באסה בקצפת

הימים לא תמיד מאירים ומוארים.
יש כאילו שבטפשות קלה מייחסים לימים כאילו משמעות מיטית לגמרי.
אני לעיתים טפשה.
כולנו היינו חברים במועדון המפוקפק הזה. היום אני בשפל ועכשיו אני אבדוק מי אוהב אותי באמת. אני אשב מבואס לי ליד הטלפון (מטאפורית- הטלפון הולך איתנו היום באשר נלך), ואחכה, מי שאוהב אותי יתקשר לשאול מה שלומי ולהגיד לי כמה אני נפלא בעיניו, ירומם את רוחי ושוב ארגיש שווה. חי.
יאללה בסדר.
המבחן הזה(לברי המזל שלא חוו אותו, או לפחות שלא מודים) נועד לכישלון מראש.
אקצר לכם את הציפיה- אף אחד לא מתקשר.
ועוד נתון חשוב למבואס/ת המצוי/ה - אוהבים אתכם מאוד, אפילו מעריכים, אבל לא תמיד בוחרים להראות לכם את זה כשאתם בשפל הקטן הזה שאתם מכניסים את עצמכם מלאכותית לתוכו.
הגזמתי, יש ימים מרוקנים קצת- מרוקנים מתוכן, מרוקנים מאנרגיות, ימים שעובדים בהם על אוטומט חיכני שאין כלום מאחוריו, זה בהנחה שעובדים ועושים עדיין.
אני, בתקופות כאילו, לאחרונה נותנת לעצמי קצת לגיטימציה לעצור במידת האפשר את המרוץ העובד על כח האנרציה שלעיתים נקרא החיים שלי ועושה "חושבים".
האם החיים הם משהו שקורה לי או משהו שאני עוזרת לו לקרות? בדרך כלל קורה. כדרך כלל האנרגיות נגמרות על מטלות היומיום- שרק כשאני מגיעה שוב לסוף שבוע אני לא מבונה איך השבוע עבר, איך נגמר כבר החודש. איך עוד לא התרגלתי לכתב 2010 בתאריך ואנחנו כבר באמצע שלה? איך כשהייתי ילדה הזמן הזדחל לו ועכשיו הוא נוזלי לחלוטין?!?

השבוע הרגשתי עוד פעם קצת בדידות, חוסר מוצלחות וירידה דרסטית בכוחות.
השבוע גם קיבלתי מקלחת מחברה שהיתה באותו מצב צבירה וחיכתה שאתקשר ואתמוך ואוהב ואעצים.
לא כעסתי עליה בכלל- אני מכירה מצבים כאילו מיד ראשונה ממבואסת, חיזקתי בדיעבד- זה אמנם לא הדבר האמיתי, אבל זה בהחלט 100% יותר מכלום.
היא סלחה לי כמובן על שלא באמת עשיתי לה משהו מכעיס. לעצמי אני סלחנית קצת פחות.
שוב קראתי לעצמי לסדר ועשיתי חושבים. האם טוב לי. האם אני מאושרת? האם ליבי כבר שלם ומושלם? האם אני עוסקת בדיוק במה שרציתי לעשות כשאני אהיה גדולה? למה קשה לי לסיים פרויקטים מסוימים? למה יש דברים שקל לי להיות חלק מהם? האם אני אמא טובה? האם זה ימשיך לספק אותי?

תודה לאל - אין לי תשובות להכל, אפילו לא לחצי.
חלק מהקסם המפוקפק שלי הוא שכנראה לנצח אמשיך ואשאל.


ולקוראי האהובים (שמשום מה מגיבים המון במייל ובפייסבוק- תגיחו גם פה!) עזבו אתכם מלבדוק את הסביבה- התחלתי ולכן אסיים באותו הדבר- עדיף לפעול כשאתם יודעים שאוהבים אתכם ולא לבדוק כל הזמן מי אוהב מסביב. השאלות האמיתיות הן האם אתם אוהבים אתכם- ומכאן להפוך את עצמכם לאהובים בעיניכם- קצת פלצני, אני יודעת, אבל הרבה יותר כייף ומקדם.

הכי אין כח לבשל בימים כאילו, והכי הכי רצוי-מתוק, משמין, וקל להכנה- שלא לומר מעליב אפילו...

קרמשניט

שימו לב!
קונים עלי קרמשניט מוכנים (אם יש במכולת ברקפת- יש בכל מקום...)

מקציפים-
2 חב' שמנת מתוקה להקצפה,
שקית פודינג וניל,
וכוס וחצי חלב.

מניחים עלה אחד, מורחים את הקצפת, מכסים בשני.
מפזרים אבקת סוכר מלמעלה...

וזהו.
לא מעליב?!

על תבונה ורגישות

אני מכורה לג'יין אוסטין-לכל מעט הספרים שכתבה. כל מי שיחפוץ שוב לעבד אחד מהם ליצירה תלת מימדית בטלויזיה או לקולנוע יכול לסמוך עלי שאגיע לראות, וכפי הנראה אני ממש לא היחידה- רבים וטובים או יותר מדויק לומר- רבות וטובות חולקות את החיבה הזו כמוני.

בימים אלו אני חשה בדיוק את הנקודה הכי רחוקה, שלא לומר ההופכית לחלוטין לג'יין אוסטין ויצירתה.

בכל ספריה ויצירותיה אנחנו מלווים את הגיבורות והגיבורים עד נקודה אחת - החתונה הנכספת, הלב נשבר בדרך, מי שהתאהבה באנטי גיבור הלא נכון לומדת את לקחה ומתחתנת עם הגבר השונה/השתקן ורב העוצמה שהיה מאוהב בה בסר, ודווקא אחותה הרצוינאלית/הפשוטה יותר (ובדמיוני ובדמיונם של יוצרי הסרטים על פי-גם פחות יפה או פחות חכמה) זוכה בגבר חלומותיה.


ובנקודה זו אנו עוזבים אותם לנפשם ולדימיונינו על חיי אושר ועושר עד עצם היום הזה.
אותם ואת שילגיה וכפה אדומה.

אף ספר או סרט שמדבר על מה שקורה אחר כך לא הפך לקלסיקה והלהיט אלפי נשים לאורך כל הדורות.
ממש לא מענין אף אחד (יותר נכון אחת) לשמוע מה קורה אחר כך. אין התרגשות, הלב מתכהה מעט, והפרפרים בבטן עפו משם והלאה.

לאחרונה ובאופן שגובר על התפשטות שפעת החזירים אני רואה את מוסד הנישואין קמל ומתפורר מול עיני,
על פניו- בקלילות רבה (אני יודעת שלא תמיד מה שנראה כלפי חוץ הוא אכן כך גם בבית פנימה) מתפרקות משפחות על ימין ועל שמאל- חברים, חברים של חברים, משפחה וכו'... בכל מקום כמו כינים בגן עירוני- אנשים לוקחים אחריות על התסביכים שהילדים שלהם יפתחו מעתה ועד עולם- ונפרדים.
או בוגדים.

אני יודעת שאפשר היה לסכם את הרשומה הנוכחית בתחילתה- מי שאוהבת את ג'יין אוסטין על כל שלוחותיה- ברור שהיא לוקה בסוג מסוים של רומנטיקה לא שכלתנית, שלא לומר נאיבית במידת מה על העולם הנ"ל, אבל מי שמכיר אותי לא וירטואלית יודע שאני גם מאוד רציונאלית ולא נוטה לרגשנות יתר (לפחות לא כלפי חוץ), או שכך אני טועה לחשוב על עצמי.
כמות הבגידות והפרידות סביבי ובכלל מסתבר - היא עצומה.
גם אני, על אף חוסר צדודיותי המופגן קיבלתי פה ושם הצעות- שאין דרך אחרת חוץ מלכנותן קלישאתית- מגונות.
אני בטוחה שגם בן זוגי חווה דברים מהסוג הזה.
אני לא יכולה להתחייב בשמו (או בשם אף אחד אחר לצורך העניין), אבל אני יודעת באופן שיכול בהחלט להשמע צדקנית ומתחסד, שאני לא אבגוד, ושיהיה צורך במקרה/מעשה שירעיד את אמות הסיפים כדי שאני אפרק את משפחתי.
"מות הפרפר" בבטן שלנו לאורך השנים דוחף רבים ורבות מאיתנו לחיפושים טיפשיים אחרי הריגוש- חלקינו עושים ילדים וזוכים להתאהבות חוזרת במישהו חדש. רבים בוחרים בשבירת המסגרת או בבגידה בה.

חברה שלי חלקה איתי את דבר בגידתה, ביקשה אמפטיה והשתתפות בהתרגשות, בהתאהבות. על פניו כמו חברותי בתיכון שחלקו איתי את מתיקות האהבה החדשה.
הו לא.
אין לי כל אפשרות להשתתף בהתרגשות ההרסנית והלא מוסרית הזו. "תארי לך" אמרתי לה, "שבשולחן לידכם בבית הקפה שכוח האל בצפון שבו ישבתם ולכאורה לא הכרתם אף אחד, תשב המחנכת של בתך הבכורה?!"
בהינף מבט אחד לכיוון לא נכון תהרס משפחתה. היא כעסה עלי כמובן וביקשה שלא אתחסד "כולם בוגדים".
אכן כולם?
אני- ששואפת להיות תבונית וריגשית כאחד - רוצה מאוד להאמין שלא.
ומתוך ידיעה- לא רק מתוך אמונה - אני יכולה להודות שלאורך הדרך הפרפרים מתחלפים למשהו הרבה יותר עמוק וחם וחלק ואוהב - אם זוכרים לתחזק ולשמור עליו.
את התחושה הזו לא אחליף בעד שום פרפר- צבעוני ככל שיהיה- בעולם.

וכדי לא להשמע לגמרי כוהנת נישואין וסופר נני כאחד - סיפור אמיתי עם שמות- עלי.
לפני שנה בערך באחת הנסיעות שלי לבדי למרכז, עצרתי בדרך לקפה. המקום שרץ אופנים ורוכבים כיאה לשישי בצהרים. חיכיתי לקפה על הדפלק כמה דקות.
נכון - נראיתי קצת יותר משודרגת מהסחבה שאני בד"כ (בגדים בלי כתמים וקצת איפור), ואז נגש גבר נאה ביותר, שלא לומר חתיך, והגיש לי פתק. חיכתי ושאלתי אוטומטית "מה זה?" "זה הטלפון שלי" הוא ענה "קוראים לי יובל".
עדיין לא הבנתי.
כשיצאתי הוא חייך ושאל "תתקשרי?"
התישבתי במכוניתי ורק אז, כתוצאה מחוסר אימון רב בתחום שכולל גם את ימי רווקותי, הבנתי.

הטלפון הראשון שחייגתי היה כמובן לאיש שלי.
"מישהו נתן לי את הטלפון שלו" שאגתי.
תודה יובל אלמוני (שבטח בגד באותו הרגע באמונה של אישתו אם להסתמך על סטטיסטיקה) - מזמן לא הוחמאתי כל כך...

והמתכון?!? - קינוח אנגלי כבר היה לנו (קראמבל)
נעבור לסלט ,
אולי ככה נהיה חתיכים ודקיקים כשתגיע הסטטיסטיקה אלינו (טפו, טפו, טפו).

סלט סלרי
6-7 ענפי סלרי מנוקים מעלים וקצוצים לפרוסות דקות
צרור עלי בייבי (חצי חב' סטנדרטית בערך).
6-7 דבלים (תאנים מיובשות) קצוצות .

לרוטב:
מיץ מחצי לימון
קצת שמן זית (הנה אני סבתא שלי ואין לי מידות...) - בכמות כמו הלימון
1/2 כפית חומץ בלסמי
כפית מחוקה מלח
שן שום קצוצה דק (או כתושה)
כף גדושה סילאן (דבש תמרים)

לערבב רוטב, לערבב פרודוקטים,
לערבב ביחד- ומאוד להנות....

יש פוטנציאל

לא נהייתי מורה.
למדתי ספרות באוניברסיטה ולא רציתי להיות מורה.
אני עדיין לא רוצה.
שלא יתפרש מדברי שאני לא מעריכה מורים ובעיקר מורות- אני מאוד מעריכה.
בניגוד לאחות שצריכה לקחת דם ולהזריק - שאת זה אני יודעת שאני לא מסוגלת לחלוטין לבצע, דווקא, על הנייר, אני בהחלט יכולה להיות מורה- אז כמו שאמרו חכמים ממני- אין לא יכול, יש לא רוצה....

ולפני שאני נכנסת ל"למה" ארחיב ב"מתי".
בתקופתי (היורה התיכונה כשנסענו עם עגלה וחמור לבי"ס- לפחות מבחינת הבנות שלי) בית הספר היה שונה לחלוטין שמזה שבנותי פוקדות מכל כך הרבה בחינות.
ראשית ועיקרית- בימי לא היו לקויי למידה ואיבחונים. אם היו הם נשמרו למקרי קיצון חריגים על גבול הפיגור, או למקרי היפר אבקטיביות קשים שחללי הכיתות, המדשאות, הגגות והשמיים וכל צבאם לא יכלו להכיל אותם ואת מירצם.
אז מי שלא הצליח בלימודים וקיבל ציונים טובים נחשב עצלן, פרחח, ובעיקר "שווה" פחות.
רבים היו שקופים בימי ביה"ס שלהם (להלן אני) ורבים פשוט לא מצאו את עצמם שם.
מה שלא השתנה ולא "אומץ" מעולם האקדמיה הוא החדווה ללמוד ולהעמיק במקצוע אהוב. עדיין מה שנבחר לקראת סוף הלימודים כמקצוע מורחב לבגרות הוא בהכרח מה שקל לנו יותר, מה שמעט מעניין. עיקר הזמן מוקדש למקצועות שפחות אוהובים, שדורשים יותר אנגיה וזמן - ומעוררים יותר תיסכול.
לומדים אך ורק כדי להצליח בבחינה ולא כדי ללמוד ולהרחיב את הידע - לדוגמא- אם ידוע כי השנה בבגרות המלחמה ממלחמות ישראל שתופיע כפי הנראה בבחינה היא ששת הימים- נלמד רק אותה- משל כל מלחמות ישראל הנותרות לא היו ולא נחוצות לנו השנה. מחד אני בהחלט מבינה את הרצון לצמצם כמויות של חומר ולהקל- מאידך- לכך התכוון המשורר?- לשם כך לומדים היסטוריה?
אני גיליתי את הרבדים השונים בספרים ואת חדוות ההעמקה דרך מורה אחת שפתחה את עולמינו והיתה מעניינת ומרתקת, ולמען השם, הכירה כל אחד ואחת מאיתנו. כמובן שהיתה בעיה בסוף שנה- לא הספקנו את כל החומר.

היא לא המשיכה ללמד בביה"ס שנה לאחר מכן. ומאותו הרגע לא ניתקלתי בעוד אחת שכמותה.
אלוף נעוריי בימי התיכון היה בהחלט נשלח לאיבחונים בימינו אנו. הוא היה נעמד באמצע השיעור כי כבר לא יכול היה לשבת ומייד מועף מהכיתה. הוא היה מבריק יותר מרובינו (ומקסים וחתיך ורק אני חשבתי ככה ואני גם מאוד אובייקטיבית...) ולכן היה קשה איתו. הוא לא היה "חומר" לכיתות לא בגרותיות, מצד שני בחור שיודע כמעט הכל אבל מגיע לבי"ס עם מחברת אחת מקופלת בכיס האחורי - היה קרפדה שקשה ל"מערכת" לבלוע. גם כשניסה להיות אחר ולנסות ולהשתדל הוא לנצח היה מופרע וגורם שלילי- הרהיבה יועצת השכבה שהסבירה לי שהוא השפעה רעה עלי (אני בת של יועצת ויועצות לא עושות , לפחות לא אמורות לעשות, דברים כאילו).
האם היום הוא היה מסתדר יותר במסגרת? עם כל האיבחונים וההקלות? אני מסופקת.

מיותר וברור לציין שהוא היום איש עסקים מצליח עם תואר שני במשפטים. לאחרונה היינו בקשר והוא סיפר לי על השגיו האקדמיים הוא שאל אם אני מתפלאה. עניתי שממש לא. והוא אמר לי- ידעתי שלא תהיי מופתעת ואת יודעת שאת היחידה.
יש מסגרות ומורים יוצאים מהכלל, יש במקום מגורי מערכת חינוך מצוינת ומורות רבות מעש ושכל- אבל אני יודעת (אפילו מנסיוני הפרטי) שזו חממה קטנה ויוצאת מן הכלל.

ולכבוד חג הביכורים- אני מבטיחה ל"ביכורי" הפרטיות  שאני אדאג לגלות אותן ולהיות קשובה להן - כי עד שיקרה משהו אחר- זו מערכת החינוך הקיימת, המובילה לאוניברסיטות הקיימות שהן כרטיס הכניסה לעולם שלנו עד הודעה חדשה- לצערי ולשמחתי. על עוד הדברים תלויים בי הן לא תהיינה שקופות וחסרות ברק- גם אם מבריקותן תהיה בתחומי שמחוץ לכותלי בית הספר.

ולכבוד ביכורים אחרים- מתכון שהגיע יחד עם אח שלי משעורי כלכלת בית...

עוגת גבינה ואוכמניות של אמי  (בסגול לא של אמא שלי...)

בסיס:
3 ביצים
1/2 כוס סוכר
כף שמן שטוחה
כף מיץ לימון שטוחה
1/2 כפית תמצית וניל
1/2 כוס קמח תופח

להפריד ביצים , להקציף חלבון עם הסוכר (חלמונים יש לערבב עם השמן, הלימון, ותמצית הוניל, אח"כ להוסיף את הקמח), להוסיף בתנועות מעטפת את הקצף ולאפות בתבנית עגולה בחום בינוני- עד להשחמת העוגה).

גוף העוגה:
500 גר' גבינה 9%
1/2 כוס סוכר
1/2 1 שקיות ג'לטין
כוס וחצי מים פושרים

שמנת מתוקה- חב'
אינסטנט וניל
כוס חלב

גוף העוגה:
מערבבים את הגבינה עם הסוכר, ובנפרד את הג'לטין עם המים, ורק אז מערבבים את שתי התערובות
מקציפים את השמנת עם האינסטנט וכוס חלב קר עד להתקשות, מוסיפים את תערובת הגבינה.

יוצקים על הטורט שהתקרר, ושמים במקרר לפחות לשעתיים.

קישוט עליון:
1/2 שקית ג'לטין
1/2 כוס מים פושרים
1/2 כוס ריבת אוכמניות.
לערבב ביחד במחבת על אש קטנה,
לצנן מעט ושפוך על העוגה- ושוב למקרר.

מסה בנושא גידול ילדות

גיליתי באופן בלתי צפוי שאני כבר 12 שנים וקצת אמא.
התגלית הגיעה אלי במפתיע כאשר מישהי התייחסה אלי כבעלת נסיון ושאלה לעצתי. תמהתי- מה יש לי להציע?
אז גם ביני לביני אני נאלצת להודות שאולי יש משהו בדבריה. וכמו ילדה טובה ואמא המחנכת את בנותיה לחלוק- הנני חולקת משנה פרטית לחלוטין של הורות. טוב, אולי משנה קצת "קבוצתית" הלוא את רוב ימי אני מעבירה בחברת אמהות צעירות...
נתחיל:
א. הכי בעולם רציתי להיות אמא אבל (והנה מיד בהתחלה הודאה באשמה, שלא לומר מסמך אנושי מזעזע...) היו רגעים ששאלתי את עצמי מה היה לי רע קודם.

ב. כולנו אמרנו שאנחנו נגדל את ילדינו אחרת מהורינו (כמובן ה ר ב ה  יותר טוב), אבל:
לכולם - אני מתחייבת - יצא להגיד משפט זהה לזה ששמענו בילדותינו אי אילו פעמים ונשבענו כל עוד רוחינו בנו שלא נאמר לעולם.

ושנית- מי לא מצאה את עצמה שואלת פתאום את אמא/אבא מה הם היו עושים באותו משבר חינוכי/ חום גבוה/ מריבות עם הגננת?

ג. תמיד לסמוך על האינטואיציה שלנו- כל הרופאים/ מאבחנים/ גננות/ מורות/ שכנות/ חברות/ אמהות בגן השעשועים (הקיפי את הנכון או כל התשובות נכונות...) לא מכירים את ילדינו כמונו והוא/היא לא שלהם- הוא/היא שלנו בלבד - לא להתבלבל משפע מידע ודעות. להפעיל את הראש ולסמוך על תחושות הבטן.

ד. אולי קלישאה, ונשמע באופן שונה כל הזמן אבל- לא לשכוח לאהוב בלי גבול, לתמוך ללא סייג ולעודד עד אובדן כוחות - החיים מלאים התמודדויות, לחצים, מלחמות וקשיים- בעיני בית מחויב להיות חוף מבטחים- לא משנה מה.

ה. אולי בהשלמה לסעיף ד'- חוף המבטחים שאנחנו יוצרים חייב להכיל- כמו כל מדינה- גבולות ברורים. גם אני בראשית דרכי ההורית לא הבנתי למה הם חשובים- ה"חוקים" הברורים מניבים ביטחון רב בחיים, לא כל שכן- מעניקים להורה שקט רב, זמן פנוי מידי פעם ושלווה נפשית רבה...

ו. סבא וסבתא הם דמויות מפתח בחיינו, או כל מבוגר אחר נוסף לבחירתינו שחפץ עד מאוד באהבת ילדינו- ולמה?- מגיל אפס כדאי לקרב דמויות נוספות לחיי ילדינו - הם בתחילת הדרך עוד "זוג ידיים" כדי שנשאף אויר, הופכים לבייביסיטר אהוב, ביתם הוא מקום ש"מותר" בו הרבה יותר (אצל סבתא מותר חטיפים, טלויזיה עד מאוחר, מוצץ בעיתות גמילה וכו'...), ובהמשך הדרך זהו מודל של משפחה נוספת, יחסי הורים ילדים ובכלל- משפחה מורחבת- בתנאי שהיא אוהבת- היא דבר מופלא בחיי ילד ואמא..

ז. למצוא זמן לעצמי- אפילו בכח. גם אותי בתחילת ההורות הילדה מילאה מאוד והסבה תעסוקה ואושר רב. עד שיום אחד הרמתי את הראש ותהיתי לאן נעלמתי אני, מה קרה לי ולמה שאני אוהבת?
עצתי- לשמור על משהו קטן תחביבי ומיסב אושר- רק שלי פרטי- חוג, סרט, ריקוד, ספורט, זמן חברות, מלאכת יד אהובה וכו'...

ח.- במידה ויש- לשמור עליה. על הזוגיות. למצוא זמן לשיחת מבוגרים (אפילו עם קפה בכוס קרטון על מכסה מנוע עם ילדות ישנות בספסל אחורי), לגנוב הליכה בים, סרט, מסעדה. לפעמים לזכור שיש לצאת גם לנפוש ביחד, אפילו כשאין הרבה כסף עם אוהל בים- כמו פעם כשהיינו צעירים והורמונליים). וכשהקטנטנים מוחים על הנטישה- לזכור שזה לגיטימי לעשות דברים שהם אוהבים ולאבא ואמא מגיע גם...

ט. לחנך לערכים- להעביר לדור הצעיר בצורה ברורה מה חשוב- תרבות ההבל והקלילות עלולה, בהעדר הכוונה, להתפש כראויה ונכספת- להראות להם אחרת- אפילו אם התחושה היא מלאכותית קצת ולא נעימה -להשתדל.

י.  ולסיום- לזכור לצחוק- יחד איתם, לא לאבד את הכייף בים הרצינות והחינוך. לעשות כייף טהור ביחד ולא לטבוע ביומיום הרוטיני והסוחף.

יא. המלצת הבלוג- לבשל ביחד, איך אומרים בפולניה?! - הדרך ללב עוברת דרך הבטן (ככה השגתי כל בחור שווה שרציתי- אוכל..) והבישול הוא תמיד סוג של יצירה עם תוצאות טעימות במיוחד.
והנה מה שכאן אוהבים להכין ביחד בעיקר בטאבון של אבא, אבל סתם ככה בתנור.

פיצה דושי


לבצק:
קילו קמח
חב' שימרית
כף מלח
900 מ"ל נוזלים (אני מחלקת חצי מים חצי חלב)

לערבל במיקסר ולהוסיף כפית מחוקה סוכר ו-2 כפות שמן זית בזמן העירבול.
לתת לתפוח מכוסה במגבת לפחות עד הכפלת הכמות בגובה.

להכין עיגולים ולרדד עם מערוך לצורת פיצות קטנות

רוטב:
לטגן בצל בינוני
להוסיף 3 שיני שיום קצוצות
לקצוץ 3-4 עגבניות או שימורי עגבניות קצוצות להוסיף למחבת.
רצוי מאוד- עלי בזיליקום ואורגנו טריים קצוצים (חופן), אם אין- תבלין יבש - לפי הטעם.
לתבל בפפריקה מתוקה- לחובבי החריף- פפריקה חריפה.

לבשל היטב על אש נמוכה- לרסק בבלנדר או בבלנדר מוט.

להרכיב פיצות:
בתנור- על נייר אפיה מקומח!
בטבון- להקפיד על קימוח (אחרת נדבק...).
על כל עיגול פיצה- לשים רוטב, לפזר גבינה צהובה מגורדת.

אפשרויות לתוספות: זיתים, פטריות, טונה, תירס (להיט), פלפלים.

את אותו הבצק ניתן לרדד ומרוח שמן זית מעורב בזעתר.

הילדים של החבר'ה

כשהייתי קטנה, ממש קטנה וגם כשקצת בגרתי הייתי חלק מקבוצת שייכות מאוד הרמטית ומחויבת.
החבורה הזו היתה ועדיין נקודת ההתיחסות שלי לכל מיני מהלכים והישגים בחיי.
מכיוון שעברנו כמשפחה הרבה פעמים דירה- הם הם אלו שליוו ומלווים אותי מיום היוולדי.
הייתי חלק מה"ילדים של החבר'ה".
"החבר'ה" היו קבוצת חברים של ההורים שלי והינם עד עצם היום הזה.
עם רובם ההכרות היא כל כך עמוקה ומקיפה- הרבה יותר ממשפחה בכמה מהמקרים.
בילדותינו בילינו המון ביחד- כמעט כל שישי או שבת- אז היו עושים פיקניקים ומשחקים ביחד במדשאות כאילו או אחרות במרכז. גם כשעקרנו לכיוון עין שמר עדיין המשכנו להיפגש ו"הילדים של החבר'ה" היו באים להישתאות אל מול נפלאות הקיבוץ. אנחנו (בעיקר אני ואחי הגדול) התבשמנו בזכותם מניחוחות עירוניים שונים מאוד משלנו.
היינו נופשים ביחד ונוסעים יחד לסיני ("רגע לפני שיחזירו") ובעיקר נשלחים "לשחק ביחד" כדי שלמבוגרים יהיה זמן לפטפט.
"הילדים של החבר'ה" היו בערך באותם שנתונים - פחות או יותר. כולל האמיצים שעשו ילד זקונים- הקפידו לעשות אותו ביחד.
לאורך השנים והתבגרות הצטלבנו בצמתים שונות (בחיים וגם פיזיים- למשל ברמזור או בתחנה מרכזית עם מדים).
במלחמת המפרץ הבית של הורי שהיה הרחוק ביותר מאיזור א' היה מקלט מדיני לשלוש משפחות כולל הורים מבוגרים וטף- ואז בהחלט נוהלה קומונה מרתקת- האם היתה שאלה אם לארח או לא ואת מי? - ברור, ממש לא, ולנו- הנוער (הייתי כבר די חיילת...) הימים של האירוחים המשותפים היו תמיד חגיגה.

אחד היתרונות הגדולים או יותר נכון היתרון הגדול של מגורים בגליל הוא - שכאשר אנחנו רוצים סופ"ש הפוגה מהילדיות- אנחנו נוסעים לתל אביב. בימים אילו של חיי היא מספיקה לי בדיוק לסופשבוע.
הגענו בתחילת סופשבוע זה למלון בת"א בכיכר דיזינגוף (שני מלונות מקסימים זה לצד זה- סינימה וסנטר - אוכלים יחד ארוחת בוקר  וגרים או בקלונוע "אסתר" הישן או בבית באוהאוס קסום ממש בכיכר -מומלץ בחום רב). התמקמנו ויצאנו החוצה- מסתבר שכבר כל הקולנועים במרכז סגורים ומשתפצים ויש בכיכר שוק אספני עתיקות ואמנות. אני, חובבת זבל של אחרים  שכמותי, מיד התחברתי - והכי שמחתי לפגוש בין הדוכנים אחת מ"הילדים של החבר'ה" שחביבה עלי במיוחד, עם בעלה- שמתפעל שם דוכן איכותי במיוחד לספרי אספנות מקסימים ועם הוריה- איתם עוד יוצא לי להתראות באדיבות הורי. איזה כייף. גם אחרי מליון שנה היה מעניין ואוהב ומפרגן  וכייף של פגישה מחודשת עם אחת מאותה הקבוצה של אלו - שלא משנה מה- אני יודעת שלנצח יהיו במחנה שלי שהאהבה בינינו היא כמו של משפחה מרצון- אם יש דבר כזה- ושל זכרונות נעימים במיוחד שהשכילו הורינו לייצר עבורינו.
אני באופן אישי מהחבורה הזו לקחתי לי צידה לדרך ולכל החיים בדמותה של אחותי המטאפורית, ה"דודה של כבוד" של בנותי - דנה- שפעם היתה שלי עכשיו היא של כל המשפחה שלי (כן,כן -אנחנו מהזן הפולני החולק...).
 
אני מידי פעם מתעדכנת עם אמא שלי מה קורה עם מי, מי התחתן, למי נולד, מי התגרש, מי יצא מהארון... ואני משוכנעת שגם הם אותו הדבר רק שנכון לעכשיו אנחנו כבר כנראה מידי מרוחקים ומנותקים ומלאי חיים וקריירה ומשפחות חדשות משלנו שקשה לכפות על אנשים כמונו מפגשים מלאכותיים כאילו, או שאולי צריך שמישהו ירים את הכפפה? אולי...

אבל תמיד ובכל סיטואציה נעים לפגוש אותם- בטיול ללונדון לפגוש את נועה עם הבנות שלה ששמה של אחת זהה לאחת מבנותי (ללא תיאום!) ובכלל- הרבה שמות שחוזרים יש אצל הדור השלישי- נדב, ניצן, עומר, תמר.
שאותה נכדה לונדונית מייד אימצה את אמא שלי ותוך פחות שלושים שיניות היא כבר היתה "סבתא".
אפילו במחלקה אורטופדית בחדר מלא גברים שריסקו את ידיהם - שכב האיש שלי עם בעלה של "ילדת חבר'ה" אחרת...

תמיד אשווה את עצמי אליהם, אבל לא במובן של תחרות אלא במובן של אחווה, של פירגון- הם לנצח לא ירגישו לי "על חשבוני" ובאמת ובתמים אין לי כל שמחה לאיד כשאני שומעת על כישלונותיהם הקטנים.
כי אני זוכרת אותם קטנים- משפריצים מים בכינרת, או שטים על אבוב, או משחקים רביעיות בחדר, מספרים סודות, מתכתבים - בימים שלמייל היה בול, מחליפים "פרסים" (רק לי בקיבוץ היו מיוחדים כאילו מתל אביב), ישנים אחד אצל השני וחולמים ביחד.
לא יודעת אם לכולם החלומות התגשמו, בשלי- הילדים האלו היו תמיד חלק מהם.

הרשומה הזו מוקדשת לכולכם: דנה, עמית ודרור, איתי, עידית ומיכל, ענת ואסף, אייל ועירית, שרון ועינת, נועה יעל ועידו, וכמובן לאלעד ורביד שלי.
הדמויות הראשיות באלבומי הילדות שלי.
וכשאנחנו היינו עסוקים בלהיות ילדים, בחדרים האחרים דיברו, צחקו, צעקו, רבו, השלימו ו... החליפו מתכונים.
רבים מהמתכונים המשפחתיים הם משותפים מה"חבר'ה".
אחד החביבים עלי מייד רצ"ב.


פשטידת ברוקולי של מלכהל'ה ברום

בסיס:
750 גר' גבינה לבנה 5%
2 ביצים
1/2 כוס קמח תופח
2 כפיות אבקת שום
2 כפיות מרק בצל
2 כפיות מרק פטריות

לערבב ביחד עד אחידות

במקביל לבשל בסיר עם מים מומלחים חב' ברוקולי קפוא (אני מסמפטת את סנפרוסט)
לסנן כשרך ונעים ולקרר.

לשפוך את הבסיס לתבנית מלבנית בינונית משומנת, ולפזר את הברוקולי מעליו.

תערובת 3:
2 ביצים
1/2 כוס חלב
מיכל שמנת חמוצה
כף קמח

לערבב ולצקת על הברוקולי.

לאפות בחום של 180 מעלות עד שמזהיב מלמעלה (אם אופים בפיירקס שקוף- אפשר לראות שאפוי בתחתית...)

אופציה- לפזר כמה דק' לפני הסיום- גבנ"צ...

הימים הנוראים שלי

תמיד הימים האלו- סבתא (מהרשומה הקודמת- שאגב הביאה תגובות מרגשות עד דמע), ויום הזיכרון - הם לא בדיוק הנאה כל כך גדולה, והשנה באופן יוצא מן הכלל העיתונים בין לבין עוד מעיקים פי כמה.

אני בת למשפחה שכולה- דודי זאב וקס (וקסי) ז"ל נהרג במבצע קדש ובית סבא וסבתא היה מלא באבל והנצחה, אנחנו- (אני, אחי, ובני דודי) מכירים את הר הרצל כאת כף ידינו, יכולים אפילו להחליף את החזן באל מלא רחמים עם ההקדשה לחללי צה"ל.

בהמשך חיי נתווספו "חללים" נוספים בלב של אנשים שהכרתי, שירתתי לצידם, היו טירונים שלי ו... תשלימו לבד- אני ממש לא יחידת סגולה - אני חושבת שכל אדם שני שחי כאן עונה על אותם קריטריונים. אולי כל אדם ראשון.
בדרך כלל אני נדבקת למסך כל יום הזיכרון ובולעת סרטי הנצחה וסרטים "לזכר" ומקללת את עצמי שעוד לא הרמתי את הכפפה ועשיתי את הסרט הדוקומנטרי לזכר דוד שלי לפני שבאמת יהיה מאוחר מידי.

השנה החדשות האחרונות ממלאות אותי תחושת גועל, והערכים שלאורם גודלתי ואני מגדלת את בנותי (אני מקווה) נרמסים כלאחר יד על ידי שני מוסדות שהאמונה שלי בהם היתה כמעט אבסולוטית- שלטון ועיתונות.

אני רוצה - לא בציניות - לשאול את הבחורה הצעירה ענת קם - למה?
התאהבת? (זה הטיעון היחיד שאני יכולה לגייס איזה תת הבגיון ולנסות להבין),
הרגשת שאנחנו פושעים כנגד הכיבוש- ברמה שראוי לסכן את אחיך החיילים ואת כולנו?
ואם הצבא כל כך שוגה ויש לפרסם, לפי ראות עיניך, את כל הפעולות הסודיות שעומדים לבצע, ואף למעלה מכך - מדוע את נשארת חלק מארגון שיש כך לפגוע בו?
שמעתי המון דעות ופרשנויות לפרשה- אבל איפה את? אביך אמר שאת מתחרטת ולא התכוונת לפגוע- אבל למה כן התכוונת?
מה החשש?
שכאשר נשמע למה- זה יפגע בך בעונש שאת אולי תקבלי?
עשית מעשה יקירתי? עוד לא שמענו קול חרטה? - אז אולי תעמדי מאחורי מעשיך ותשאי בעונש? - כי כל מה שנשמע עד כה הן מילים תמהות על הרעש שנעשה בעקבות הפשע.
הארץ - במימון כספי הקוראים שלו מחזיק בחו"ל עיתונאי שהיה ועדיין מחצית (לפחות) מכל הפרשה המבחילה הזו (כזו אני- בוגדים גורמים לכל האוכל שלי "לעלות") וחושב שהעיתון כגוף- עושה מהלך נכון.

גם את סגן העורך הגאוני אורי תובל (שניסיתי מאוד לצטט את פועלו האחרון בנושא משפחת פרץ - ואיכשהו "הארץ" הצליחו למחוק את כל הכתבות למעט זאת.)
ואם להוסיף את בני ציפר- האיש החם,הלבבי והנאור שכתב מילים נהדרות כאילו אז מצבינו מ ע ו ל ה , וכדאי ואף רצוי מייד לעשות מנוי ל"הארץ" ולהנות מכל השפע האינטליגנטי הזה שנכתב בכייף בשם חופש הביוטי- יש אולי להזכיר ל"הארץ" שהחופש הדמוקרטי הזה שהם כה נהנים למתוח ובשמו לפגוע הוא אותו חופש שמתיר לכולנו לא לצרוך את עיתונם- אז, כמו שאומרת יפעת חברתי no money, no honey, ובלי כסף בחברה הדמוקרטית שלנו קשה מאוד לשרוד.

ואם ב- money עסקינן- אזי ראש ממשלה לשעבר, ראש עיר הבירה שלנו לשעבר ועוד שועי ארץ למיניהם מתחו גם את ההגדרה הזו לגבולות מאוד הזויים ולא מקובלים.
ביני לביני וברמה הבסיסית ביותר של רמת הבנה של גיל 8-10 נניח אני תוהה-
באמת חשבתם שזה בסדר? שאילו פעולות מוסריות שאפשרי יהיה לעבור עליהן לסדר היום? ובכלל- מהו "סדר היום" שלכם?- האם יש בו משהו מעבר לכסף? אלו נבחרינו, ככה אנחנו נראים?

גמרתי להתלהם- כמו שניתן להבין- דווקא בימים אלו נובטת בי ההכרה הציונית - שאני כאן לא במקרה ושיש דברים שפוגעים בעצם קיומי- ואז, אוהו- ניתן להבין שאני קצת נפיצה.

חשבתי האם נכון לסיים במתכון,
בכל זאת מזמן לא חשתי דמגוגית כמו היום, ומבולבלת ממחשבות סותרות של ציונות צדקנית א-לה ליברמן מעורבת בשמאלנות קיצונית שהיא היא הנר לרגלי- לדבר ולדבר ולדבר ולדבר- וכשנדמה שכבר אין מוצא- למצוא את בת דמותי בצד השני-ו... ניחשתם נכון- להמשיך ולדבר.
האלטרנטיבה היא מחורבנת פי כמה.

המתכון הכי ישראלי שחבוי באמתחתי הוא כמובן- פלאפל, באדיבות דודה מיכל מנטף...
(מה חשבתם שאני אגרר למתכוני מנגל?....)

פלאפל ביתי (הרבה פצ'קרי- אבל שווה...)
1/2 קג' חומוס מושרה לילה ורך
2 כוסות פטרוזיליה קצוצה
1 כוס כוסברה קצוצה
1 בצל גדול קצוץ דקדק (אפשר במעבד מזון)
5 שיני שום (כנ"ל)
פלפל ירוק חריץ קצוץ בלי חרצנים (אופציונאלי)
1/2 כף מלח
1 כפית כמון
1 כוס זרעי כוסברה קלויים וטחונים (אפשר במכתש ועלי)

לערבב הכל
ליצור כדורי ולטגן.
ניתן לשמור במקפיא ולהפשיר קצת גם לארוחת צהריים.

חג שמח.

חשבון נפש בווארי

לפני כמה ימים שאלה אותי בת דודתי האהובה כמה זמן לוקח לי לכתוב ותלכנן רשומה.
זו תוכננה מרגע הישמע הבלוג.
בעצם הבלוג כולו בצורה זו או אחרת מוקדש לאשה אחת.
שאם היא היתה יודעת שמה שיצא בסוף מיכולות הכתיבה שלי זה בלוג משפחתי/אישי ובעיקר עם מתכונים היא היתה מאושרת- בזה אני בטוחה.
הפעם היחידה שהתעמתתי איתה פנים אל פנים היתה סביב אוכל.

הבלוג מוקדש לסבתי אהובתי נחמה טמקין ז"ל.
אחת הגיבורות המרכזיות בעיצוב דמותי, מישנתי וצורת חשיבתי עד עצם היום הזה.

אם אני חושבת קצת מהצד על מהלך חיי ועל הרצון העז שלי לאמהות ולעיסוק בעצם באמהות אני רואה אותה לנגד עיני.
כשאני מנסה לנתח את געגועי העזים אליה בחיי אני מתגעגעת לאהבה הכי בלתי אמצעית שאינה תלויה בכלום- אהבה של סבא/סבתא לנכד.
באהבה הזו אין צורך לחנך, לשאת בעול רק לאהוב. סבתא שלי הצטיינה בזה באופן שיכולתי להעריך אחרי מותה.
בערוב ימיה פולניותה קצת שיגעה אותי ולעיתים (רק רחוקות) נהגתי כלפי בחוסר סבלנות- ואין דבר בחיי שאני מצרה עליו יותר מזה.
בגללה אני נלחמת על מקומם של הסבים בחיי בנותי- גם ברגעים שזה ממש לא מתאים לי. כי האהבה הטהורה הזו היא נכס שיש לחגוג עליו בחיים- הוא חד פעמי לחלוטין בעיני.

וסבתא עצמה?
בחרה במשפחה, תמיד. בצעירוצתה (14) הפסיקה ללמוד והתחילה בעזרה בפרנסה, בחתונתה בחרה להתחשב ברצונו של סבי והקדישה עצמה לבית- לילדיה ואח"כ לנכדיה. התאלמנה בגיל צעיר ולא הקימה זוגיות נוספת מרוב אהבה לסבא שלי.
היא היתה האישה הכי לא קוטרית שאני מכירה ולא נתנה לאף אחד לקטר לידה ("הדסי כל המשפחה שלנו לא חזקים בחשבון- אז צריך להפסיק להתחשבן עם כולם- זה לא הצד החזק שלנו").
היא הכירה כל חברה שלי, ולא רק שלי של כל ילדיה ונכדיה.
היא לא אהבה שאנחנו בוכים או מפגינים חולשה: בתור ילדה ונערה הלכנו יחד לסרטים- ואפילו בסרטים שעושים הכי לבכות בעולם (זכרונות מאפריקה, תנאים של חיבה) נינזפתי שהזלתי דמעות- אפילו בקולנוע חשוך.

חודשיים בערך לפני מותה מתה חברה הטובה וגיסתה האהובה - זלדה לוריא.
בלוויה הלכנו שלובות זרוע:
"אל תבכי"
"גם לא בלוויה?"
"מה זה משנה איפה? אל תבכי".
בסוף הלוויה נגשנו עם זר פרחים שקניתי לקבר- היא לקחה את הפרחים והניחה על קבר האישה שהיתה הכי קרובה אליה בעשרים השנים האחרונות בחייה ואמרה:
"אמרת שתבואי ביום רביעי".
הניחה את הפרחים והלכה.

משום מה בימים אלו אני שפופה ונפגעת בקלות ומאוד מתגעגעת לאהבה הבלתי אמצעית הזו- כמו ילדה, רק כי אני אני.
ליום הולדתי השנה קיבלתי מתנה אחת בלבד, וברכות מחברות ומזרים בפייסבוק.זהו. הקרובים לי ביותר שכחו קצת. נכון אני לא בת שלוש, למרות שלפעמים גם אני צריכה לדעת שזוכרים אותי.
אבל תמיד ברגעים האלו צצה האג'נדה של סבתא שלי- אין סיבה לחשבן, אין סיבה להעלב, אני יודעת שאוהבים אותי, ויללה די, לדפדף הלאה ולהמשיך- עלבון מתנקם רק בנעלבת עצמה לא באף אחד אחר.
וכמו תמיד- היא צדקה ועדיין צודקת.

ולפינת הבישול.
היא היתה אחרונת המתכונאיות, שום דבר לא היה רשום והכל היה טעים תמיד בדיוק באותו הטעם. כנראה לקראת מותה היא קצת נידבה מתכונים (לי בראש יש תאורית קונספירציה בה עובדתית לא חולקו כל המתכונים לאדם אחד והידע התפזר על פני כמה וכמה בתי אב), ולי ניתן המתכון שאוטוטו יופיע.

ובאשר לריב היחיד בחיינו- כשהייתי סטודנטית ועזבתי את הבית המזין של הורי כל שיחת טלפון בינינו התחילה ב"מה אכלת"- לפני מה שלומך, לפני מה המצב- קודם אוכל.
כשהיא הבחינה שאני מתחממת בזריזות מהשאלה היא "העבירה" אותה להמשך השיחה והווריאציות שונות, למשל: "באוניברסיטה שלך יש מקום לקנות סנדוויץ'?" או "מה מעניין אכלת היום?". ואני בוורסיה הצעירה והמטומטמת שלי התעצבנתי.
לא צריך לנחש שהייתי מוכנה לתת מחצית המלכות לטלפונים האלו היום, לדובדבנים "שלי" בלפתן, לסלט כרוב ולסרט הערבי ביום שישי,
ולך אהובתי שאחרי ההכנות של ארוחת שישי יושבת ליד הדלפק בבית הורי ומורחת לק על ציפורנייך היפות כמו אמא של שבת אמיתית.
את רואה? בסוף אני מתבייכנת ומצחיקה את כולם בכתיבה ומסיימת תמיד עם אוכל...

היום יום ההולדת שלך.
אין קץ לגעגועי.

קרם בוואריה של סבתא נחמה - המתכון שאני קיבלתי

חב' בישקוטים - להניח על תחתית תבנית פיירקס מלבנית ולהרטיב בחלב

תערובת 1:
2 כוסות חלב   
כוס סוכר
2 כפות קמח

להרתיח על אש קטנה עד ביעבוע
להוסיף:
6 חלמונים
כוס אגוזי פקאן קצוצים
וחצי חב' ז'לטין

לצנן לטמפרטורת חדר תוך כדי ערבוב כדי שהז'לטין לא יקרש, מצד שני אם יוצקים על הבישקוטים כשזה חם- הבישקוטים "צפים"...

לצקת על הבישקוטים כשזה קריר.

להקציף מיכל שמנת מתוקה או שניים- תלוי בגודל התבנית עם 3 כפות סוכר.
לקשט באופן מסורתי עם סירופ שוקולד מבקבוק פלסטיק.