכותיה ודרך התנהלותה עדיין שורים על כל העשייה בבית הספר ועל הדרך בה אתם ממשיכים לחנך את ילדינו.
אנו מודים לכולם על הרגישות הרבה לתלמידים בכל  הסערות – על המקום לבכות ועל הכלים להתגבר.
מאחלים לכולכם להמשיך עם הרבה כוחות  ואהבה ולזכות לנחת מכל תלמידיכם בעתיד.

ואם אני שוב נדרשת לפתגמים- לא אבחר דווקא משהו על חינוך אלא על בית והפתגם הסיני אומר:

"הבית אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך."

ללא ספק סיפקתם כולכם פה בית.

עמר שימי לב- הגעתי לאליך ולחברים שלך,

ילדים יקרים,
גם כשנברך אתכם בסיום התיכון, הצבא, בחתונה ובסיום התואר- תמיד תישארו ילדים שלנו.

נכון, אתם כבר מאוד גדולים, לפעמים גם גדולים עלינו במידה או שתיים, אבל עדיין, תודו, צריכים את ההורים המעצבנים שלכם, מציעים לנו חברות בפייסבוק ומידי פעם שמחים שאתם עדיין ילדים.

אני לא אשיר כאן עוף גוזל, או אשא נאום חוצב להבות על חשיבות בית הספר בעתידכם,
אלא אצייד אתכם בכמה עצות שלא אני כתבתי-

1.    אם תשימו לב :אלוהים ברא את האדם עם שתי אוזניים ופה אחד – כדי שנקשיב יותר ונדבר קצת פחות.

2.    החיים יקירי – דומים מאוד לנסיעה על אופניים- אם קל לכם- סימן שאתם בירידה.

3.    למרות מה שלפעמים נראה באינטרנט ובטלוויזיה- זה באמת נחמד להיות חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות נחמד,

4.    ולסיום  הציטוטים- יש פתגם סיני עתיק שאומר – שכשאין לכם משהו חכם להגיד – תגידו יש פתגם סיני עתיק שאומר.

חמודים נרגשים שלנו-

תישארו בני אדם, תלמדו טוב ותשקיעו במה שליבכם אומר לכם, תהיו בריאים יפים ומוצלחים בדיוק כמו שאתם עכשיו.

אוהבים אתכם תמיד ולתמיד הורי כיתות ו'.


ומכיוון שאני בדיאטה רצחנית-
עוגיות שחיתות של בני סיידא-



עוגיות טחינה


3 כוסות (420 גרם) קמח מנופה
שקית אבקת אפיה
כוס (200 גרם) סוכר
כוב טחינה גולמית
200 גרם חמאה רכה.


מחממים תנור ל-180 מעלות.
שמים את כל המרכיבים בקערה ולשים לבצק (מומלץ במיקסר לי שיש),
קורצים כדורים קטנים (כמו זית גדול) ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה במרחק של 3-4 ס"מ אחד מהשני.
משטחים קלות ונועצים שקד בכל עוגית (לא חובה- אצלי מעדיפים בלי).


תהנו בטוח....

יום שבת, 19 ביוני 2010

10 תחנות התרבות שלי

פעם, לפני המון שנים, בבית הורי קראו רק מעריב- היום כבר מזגזגים...
כולנו מזגזגים קלות כי כבר אין הרבה ערכים, ציונות ואג'נדה מאחורי גופים כלכליים- פעם מי שהיה שייך רעיונית למפלגת העבודה- ניהל חשבון בבנק הפועלים, היה שייך לקופת חולים של ההסתדרות, וגם אם לראשות עירית רמת גן מפלגת העבודה הייתה מעמידה חתול- סבתא שלי הייתה מצביעה בשבילו. כאשר השתחררתי מהצבא ובחרתי בעקבות בנזוגי בזמנו קופת חולים אחרת- היה משבר... אבל לא על זה רציתי לכתוב.
במעריב בזמנו היה במוסף השבת (שהיה מודפס על נייר משובח יותר מהנפוץ היום אך קטן בגודלו...) היה דף של שאלות אישיות לידוען/פוליטיקאי זה או אחר.
חלק מהשאלות היו בקשה לציין 10 תחנות תרבות בחייו.
אמנם הייתי עולת ימים אבל מידי פעם אני משתעשעת עם העשיריה הפותחת שלי בתחום. יש דברים שאכן נשארים קבועים, יש המתחלפים מידי כמה שנים (כשהייתי בתיכון דניאלה לונדון דקל לא איירה טורים מרהיבים כמו בשנים האחרונות- שלא לדבר שבידיעות אחרונות...)

להלן העשיריה נכון להיום:


1.(ותמיד) אנטיגונה של סופוקלס - הגברת העתיקה הזו היתה שחיבקה את נקודת המוצא המחורבנת שלה ולקחה את זה למקומות שהיא רצתה בלי לשים זין על השמיים וכל צבאם - עושה לי את זה עד היום.

2. fields of gold של סטינג - אני לא הייתי מעולם מחסידותיו האדוקות. אבל בכל שלב בחיי אני מוצאת את המילים האלו והמנגינה כסוג של פזמון חוזר בחיי שלי.

3. שירת הסירנה - סיפרה של עירית לינור - אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את הספר באוהל מפקדה של פלוגה א' בבא"ח אדם. לא האמנתי שאשה יכולה לכתוב ככה,  שזה אפשר לכתוב כמו לדבר. בטיול אחרי הצבא שלי ארה"ב קראתי אותו אולי 300 פעם (אם תהיו בשקט תשמעו את האקס שלי צוחק מעצם הזיכרון), היא פתחה את ראשי ולימדה אותי שכשיש גבר שווה- שווה גם לחזר אחריו ולא להישאר רווקה ממורמרת...


4.פסלי הדמויות הדקיקות של ג'יאקומטי - בנעורי הגיע תערוכת פיסול ענקית למוזיאון ת"א. דוד משה טמקין של אמא שלי היה שומר במוזיאון. באתי לראות את התערוכה הזו לפחות חמש פעמים ובכל פעם דוד משה הצטרף אלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכל כך אהבתי אותו או את השפע הפיסולי.
לגבי הדמויות האלו אין שאלה- התאהבתי לגמרי בהן והחלטתי שלעולם לא אפסל. אין לי סיכוי להגיע לקצה קצה של משולמות כזו.

5.הסרט האלמותי (שרק אני ואני חושבות ככה) crossing delancy בכיכובה של איימי אירוינג (זו שניקנקה את האקס האנונימי סטיבן שפילברג במשפט גירושין שווה ביותר).
בעיברית משום מה השם - שפירושו לחצות את רחוב דלנסי- מעוז היהודים במנהטן- לאהבה ממבט שלישי- כי אחרת איך ימשוך קהל...
זבנית בחנות ספרים משפחתית במנהטן שבגיל מופלג של שלהי שלושים עדיין לא נשואה, וסבתה (שלא רואה אף אחד ממטר) פונה לשדכנית. זהו. יותר אני לא אספר- חפשו את הסרט ותנסו לבד...

6. כבר היתה על זה 1/3 רשומה - ג'יין אוסטין. ושוב ג'יין אוסטין. כתבה כולה 6 ספרים. השניים החביבים עלי ביותר הם "על תבונה ורגישות" ו"גאווה ודעה קדומה".טוב, בסדר, גם הטיית לב (שמשיק קצת לחיי בצעירים יותר). כמו ממתק שלא נגמר ובכל שלב בחיי מתווסף לו עוד טעם. מעבר לכך שהם תמיד הנאה צרופה. התמימות, הפרפרים בבטן, והגברים ההורסים שבכל פעם מחדש מתאהבים בהם.
חוץ מזה שבדרך כלל מדובר על אחיות (לפחות בחביבים עלי) ולי בעצמי (והמחאה מופנית לקוראים ציפי ודורון וקס) אין אחות!
ולאחים האהובים שלי- אני אכן אוהבת אתכם אהבת נפש, ואם אני מתעקשת למצוא בכם פגם-זה רק שאתם לא בנות. זה הכל.

7. מחזות (ומכאן הצגות) של שמואל הספרי. רוב המנויים שעשיתי לתיאטרון בימי חיי היו בגלל מחזותיו. דמות האמא הפולניה המסרסת אמנם לא מוכרת לי מיד ראשונה- אבל היא בהחלט אבן תרבות ישראלית ויהודית לפי ראות עיני. חוצמזה אני- כשאני משלמת כרטיס- אני מצפה למות מצחוק וציניות, ולבכות את נשמתי דרך עיני. ככה אני, וזה מה שקורא לי בהצגות האילו. בימים אלו מציגה "הבדלה" שלו. נא לצפות.
ואם אפשר קצת קירבה אישית- הוא גדל בשכונה של אמא שלי- וכל הדמויות מוכרות במשפחתינו מיד ראשונה...


8. מאטיס - הצייר לא המסעדה. בכל התקופות ובכל המובנים. אימפרסיוניסטים בכלל חביבים עלי בכל עת. והוא- לאורך כל התקופות ביצירתו הביא את ציוריו לדרגת מרגשים ביותר.
אחרי הצבא נסעתי לארה"ב (נכון, גם על זה כבר היתה רשומה), וקיבלנו כרטיסים לתערוכה שלו ב moma בגרסה הישנה שלו, ומצאתי את עצמי יושבת מול שתי תמונות ה"ריקוד" ובוכה את נשמתי.

9. דניאלה לונדון דקל- חמודי, פיצי, המילון המשפחתי החסר, ומה שרק תרצו. היא משקפת אותי בצורה אדלריינית חולנית לחלוטין. כולל טור "המתבגרת" שהיה לא מזמן והיה שיקוף טוטאלי של חיינו היום. שלא תיגמר לעולם. אמן.

10. ארוחת ערב עם המשפחה המורחבת שלי (שכוללת בהכרח את כל הדודים, וכל בני הדודים שלי).
נקודת הפיבוט שלי לעולם, כאן אני אקשיב ואלמד. כאן נקבעו תפיסות עולמי.
מכאן נתנו לי את המקום לבחור מה אני אוהבת, ורק אני וללכת בעקבות האהבה. לספרות, לאומנות, ליצירה, לקולנוע,לתיאטרון.
אין לי כח להמציא עוד שנינות כשהמילה המתבקשת היא אחת. תודה.

התמונה באדיבות רותם פרץ מ"קולינריה" כנסו ותהנו!

והנה אוכל שאני מכינה ולא אוכלת (אנטי דגימית ידועה...) והוא תחנת תרבות בביתי האישי- ואהוב בעיקר על האיש שלי....
מצוטט מבלוג שכן ואהוב-  "אוכל וחיות מבית טוב." ומוצלח בהכנה...

חריימה
מצרכים:
500 גר` פילה נסיכה נקי ושטוף (המקור הוא עם לוקוס, אבל אפשר עם כל דג אחר כולל טונה מקופסה!!!)
250 גר` רסק עגבניות 28%
2.5 כפות קימל טחון
2.5 כפות כמון טחון
2 כפות פפריקה חריפה (אפשר יותר או פחות, ורצוי מיוחדת לחריימה)
(תבלינים טריים זה חובה)
2 ראשי שום מקולפים וכתושים
2 בצל בינוני קצוץ דק דק
כשליש כוס שמן תירס
מל
ח
מים רותחים

ההכנה:
מחממים שמן בסיר רחב, מוסיפים את הבצל ומטגנים בערבוב עד שהבצל רך ושקוף,
מוסיפים את השום ומערבבים, מוסיפים את הפפריקה חריפה ומערבבים כדקה, מוסיפים
את הרסק ומערבבים עד שהרסק מבעבע ואז שופכים כ 3-5 כוסות מים רותחים
(תלוי בסמיכות שרוצים, אני אוהב דליל) ומלח, מביאים לרתיחה, מכסים ומבשלים
על אש קטנה כ 20 דקות תוך כדי ערבוב מדי פעם, מוסיפים כמון, קימל טחון מערבבים
ומבשלים 15 דקות נוספות, טועמים ומתקנים לפי הצורך, מוסיפים את הדג, משקיעים אותו
בתוך הרוטב מביאים לרתיחה ומבשלים על אש קטנה כ 20 דקות.

יום שישי, 4 ביוני 2010

דרך, מסע, מעברים (או כל שם רוחני אחר שבא לכם.)

היו שלבים בחיי שחשבתי שאולי כבר כדי להירגע.
אמא שלי בתיכון למדה בסמינר למורות. התקדמה לאורך השנים, התמקצעה בכל מיני תחומים הקשורים להוראה וייעוץ.
אבל לא סטטה מהדרך הברורה שנטוותה לה עוד בשחר נעוריה. מי שלמדה בתיכון להיות מורה- קרוב לוודאי ובאחוזים גבוהים מאוד תקבל גם את הפנסיה שלה ממשרד החינוך.
בימינו (איזה ימינו- ממתי אני מדברת ברבים - בימי), הדברים כבר לא כל כך ברורים.
לרוב- הקשר בין התואר האקדמי, אם ישנו, לבין התעסוקה בפועל מקרי ביותר. היום כשניתקל במי שלמדה  מחול באקדמיה ערב פתיחת הקייטרינג החדש שלה- לא נתפלא. פעם (לא לפני כל כך הרבה זמן) זה היה נראה לנו הרפתקני ומופרך.
אני באופן אישי התנסתי כראוי למוצאי הגנטי (למי שעד עכשיו ריח הגפילטע פיש שעולה מהבלוג לא הגיע אליו...) במגון תארים אקדמאים שונים ומשונים שמסייבים בעיקר להורי עונג רב- אך אותי שימשו לתקופות מאוד קצובות בחיי. הקריירות המפוקפקות שבחרתי לי היו תמיד שכלול של המשרות הסטודנטיאליות - בהן עבדתי למחייתי בלימודי- שם מצאתי פרנסה שעלתה בעשרת מונים על המשרות המוצאות לאקדמאיות בתחומים שלמדתי, שם מצאתי הערכה רבה, כייף, חברות ואפילו בעל. לכן לא מיהרתי לממש את תארי המיותרים, ואופי מקומות העבודה האלו גם התאים מאוד לפגם באישיותי שבו אני רוצה לדון כאן.

אני משתעממת.
לא על בסיס יומיומי תודה לאל, גם לא חודשי.
אחת לכמה שנים אני דורשת את עצמי לשאלות קיומיות רבות משמעות, ומחליטה שנמאס לי. שלא מספיק לי. שאולי כדאי שאלמד משהו חדש, אמצא קריירה חלופית, אעבור דירה, אלד ילדה חדשה, אפתח עסק.
ובעל?! - עד כאן. עד שיש משהו שהתרגל אלי, לשגעונותי, לסכיזופרניה התעסוקתית שאני לוקה בה קלות, לברדק ולתלתלים- אין לי שום כוונות להחליף.
פעם מאוד נלחצתי מחוסר השקט שלי, מחוסר היכולת שלי לאשר לעצמי שאכן הגעתי אל המנוחה והנחלה ומעתה ועד קץ דורותי - אני מאושרת. הודעתי לעצמי שתופעה זו מעידה על חוסר יציבות נפשית וריגשית, ומעניקה לי פרסונה של אדם שאי אפשר לבנות עליו למרחקים ארוכים, שלא לומר - לא מרוצה ניצחית.

היום (כפי שחדי האבחנה יבינו מנימת דברי) המצב קצת שונה.
כשגיל 40 מסריח לו מעבר לפינה (תודה לאל לא רק אצלי- נפגשתי השבוע עם חבר ילדות שלא ראיתי - לפי חישובו 26 שנים, ועדיין ללא ספק יצאנו מאותה נישה אקולוגית... גיליתי שלא רק בי- ימי טרום 40 נותנים אותותיהם), אני הרבה יותר קלה עם עצמי.
נכון שאני בת לשני אנשים שעל הנייר לא התמחו בלקיחת סיכונים, אבל גם במסגרת הבטחון של משרות בשירות המדינה: שינו קריירות, התקדמו אקדמית, ותמיד לא שקטו על שמריהם המשובחים. נכון שזה החינוך שקיבלתי בבית, אבל תמיד קיבלתי  גב מכל סובבי לבחור רק את מה שטוב לי (היה לי בן זוג שטען שגידלו אותנו כאילו השמש זורחת לנו מהתחת).
החלטתי שהחיפוש והשינוי הם חלק בלתי נפרד מקיסמי המפוקפק וזה ממש בסדר.
וכשחוזרים לי ימים כאילו (בהשפעת פגישות עם רוחות מהעבר או סתם ימים של חול וחול) אני כבר ממש לא נבהלת, ואפילו קצת מסוקרנת מה יהיה עכשיו.

עכשיו תהיה שקשוקה.

השקשוקה שלי (ושל עוד כמה...)

בצל בינוני
3 שיני שום

לטגן במחבת עמוקה שטוחה או סיר שטוח - בסדר הזה עד שהשום כמעט נשרף...

2 גמבות קצוצות - להוסיף ולטגן

5-6 עגבניות קצוצות או שימורי עגבניות חתוכות (אם משתמשים בשימורים- לא צריך להוסיף רסק).

להוסיף ולטגן.
לתבל בפפריקה מתוקה, מלח, אפשרי פפריקה חריפה וקופסאת רסק קטנה.

לעשות הערכת מצב- אם העגבניות מימיות דיינן- אין צרוך להוסיף מים. אם התערובת סמיכה- להוסיף חצי כוס מים).
לבשל 5 דק' על אש קטנה.

להוסיף ביצים - בביתי אוהבים אותן שלמות ולא מוערבבות בשקשוקה- יש ילדים שאוהבים את הקשקוש ברוטב- אפשרי. כדי לשמור אותן שלמות אפשר לעשות "בור" עם כף בשקשוקה ולשפוך את הביצה.

לכסות ולבשל עוד כ-10 דק'- לבדוק אם הביתה התקשתה.

לחם אחיד- ויללה.

יום שבת, 29 במאי 2010

באסה בקצפת


הימים לא תמיד מאירים ומוארים.
יש כאילו שבטפשות קלה מייחסים לימים כאילו משמעות מיטית לגמרי.
אני לעיתים טפשה.
כולנו היינו חברים במועדון המפוקפק הזה. היום אני בשפל ועכשיו אני אבדוק מי אוהב אותי באמת. אני אשב מבואס לי ליד הטלפון (מטאפורית- הטלפון הולך איתנו היום באשר נלך), ואחכה, מי שאוהב אותי יתקשר לשאול מה שלומי ולהגיד לי כמה אני נפלא בעיניו, ירומם את רוחי ושוב ארגיש שווה. חי.
יאללה בסדר.
המבחן הזה(לברי המזל שלא חוו אותו, או לפחות שלא מודים) נועד לכישלון מראש.
אקצר לכם את הציפיה- אף אחד לא מתקשר.
ועוד נתון חשוב למבואס/ת המצוי/ה - אוהבים אתכם מאוד, אפילו מעריכים, אבל לא תמיד בוחרים להראות לכם את זה כשאתם בשפל הקטן הזה שאתם מכניסים את עצמכם מלאכותית לתוכו.
הגזמתי, יש ימים מרוקנים קצת- מרוקנים מתוכן, מרוקנים מאנרגיות, ימים שעובדים בהם על אוטומט חיכני שאין כלום מאחוריו, זה בהנחה שעובדים ועושים עדיין.
אני, בתקופות כאילו, לאחרונה נותנת לעצמי קצת לגיטימציה לעצור במידת האפשר את המרוץ העובד על כח האנרציה שלעיתים נקרא החיים שלי ועושה "חושבים".
האם החיים הם משהו שקורה לי או משהו שאני עוזרת לו לקרות? בדרך כלל קורה. כדרך כלל האנרגיות נגמרות על מטלות היומיום- שרק כשאני מגיעה שוב לסוף שבוע אני לא מבונה איך השבוע עבר, איך נגמר כבר החודש. איך עוד לא התרגלתי לכתב 2010 בתאריך ואנחנו כבר באמצע שלה? איך כשהייתי ילדה הזמן הזדחל לו ועכשיו הוא נוזלי לחלוטין?!?

השבוע הרגשתי עוד פעם קצת בדידות, חוסר מוצלחות וירידה דרסטית בכוחות.
השבוע גם קיבלתי מקלחת מחברה שהיתה באותו מצב צבירה וחיכתה שאתקשר ואתמוך ואוהב ואעצים.
לא כעסתי עליה בכלל- אני מכירה מצבים כאילו מיד ראשונה ממבואסת, חיזקתי בדיעבד- זה אמנם לא הדבר האמיתי, אבל זה בהחלט 100% יותר מכלום.
היא סלחה לי כמובן על שלא באמת עשיתי לה משהו מכעיס. לעצמי אני סלחנית קצת פחות.
שוב קראתי לעצמי לסדר ועשיתי חושבים. האם טוב לי. האם אני מאושרת? האם ליבי כבר שלם ומושלם? האם אני עוסקת בדיוק במה שרציתי לעשות כשאני אהיה גדולה? למה קשה לי לסיים פרויקטים מסוימים? למה יש דברים שקל לי להיות חלק מהם? האם אני אמא טובה? האם זה ימשיך לספק אותי?

תודה לאל - אין לי תשובות להכל, אפילו לא לחצי.
חלק מהקסם המפוקפק שלי הוא שכנראה לנצח אמשיך ואשאל.


ולקוראי האהובים (שמשום מה מגיבים המון במייל ובפייסבוק- תגיחו גם פה!) עזבו אתכם מלבדוק את הסביבה- התחלתי ולכן אסיים באותו הדבר- עדיף לפעול כשאתם יודעים שאוהבים אתכם ולא לבדוק כל הזמן מי אוהב מסביב. השאלות האמיתיות הן האם אתם אוהבים אתכם- ומכאן להפוך את עצמכם לאהובים בעיניכם- קצת פלצני, אני יודעת, אבל הרבה יותר כייף ומקדם.

הכי אין כח לבשל בימים כאילו, והכי הכי רצוי-מתוק, משמין, וקל להכנה- שלא לומר מעליב אפילו...


קרמשניט

שימו לב!
קונים עלי קרמשניט מוכנים (אם יש במכולת ברקפת- יש בכל מקום...)

מקציפים-
2 חב' שמנת מתוקה להקצפה,
שקית פודינג וניל,
וכוס וחצי חלב.

מניחים עלה אחד, מורחים את הקצפת, מכסים בשני.
מפזרים אבקת סוכר מלמעלה...

וזהו.
לא מעליב?!




יום חמישי, 20 במאי 2010

על תבונה ורגישות

אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.


בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.

בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.


ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.

אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.

לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.


אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.

חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.

וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.

הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...

והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).


סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .

לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)

לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....