חולה עליך

אני הולכת לרופאה רק כשאני רואה את ימי חיי הקצרים(או הבלתי נגמרים אם שואלים את הבת שלי) חולפים כנגד עיני.
השבוע הלכתי פעמיים.
אבל לא נקדים את המאוחר.
כשהייתי ילדה אהבתי מידי פעם להיות חולה ולהשאר בבית מבלי שמבקשים ממני לעשות משהו.
המעבר לבגרות ושינוי הססטוס להורה גבה מחיר מאוד גבוה מימי המחלה שלי.
אני לא מטופלת גם כשאני גוססת. לפעמים האיש שלי מרחם אז אני יכולה ללכת לישון בלי מטלות הבית, הערב הוא ישכיב לבד, יקריא לבד, יחסל את הכיור (זה הוא עושה בין כה וכה- אכן- ובפעם המליון- התחתנתי טוב.)
נכון עוד יש לי הורים פעילים, זהו, שפעילים מידי- הם כבר סיימו לגדל ילדים, מוכנים עוד לגבות מידי פעם את הסבאות שלהם בתמיכה בנכדים. איתנו הם סיימו. איש איש למחלתו...
במשפחה שהתחתנתי איתה הולכים לרופא באופן קבוע, מטופלים מייד בכדורים, ומכירים כל תופעת לוואי.
אני נכדה של גברת שבבוקר כשנשאלה לשלומה ענתה "עכשיו בסדר",
מה היה קודם?
"חשבתי שאני כבר גומרת אז למה להטריד?"
כאילו אנחנו- מכבידים על הרופאים.

לפני שלוש שנים (איך הזמן עובר מהר כשנהנים) אחרי מגה משבר אובחנה אצלי מחלה עם שם מטעה ותסמינים מבאסים- שבניגוד לשפעת - לא הולכים לשום מקום ולא משנה כמה זמן יעבור.
לגברת קוראים זאבת- ולא, בעלי לא עובר לסלון בלילות ירח מלא. השם ניתן לה כי בשעת התקף הלחיים כאילו מלבינות ומשוות לפרצוף משהו שהזכיר פעם למישהו פרצוף של זדאב ודן את כל החולים בה לשרשרת בדיחות לא מצחיקות ברצף.

סתם מבאסת- ואם לא מטופלת יכולה להיות עוד יותר מבאסת שלא לומר מסוכנת- בפועל?!
ניחשתם נכון, צריך ללכת לרופאה.
תודה לאל שתי הרופאות שמטפלות בי ניחנו בחוש הומור בזמן ויכולת ללטף את ראשי ולנגב את דמעותי כשאני בשפל, ואפילו לקבל בהבנה את הרצון שלי להימלט מתור אצלן כל עוד רוחי בי ואפילו לא לכעוס נורא.

ככה שאיכשהו שורדים, עד לפני שבועיים.
איבדתי את הקול ונשמעתי בנייד כמו גבר כועס, פעם הצרידויות שיוו לי גון סקסי- היום ממש לא.
הצרידות התחלפה לשיעול שלא נגמר, אחרי שני לילות לבנים ושלוש הקאות- הלכתי לרופאה.
למה לעזאזל אין לי וירוס כמו לכולם?
שעלת - המחלה שכנראה מתאימה לי- כי שתינו באיזושהי צורה מייצגות תכונות שנחשבות שפסו מהעולם.
השעלת- כי מי חשב שזה עוד קיים? ואני- כי אני עוד כותבת מכתבים עם דף ועט.
בקיצור- המון אנטיביוטיקה וסבלות ישראל. ואם כבר לסבול כמו פולניה- אתמול התרסקה לי שן בפה ועם כל השיעולים והדרעק ישבתי אצל רופא שיניים - שזו ממש במקומותי- מלחמת אין ברירה. במהלך הטיפול עצרנו עשרות פעמים כי השתעלתי ושלוש פעמים כי היתה הפסקת חשמל.
היו רגעים במהלך הטיפול שניסיתי לעשות דמיון מודרך- למשל - איזה סוג מצבה אני אוהבת, ומה יגידו עלי ומי בכלל יטריח את עצמו להר בגליל...

לסיום- שבה לי יכולת ההתבטאות בכתב, ולאט לאט אני משחזרת יכולות קודמות כמו דיבור או בישול או או לעיסה- כל אחת בנפרד, לא צריך להגזים.
ואחרי שלושה שבועות של נביחות בין שתיים לארבע ובכלל- רואים ניצוצות קטנים בקצה הגרון...

ואם בחוסר יכולת לבלוע או ללעוס עסקינן

מרק העגבניות של קובי

בצל קטן
6-7 שיני שום
3 גבעולי סלרי
קוצצים ומטגנים קלות

4 עגבניות רגילות חתוכות לקוביות
קופסאת שימורים קטנה של קוביות עבגניות  להוסיף לסיר,

לתבל בפפריקה מלח, פלפל שחור גרוס, 3 עלי דפנה, מעט בזיליקום, כף אבקת מרק,
להוסיף 5 כוסות מים לפחות.
להביא לרתיחה,
לבשל 20 דק' בערך,
להוסיף 1/2 כוס אורז שטוף.
לבשל עוד 10-12 דק'.
ולאכול בלי ללעוס.

אחי דומה לי

התמונה מתוך הבלוג המגניב הזה

לפני כמה שנים חזר אחי הצעיר מטיול במזרח עם חוויות ושלל מתנות.
אני קיבלתי גם מחברת נייר אורז כרוכה בבד כחול ונקשרת בחוט.
"מחברות ציטוטים" יש לי עוד מימי התיכון, אז עוד לא היה אינטרנט עמוס בציטוטים ומובאות ואני מאוד חיבבתי דברי חוכמה- העתקתי יפה למחברות- 8 מחברות עד היום אם להיות מדויקת.
באחד הדפים במחברת הזו, הנוכחית מהבד ההודי, שכבר מכהנת במקביל לאינטרנט- אני מעתיקה משפטים שעושים לי את זה- מספרים. הם עוד לא מצוטטים במרחבים הוירטואלים.

והנה- מתוך באבא ג'י של יונתן יבין (ומתי כלנו נבין שהוא היבין הנחשב?!? אני כבר הבנתי):

"ישבתי ועישנתי וחשבתי עליה, על אחים בכלל.
שהם כמו אברים שלך,שהם משפחה, אבל לא במובן הראשוני של הורים,
שהם זולת- אבל לא כמו חברים וודאי לא כמו זרים. שהם מחזיקים בדם שלך, והדמיון ביניכם מוכיח שאתה לא חד פעמי. שהם החָבַרות המתחרות שלך בענף אהבת ההורים
ושהיחסים ביניכם ישמשו מודל לכל האינטראקציות החברתיות בחייך..."

אני עושה זום אאוט קטן על בנותי.
שלוש יצורות שונות בתכלית ודומות להפליא.
אני יכולה לערוב שבכולן אותם חומרי הגלים. כולן גם נאפו באותו התנור ובאותן טמפרטורות. כמעט אותן הדקות בדיוק.
וכל אחת סרט שונה לגמרי. לא אותן התכונות המובילות, לא אותו חוש ההומור, לפעמים הן נראות לי דומות ולפעמים שלישית מה קשור.
בעיקר מעניין לי מאוד כאן ואני ממש לא יכולה לראות, אפילו לא בקצה האופק במעורפל- מה צופן להן העתיד- איך הן תהינה כמבוגרות? הן תהינה חברות? יריבו? יהיו טובות לאבא ואמא?
ומה הן יעשו כשיהיו גדולות?
דווקא כאן אסתכן בלהיות שוטה (כאילו שאני כבר לא עכשיו...) ואנבא: אחת  תיגע באופנה, השניה בבעלי חיים ואנשים- כנראה באופן משולב, והשלישית? תתכנן בתים/ערים/עיצוב... נו שוין,
ניפגש עוד 20 שנים קצרות ונראה מה ייצא...

ככה גם בבית אבא שלי-
הדמיון מלכתחילה היה בעייתי- אני בת והם בנים,
אבל- כשאני עזבתי את בית הורי - היו צריכים אי אילו נסיעות של טנדרים וואנים מהקיבוץ של הדודים...
אחי עזב בערך עם תיק גב.
אני צבעונית ומבורדקת, הם מסודרים.
אחד ישן עד מאוחר ושניים קמים כשאומרים בוקר טוב,
מה משותף לכולנו? הומור ציני, חיפוש תמידי, ואהבה אחד לשני, גם דאגה, גם אם לא מדברים 3 פעמים ביום, תמיד דואגים ואוהבים. ככה זה בצד הזה של פולניה.
אה, ושלושתינו חייבים לקרוא משהו בזמן האוכל- עיתון, החוברת של כרטיס האשראי, את התוית על היין ו...הבנתם את הרעיון...

הפעם קצת קצר- כמו שיחת טלפון עם בנים...
פלא שכישורי הליהוג בטלפון לוקים?! -יש לי אחים בנים!
"מה קורה?, מה הענינים? הכל בסדר? טוב ביי..."

מתכון חדש בבית דושי באדיבות עמר בכורתי- פריטטת תפודים.
טוב ביי.

פריטטת עמר
1/2 ק"ג תפודים קלופים ומבושלים עד שכמעט מוכנים לפירה (טיפה פחות)
4 ביצים
4 כפות קמח
1/4 כוס חלב
200 גר' מוצרלה או "עמק" מגורדת
1/2 חב' חמאה או 2 כפות שמן קנולה
מלח ופלפל

טורפים את הביצים, חלב, קמח לתבלינים לבלילה אחידה.

מצננים את התפודים המבושלים, פורסים אותן לפרוסות ברוחב 1/2 ס"מ ומטגנים בשמן קלות (לא צ'יפס),
ואז:
יוצקים מצקת מהבלילה למחבת בה טוגנו התפודים ומסדרים שורת תפודים, עליה זורים גבינה, ושוב- בלילה, תפודים וגבינה עד שכבה אחרונה של תפודים שמכוסה רק בבלילה.
מטגנים על אש קטנה לפחות 10 דק',
ואז- הופכים- או לבד (אם אתם אמיצים) או בעצזרת צלחת- מכסים את המחבת בצלחת, הופכם את התכולה לצלחת,ו אז מחליקים את ה"עוגה" ההפוכה מחזירים למחבת.
תהנו ותשמינו בכייף...

אבא מספיק טוב ולביבות חג

א. האבא של הבנות שלי הוא לא חלק מהתזה שאני מריצה כאן- הוא באמת אבא מספיק טוב- ולמעלה מכך.
אחרי שסיכמנו את תנאי היסוד מתחילים.

מחקרים רבים ומאמרים שונים עוסקים ב"אמא טובה מספיק" והיום עורר אותי טורה של אורית נבון ששוב- כמה מפתיע ופופלארי- עוסק באמא.
ואני, נודניקית שכמוני- מבקשת להסיט את האש בבקשה למי שמכניס את אמא להריון ולא, תפקידו לא מסתיים שם, גם לא האחראיות, וגם- חמודים שלי- לא נקיפות המצפון ותחושות האשם.
דרך אגב- גם בזה אנחנו אשמות- האמהות- לא האמהות שלהם אלא המהות של ילדיהם. שבשמחה מוגזמת מידי לוקחות את האחריות על כל צרות העולם על כיתפיהן.
גם כשאנחנו רוצות להחמיא לעצמינו- הסאב-טקסט מוצף ועולה על גדותיו מרגשות אשם.

ועכשיו - צרור קלישאות של ההורות בדור שלי (לוקח אחריות מוגבלת):
גם לי מותר לצאת לעבודה כמו כל גבר (רק לא להרוויח כמוהו ולקבל ריקושטים ארסיים מהסביבה)
גם אני בחרתי להישאר בבית (אולי כי ככה חינכו אותי?! או כי, שוב, אני מרוויחה פחות וקל יותר לוותר על משכורתי?)
גם לי קשה לשחרר ולתת לו לעשות את כל המטלות ה"קטנות" (חוגים, כביסות, ימי הורים, חוגים, גן שעשועים וכו'...) כי לפתע יסתבר שהוא מסוגל - ומה יהא עלי? מי ישק את כפות רגלי בהערצה?


ושאלת השאלות מבחינתי הבוקר- אם אתם - האבות- כל כך מעורבים- למה על ספת הפסיכולוג העתידית ישבו ילדינו ויאשימו בכל רק את אמא?
ובטון בוגר יותר- למה?- ככה!
כי אמא היא לנצח- וכנראה ביולוגית- שונה מאבא,
כי מודל היחסים אמא ילד- הוא מודל שממשיך איתנו עד פרידתינו מהאדמה.
כי עדיין לנו יש דרכים, יכולות, ותובנות  שקיימות בכל אמא באופן אבולוציוני שלא קיימות אצלו- מחובר לנשיותו ככל שיהיה.
כי אם בחרתי לוותר על משרות נחשקות ודחקתי בעדינות את האב המעורב מעמדות כוח מסוימות - שעל מנת לכבוש את חינוך בנותי קצת יותר- זה היה בגלל רגע מכונן אחד- בו בכורתי בת השבוע נשלחה חזרה למיון לחטוף מחלות שונות ומגוונות, ואני ממרומי חוסר נסיונו ועולות ימי- הבנתי את גודל האחריות ושיקול הדעת בזמן אמת ואמרתי לא. היא שלי. ולראשונה בחיי- כל העולם והשמיים וכל צבאם היו יכולים לקפוץ לי.
ובאופן מפתיע צדקתי.
התחושות היו משהו שלא הכרתי - זו אני וזה מה שאני רוצה- להיות אמא שלהן - קניתי את החבילה השלמה והמחייבת וטוב לי.
ואני מקפידה לשמור על שפיותי, היותי ישות עצמאית, וגם על הדבר המעניין הנוסף בחיי- על הזוגיות.
בחרתי - וחיי מצדיקים את בחירתי מידי יום.
ואתן יודעות מה?- היום, לא בא לי לקטר.
גם לא לקרוא תאוריות.
יש לי כביסה, ארוחת צהריים, מסיבת חנוכה, אלבום להכין לחתונה של נגה, והצגה עם קובי בערב.
חג אורים שמח.

לביבות הדס - טעימות ומכוערות להפליא.

8-9 תפו"א קלופים ומגוררים (אפשר בפומפיה, בהחלט גם במגרדת שבמעבד מזון),
בצל גדול מגורר כנ"ל (או שניים בינוניים).
3-4 ביצים,
4 כפות קמח בערך
מלח לתיבול.
והמון שמן

את התפודים המגוררים סוחטים משאריות הנוזלים ומערבבים את כל החומרים זולת השמן.
מחממים טוב טוב את השמן במחבת,
מכינים בידיים לבביבות בגודל של בערך 5 ס"מ קוטר ומשטחים מאוד - שלא יהיהו עבות- תוכן לא ייעשה.
מטגנים עד להזהבה משני הצדדים.
יש כאילו שאצלם הלביבות שורדות עד שאמא מכינה רוטב יוגורט.
אצלי לא.
חג שמח!!!!

על צירופי מקרים ותפוחי אדמה.

פעם חשבתי שאני ברת מזל בצורה יוצאת דופן וקורים לי דברים שממש לא קורים לאחרים.
אני מאלו שפוגשים כמעט בכל סיטואציה מישהו שהם מכירים. אבל אז הבנתי שאני פשוט ישראלית. אנחנו חיים - פיזית בשלולית קטנטנה ומיובשת- ואני מוכנה לממן את המחקר -שלחלוטין ברורות לי תוצאותיו. המחקר הנ"ל יטען שאכן כולם היו עם כולם בצבא/תיכון/שכונה/מילואים (הקף את בחירתך או כל התשובות נכונות).
התמונה מאתר מגניב ביותר- miliion faces

ובכל זאת.
כשאהובי הנוכחי והלתמיד, ואני התחלנו לצאת וסיפרתי לאמא שלי מה שם משפחתו- היא מייד ביקשה שאברר אם למשפחה שלו הייתה מכולת ברמת גן ליד הבית שלה.נזעקתי "לא כולם מרמת גן"- הטפתי במרץ.... כמובן שכולם מרמת גן. מרמת יצחק ברמת גן - אם להיות ספציפים. בטח שהמכולת היתה של סבא שלו.

לפני 11 שנים בערך הייתי הבעלים הגאה (כמה שנים טובות) של מכונית חיפושית אהובה ומופלאה (שאני עדיין מקווה שהיא פוקדת איפושהו את כבישי ישראל ולא נפחה סופית את נשמתה...) ונסעתי איתה פעמיים בשבוע למשמרות ערב בת"א - מאיזור עמק חפר רבתי.
האוטו היה באמת תותחי - וכל ערב גם הסעתי את כל חברי לעבודה לביתיהם- כי נתקע להם האוטו ורק הטנק שלי תפקד תחת כל מזג אויר...
לילה אחד נורת השמן נדלקה ועצרתי למלא שמן בתחנת הדלק בגלילות (אחרי כמה שנים קם שם הסינמה סיטי ובכלל כל איזור התעשיה בהרצליה הרביץ התפתחות- אז היה שם די בודד ב-12 בלילה...).
בעודי ממלא שמנים ודלקים ומקלפת מדבקות של המפלגה "עלה ירוק" מהרכב (משום מה מישהו הניח שאם יש לי חיפושית אני גם מנפסת להנאתי... אני ממש לא עישנתי אפילו סיגריה...) ראיתי שהמתדלקים מזיזים מכונית והנהגת עומדת עם מכשיר סלולרי ובוכה- הלך האוטו.
כיאה לחינוך הסוציאליסטי/ צבאי שלי- שלא מפקירים חברה בשטח. ניגשתי ושאלתי אם אוכל לעזור.
אקצר את המו"מ הקצר והמנומס שלי עם הגברת (בת גילי בערך), ואספר שלקחתי אותה טרמפ לתחנת האוטובוס בכפר שמריהו. בעודינו עומדות ברמזור (היא מודה לי מעמקי נשמתה ואני ב"זה שום דבר" הפולני המתבקש) היא מצביעה על התחנה ואומרת- הנה בעלי.
אני רואה את מי שהיה חבר שלי 3 שנים, שלא לומר כמעט בעלי שלי בעצמי.
אינסטנקטיבית אמרתי "זה....." כנראה שכל כך החוורתי שהיא שאלה אם הוא עשה לי משהו...
לדיצת ליבי- הרמזור התחלף, הגברת ירדה מהרכב, הנ"ל התכופף לומר תודה וכמעט מת, ואני נהגתי לביתי תוך מלמול עקשני-
יו איזה קטע, אף אחד לא יאמין לי....

לפני שנתיים ומשהו הגענו לגליל ומיד התחלתי לעבוד בניהול צעדה. התבקשתי בוקר אחד לעשות טלפון לגברת שפעם עזרה בה.
התקשרתי וענה לי קול מוכר שדיווח שמי שאני מחפשת- כבר לא גרה כאן יותר.
ניסיתי טלפון נוסף, והגעתי לאותו בחור מוכר.
לא רק לי הוא היה מוכר - גם הוא זיהה. כמה קל, מסתבר, לזהות את אהובתך מהתיכון?! עברו רק עשרים שנים קצרות...
וככה זה ממשיך- אני עושה הפנינג לתינוקות- ניגש אחד האבות לספר לי שהייתי משקי"ת ת"ש שלו בצבא,
אני מתחילה מקום עבודה חדש- ויושבת ליידי בת דודה שניה. בעלי מתחיל מקום עבודה חדש והוא במשרד עם אח של הבת דודה מהמשפט הקודם...

ובכלל - לא פעם אני חושבת על ישהו יותר משניה וחצי - והוא נגלה מול עיני.

כזו אני וכאילו הם חיי.
עכשיו אני חושבת על גשם- נכון הוא יבוא?

מאפה תפודים משמין של שרי לוי
כף חמאה
4-5 תפו"א לבישול בתנור (לבנבנים יותר) קלופים ופרוסים דק.
1 גבינת סקי 9% (לא במבצעים- הגודל הרגיל...),
מיכל שמנת מתוקה
4 כפות גבנ"צ מגורדת
1 ביצה טרופה
כף חרדל
מלח
פלפל
פרמזן מגורדת

משמנים תבנית 26 בחמאה ומכסים בתפודים הפרוסים (למי שיש מעבד מזון- לפרוסות הכי דקות)
מערבבים בקערה את שאר המרכיבים והתבלינים- לא את הפרמזן,
ושופכים על התפודים-שיתכסו יפה.
אופים כ- 40 דק' בחום בינוני גבוהה (180-200), ובדקה, שתיים האחרונות מוסיפים את הפרמזן לקישוט.

עבר מחוק ומאפה לאורחים

כתבתי ומחקתי שלוש פעמים רשומה אופטימית וקופצנית על צירופי מקרים, נשמור אותה ברשותכם לימים הבלתי מיושמים האלו- שאולי ירד בהם גשם, שבהם נזדקק לאופטימיות ושמחה.
בנתיים לזיכרו של החורף הישראלי אני חזרתי לסרוג ואני נהנית מכל רגע, אולי כי זו היתה אחת הפסגות שהייתי צריכה לכבוש.
בעלומי - כל מלאכת כפיים הייתה לי קלה ומוצלחת- במקביל ניסיתי כאימהות אימהותי לסרוג- וייצרתי כמו אבות אבותי- מדפים.
הפעם יוצא צעיף אחלה, רך ונעים.
ועכשיו סיפור ובסופו שיר מלא לבקשתכם וכרגיל מתכון נחמה חורפי.
הסיפור הוא על מישהי שלמדתי מאוד לאהוב בשנים האחרונות, ושאני מקווה שלא תהרוג אותי שאני כותבת- כי פתאום באיזה ציווי פנימי- אני חושבת שיש סיפורים שצריכים להיכתב- למה? כי היא לא לבד- כי (והפעם במובן הטוב של הביטוי) יש אלף כמוה, בכל עיר, בכל מדינה ובכל מקום בעולם.
היא כבר רחוקה ממני מאוד, ומאוד קרובה (סליחה על הביטוי הסתום) ויש לי רשות מלאה ממנה לכתוב.
בסיפור הוא בעצם על נימוס פולני טוב, על מה נכון ולא נכון ועל מה הלב משלם.
לפני מליון שנה בערך בשנות השמונים של המאה שעברה היה לה חבר, היתה לה אהבה ענקית, ויום אחד היא הרגישה מאוד מבולבלת, זו היתה אהבה בוגרת ראשונה והיא- כנערה חשבה קצת שעוד מוקדם לה מידי, ובכלל התקופה ההיא היתה מאוד מבולבלת לה. היא ביקשה ממנו זמן לחשוב לבד- לחפש צלילות וזמן בדיקות עם עצמה.
בשלב הזה- זה לא נשמע על פניו חטא שיש לו בקצה תשלום ריגשי כואב.
או הו...
משרשרת הוליוודית של טעויות - זה היה הסוף.
ואם נעבור מהוליווד לטלנובלות מהזן הפחות מוצלח הסתבר שהבלבול נבע מהעובדה הפשוטה שהיא היתה בהריון, ולא, לא נולד מזה ילד- ההריון הסתיים מהר מאוד וכואב מאוד (טלנובלה מהזן הירוד אבל לא משאול תחתיות הז'אנר) ובאמצעי התקשרות של המאה הקודמת- היא לא הצליחה לספר לו.
דבילי?- ביותר, לא נתפס?- עוד יותר.
קרה לכל אחת מאיתנו- כולל אותי?- בצורה זו או אחרת- בהחלט.
אבל-
כמו הרבה שכמותה- היא לא הייתה מהבוכות על חלב שגלש - ועדיין עודנה גברת עם גזע חזק ומוצק.
היא כיום אמא מאושרת, אשה אהובה ואוהבת במערכת זוגית שעומדת בטלטלות, שמחות, מצוקות ומבחנים.
אבל מידי פעם- או בתאריכים מסוימים, או סתם משיר ברדיו היא עוד פעם שם, למרות שבתאוריה השער נסגר וננעל וזרקו את המפתח.

למה אני מספרת את זה- כמו כל דבר לאחרונה- כי אני יודעת שיום אחד בנותי האהובות יקראו את הדברים האלו,
וכן יש לי לקח להן ולכל מי שיכול להיתרם מהסיפור הקטן הזה.
א. תקשיבו ללב מחד- ותעשו זום אאוט למצבים מאידך- תקחו עשרה צעדים אחורה והחוצה ותבחנו את מצבכן- טוב לכן? תלחמו, לא מושלם לכן? הלב לא מלא באהבה?- עימדו על זכותכן לחשוב.
ב. כפי שנסחה בכורתי הפעוטה בשברון ליבה הראשון אחרי לילה אחד קשה- ואני מצטטת "מי שלא רוצה אותי- גם אני לא רוצה אותו" ובניגוד לאמא שלה וחברותיה- דפדפה הלאה...
פעם קראנו ביחד מאמר מטופש- והיא שאלה אותי את השאלה הבנאלית מהמאמר- מה תכונה מושכת בעיניך אצל גבר- ועניתי לה- שהתכונה החשובה לי בעיקר אצל כל גבר שהיה עד היום- שקודם כל הוא ירצה אותי, בעיני זה מאוד מושך...
ג. תשתדלו לסגור פרקים ולהמשיך מחוזקות הלאה, אבל אם הם מידי פעם צפים - חייכו אליהם בסלחנות וחיבה ותמשיכו משם גדולות ומקסימות, שזה רק יבנה אתכן ולא לתת מקום להרוס.
תודה לח' על הרשות לכתוב את סיפורה, ותודה לויסלבה שימבוסקה שרבים ביקשו את שירה המלאה- כתיבת קורות חיים בתרגומו של רפי וייכרט:

מה נחוץ?

נחוץ לכתוב בקשה

ולצרף לה קורות חיים.

 

ללא קשר לאורך החיים

על הקורות להיות קצרות.

 

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים

המרת נופים בכתובות

וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.

מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,

ומהילדים רק את אלה שנולדו.

 

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.

טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.

השתייכות למה, אך בלא הלמה.

ציונים לשבח בלא הנימוקים.

 

כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך

וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

 

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,

מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

 

מחיר ולא ערך

כותרת ולא תוכן.

מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך

זה שאמור להיות אתה.

 לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.

רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.

מה נשמע?

נהמת מכונות הגורסות את הנייר

והמאפה החורפי לאורחים:

התמונה מתוך בלוג אמריקאי מגניב.
טארט בצל סגול וגבינת עיזים של איילת הירשמן - מתוך לאישה (בליב איט או נוט....)

המרכיבים 

כ-250 גרם בצק עלים מופשר (אבל עדיין קר), מרודד מראש 6 בצלים סגולים קטנים-בינוניים, קלופים וחצויים
1/3 כוס שמן זית

1 כף סוכר חום
1/2 כפית מלח
פלפל שחור גרוס
1 כפית חומץ בלסמי
10 גבעולי טימין טריים
1/2 כוס גבינת פקורינו או גבינת פרמזן או גבינת קשקבל, מגוררת או מפוררת גס
1 גליל גבינת עזים רכה, פרוסה לפרוסות של 1/2 1 - 2 ס"מ

ההכנה

1. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות). מרפדים תבנית בנייר אפייה.

2. הבצלים: מחממים במחבת את שמן הזית מעל להבה בינונית- גבוהה, מוסיפים את הסוכר, המלח והפלפל השחור ומחממים עד שהסוכר נמס בשמן, מוסיפים (בזהירות) את החומץ הבלסמי ומערבבים, מוסיפים 2 גבעולים מהטימין ומניחים בזהירות את הבצלים החצויים, כשצדם החצוי כלפי מטה. מנמיכים את הלהבה לבינונית ומבשלים כ-10 דקות, או עד שהבצלים סופגים היטב את הקרמל, ומקבלים גוון זהוב-שחום כהה. הופכים את חצאי הבצלים וממשיכים לבשל כך עוד כמה דקות, עד שהם ספוגים היטב בקרמל. מעבירים את הבצלים לצלחת, לצינון.

3. הבצק: מוציאים את הבצק מהמקרר, חותכים ממנו ריבוע בגודל 15 ס"מ ומניחים בתבנית, על נייר האפייה.  בעזרת סכין, מסמנים על הבצק, במרחק 1 ס"מ מהקצוות, מסגרת פנימית - מקפידים שלא לבצע חיתוך עד הסוף, אלא חיתוך שטחי בלבד. דוקרים את הבצק בחלק הפנימי של הריבוע בכמה מקומות (זה יייצור שוליים תפוחים לבצק, ויימנע מהחלק הפנימי של הבצק לתפוח). אם שאר המרכיבים עדיין לא מוכנים, או לא מספיק צוננים (הבצלים), מאחסנים את התבנית עם הבצק במקרר ממש עד לאפייה. בצק עלים צריך להיכנס לתנור כשהוא קר.

4. הרכבת הטארט: זורים בחלקו הפנימי של הריבוע את גבינת הפקורינו (או הפרמזן או הקשקבל). מניחים שלוש שורות של עיגולי גבינת עיזים וחצאי בצל מקורמלים, ומתבלים אותם מלמעלה במלח ובפלפל. מניחים מלמעלה 3 מגבעולי הטימין. אופים 15-20 דקות, עד ששולי הטארט מזהיבים מאוד וגבינת העזים מתחילה להינמס קצת, אבל עדיין  שומרת על צורתה. מוציאים ואם רוצים, נפטרין מגבעולי הטימין שנאפו עם הטארט ומניחים במקום גבעולי טימין טריים. מגישים.

הדסי הפרועה

לא הצליח לי.

כשדמיינתי את בנותי בעיני רוחי (או בהביטי בהן בעודן מוצצות בקבוק או שד) ראיתי אותן אוחזות בעיקר ספר בידן וקוראות.

לא הצליח לי.

הן לא אני, מפתיע?! תודה לאל לא.

בילדותי ה"קוראת" בקיבוץ-הספרים הקסימו ומילאו את עולמי.
הייתי בכל צהריים נכנסת דרך בית הילדים שלנו לספריה ובכל יום לוקחת ספר חדש.
עד שפשוט בערך בתחילת כיתה ו' סיימתי את הספריה של חברת הילדים והורשתי - תוך פיקוח קפדני - להשאיל בספרית המבוגרים.

אז גם התגלה שאולי הכל נבע מהעובדה השולית שפשוט לא ראיתי טוב. 

נו, לכי תדעי שכל תסביכי המתמטיקה שלך נובעים מזה שפשוט לא העתקת נכון מהלוח?! עוד שלולית חלב מלוחה מדמעות מיותרות...

פיתחתי טכניקה שעד היום קשה לי להסביר. ספר ארוך (לדוגמא "אשה בורחת מבשורה של דוד גרוסמן") נגמר תוך 4 שעות קריאה. המשעממים- 7 שעות ברוטו.

ספרים קצרים- 2 באחה"צ.

לא פלא שיש דמויות שאני מחשיבה כחברות אישיות לחלוטין, אחת שלא זכתה להרבה כבוד ומקומות מכבדים בפנטיאונים של תמר גל מדפי תמר או אן שירלי, היא לילי הפרועה של רבקה קרן.

היא ילדת פנימיה שהעזה את כל מה שאני לא יכולתי לחשוב שמותר, היא אמרה, היא חגגה, היא היתה מנומסת, היה לה אח גדול ושווה (ולי היו קטנים ומעצבנים), היא היתה דקה (ואני בהחלט הייתי עבה) ורק דבר אחד היה משותף לנו- להלן תמונתה:

זולת העניין הפעוט הזה היא היתה פיסגת שאיפותיי.

אחריה באה אנטיגונה.
לעומת לילי היא כבר היתה קצת פחות מנומסת. כבר כתבתי עליה. האימאים אמא של כל הבנות ששמות זין גדול על כל מה שנחשב בסביבה ולא חשוב להן כהוא זה.

היו עוד מלא, גיבור "אני אתגבר" של דבורה עומר, וזוהרה של שמוליק, ובת מונטסומה, ואפילו אן שירלי הג'ינג'ית, וקוזט ופנטין מעלובי החיים ו... אני כבר זקנה, לא זוכרת יותר.

אחר כך הגיעה סילביה פלאט ואיין ראנד ואפילו טלילה כ"ץ של עירית לינור, וכל הבנות של ג'יין אוסטין שאני מכירה אישית אחת אחת והן היו חברותי הטובות הרבה הרבה זמן, ושילה לוין מניו יורק.

אפשר להבין שיש לי המון חברות, הן לא יכולות לעזור לי בעיתות משבר, הן לא נושקות על לחיי בפגישותינו המחודשות - אבל אני בטוחה שהן אוהבות אותי כמו שאני אוהבת אותן.
לכן חשבתי שאולי כדאי שגם לנשים הקטנות בביתי יהיו גם חברות כאילו. אולי... יום אחד נחלוק גם חברות- כבר ציינתי שאני אופטימית?!?

ואם ברשומה תרבותית עסקינן- השבוע קראתי שוב את ויסלבה שימבורסקה - משוררת- שמה שאנחנו חולקות זה את המוצא...

בשירה "קורות חיים ישנן 4 שורות שממצות יפה את קורות חיי. חומת על כל שביב אות ופסיק בהתרגשות רבה:

"

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים

המרת נופים בכתובות

וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.

מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,

ומהילדים רק את אלה שנולדו."

פה, דרך אגב, קר מאוד בערב והשמועה אומרת שכבר חורף....

מרק עדשים
ראשית- הסוד- סלרי...
 
עכשיו נתחיל:


משרים עדשים חומות ופושטיות לחלוטין במיים רותחים עד 3 ס"מ בערך מעל גובהן עם כפית סודה לשתיה, כמה? משהו כמו 300 גר' אפשר יותר אם יש סיר יותר גדול.
העדשים תופחות פלאים- אפשר להוסיף מיים רותחים להשריה. 
אחרי 3-4 שעות או לילה, מסננים ורחציפ את העדשים ומניחים לרגע במסננת.
בנתיים:
קוצצים בצל בינוני ומטגנים  במעט שמן עד שהוא הופך שקוף,
קוצצים 3-4 ענפי סלרי לטבעות קטנות ומטגנים ביחד עם הבצל.
מוסיפים את העדשים ומטגנים מעט.
מוסיפים מיים רותחים שעוברים ב-6-7 ס"מ את העדשים.
מטבלים בקצת אבקת מרק עוף למי שחייב, 
במלח ופלפל לפי הטעם. 
במשפחת דושי- מוסיפים כף גדושה פפריקה מתוקה.

חופשי ומאושר - Are you kidding me ?!

שואלים אותי ביומיים האחרונים איך היתה החופשה בארה"ב,
ואני - מתגרה ידועה בעין הרע ובכלל בשמיים וכל צבאם- עונה: יותר מידי טוב.
כן, בהחלט יש דבר כזה.
חופשות מקסימות, מתוזמנות, מפנקות, במקומות מקסימים ובעיקר- גדולות מהחיים היומיומיים הן בעיה.

אני מלכת הבינוניות וחיי מאוד מאוד פשוטים- כמובן רק בעיני וכמובן רק כשאני חוזרת מחופש מוצלח.
נכון- בפולניה אם אנחנו סובלים אנחנו ישנים יותר טוב... אבל לרגע ברצינות,
כמה טובה יכולה להיות חופשה שאתה חוזר ממנה עם סימני שאלה הרבה יותר גדולים ממה שיצאת אליה.
למרחרחים בתולדות הבלוג- אפשר לחוש שהכותבת אפעס לא מקפידה לכתוב כל שבוע (לשמחתי וגאוותי ננזפתי בתקופה האחרונה מכל מיני כיוונים על ההזנחה...), שיש שאלות.
או אה... ארבע טון כובד של שאלות.

פתאום אמיתות ואקסיומות חיי מתמלאות בסימני שאלה בעיקר סביב המיקום וההגיון.
פתאום מרחוק אנחנו נראים קצת כמו וריאציה לבנטינית של טירוף. בפרספקטיבה של אוקיאנוס וחצי יבשת מסתבר שחיינו אינטנסיביים פי 8 בערך מעמלקי העולם....
אמהות ישראל, יקירותי - חיות חיי טירוף לא מקובלים לחלוטין: אנחנו אמהות במשרה וחצי (הכנתי את הבית לאמא שלי שבאה "לנפוש" בגליל - וגיליתי שאני מעבירה חפיפה על תפקיד רחב, עצום, ומקיף- ולא מקבלים עליו שקל), ועובדות- שלא לומר עושות קריירה, אנחנו מתחזקות קשר חם עם הורינו ואחינו (זה למשל בארה"ב- ואני יודעת שאני מכלילה- לא קיים ברוב המקרים), אנחנו חביבות לשכנינו, זמינות לחברותינו, ו... אופס- כן, גם בנות זוג. אם אנחנו לוקחות עזרה בתשלום- אנחנו מפונקות, אם אנחנו מקטרות- על מה? - אנחנו לא הולכות לעבודה משמונה עד אלהים יודע מתי ולמה? ככה זה, ככה כולן.

ועוד אקסיומת חיים- הציונות, - או אם לנסח בצורת שאלה- אפשר חופש? קת?! כמה שנים?!? יכול להיות שבחו"ל מרוויחים הרבה יותר, ובואו נתפשר: נניח שמוציאים אותו הדבר?! יכול להיות שחנוך לוין צדק- שהייאוש שם יותר נוח?!?
מדברי אפשר להבין שלאחרונה אני חושבת שכן, הייאוש שם הרבה יותר נוח. ומשהו בהתנהלות הכללית יותר הגיוני- מסיימים לעבוד ב-16:00 מקסימום 17:00 כולם, חגים "מתארגנים" לתוך לוח השנה ככה שימשיכו סופ"ש. ונקים שם, ומנומס שם ו... לראשונה בחיי לא התגעגעתי לישראל. כל הבהמות הנוהמות בעיהברית בדציבלים של הופעת רוק בלב הטיימס סקוור לא הוסיפו לאי הגעגוע...
יעבור לי? קרוב לודאי, ואם לא? אז תצפו לחדשות.
והרשומה הבאה (שמתם לה שאני מנהלת גם כאן דיאלוג- פעם רשומה ופעם פוסט, ופעם אני אחליט...)

והמתכון?!?

עוגת קפה (ככה קוראים בשם יפה לבחושות) עם קרנבריס שאכלתי לצערי יותר מידי בסטאר באקס מידי בוקר.
אפשר להחליף בכל פרי קצוץ אחר ויש גם קפואות במרכולים....
מתוך אתר שנקרא- עכשיו אתם מבשלים.

	וכן, באנגלית
Streusel: 3/4 cup brown sugar 1/2 cup flour 1 teaspoon cinnamon 1/4 cup butter Cake: 1/2 cup soft butter 1 cup sugar 2 eggs 1 teaspoon vanilla 2 cups flour 1 teaspoon baking powder 1 teaspoon baking soda 1/2 teaspoon salt 1 cup sour cream or plain yogurt 2 cups cranberries
Directions:
Preheat oven to 350 degrees F. (בערך 180 מעלות שלנו). For streusel: mix together brown sugar, flour, and cinnamon. Blend in butter until crumbly. Set aside. For cake: cream butter with sugar until light and fluffy. Beat in eggs, one at a time. Stir in vanilla. Mix flour, baking powder, baking soda, and salt. Add to creamed mixture, alternately with sour cream or yogurt. Spread in a greased 9 inch tube pan. Cover with cranberries, and sprinkle the streusel on top. Bake for about 55 minutes. Remove from pan, and serve warm.